באותו בוקר, קמתי מוקדם מהרגיל, היה זה ערב ראש השנה של שנת תשע"א. כבחור ישיבה ירא שמים, התכוננתי לצאת לתפילת השחרית האחרונה של השנה. בעודי נוטל את שקית התפילין, הבחנתי שפניו של אבי שליט"א נפולות. עיניו היו מלאות בדמעות והוא התקשה לדבר. באי נוחות ניסתי לברר מה קרה. אך הוא השיב לי בשתי מילים, כשקולו חנוק מדמעות: "רבי מנשה". אני, למרות היותי בחור צעיר, הבנתי את המשמעות, ואף דמעותיי שלי זלגו להן על מורד לחיי. רבי מנשה קליין, כ"ק האדמו"ר מאונגוואר זיע"א עלה בסערה השמיימה.
קשר עמוק היה למשפחתי ולי עם האיש הקדוש, המלאך יותר נכון. הוא היה דמות פלאים של ממש. אדם שניצח את הצורר הנאצי. הקים אימפריה חסידית בברוקלין של אמריקה ואז עלה לישראל והקים קריה חסידית בליבה של שכונת רמות בירושלים. מוחו הכביר לא נתן לו מנוח לשנייה, את סדרת תשובותיו בהלכה הוא הוציא לאור בסדרת ספרים המונה למעלה מעשרים כרכים עבי כרס, זאת מלבד ספריו העמוקים על התורה, הש"ס ועל החגים והמועדים.
כבר לפני שנים רבות שמו יצא לתהילה, גדולי עולם היו עולים למעונו ומתייעצים עמו בסוגיות הלכתיות מורכבות. בית מדרשו הפך במהרה לאבן שואבת ורבים היו משחרים לפתחו בכדי לחזות בעבודת הקודש שלו. בכל בוקר הוא היה קם מוקדם, מפשיל את שרוול חולצתו, מביט על המספר שהיה חרוט בידו השמאלית למשך שניות בודדות ואז מניח את תפיליו הקדושות. כזה הוא היה, אדם ענק שהביט תמיד קדימה, אבל תמיד גם הביט לאחור, זוכר את אשר עשה לו עמלק.
הרבי מיעט לדבר על אותם הימים, הוא דגל בשיטת ההקמה וההתנערות מהאבק הגרמני. אבל לפני שנים רבות החליט הרבי בצעד חריג להעלות על הכתב את כל קורות הימים ההם. טרם ברור מה הייתה הסיבה אשר הביאה אותו לכתוב את הגיליונות המצמררים הללו, אך נדמה מבין השורות, כי דמעות רבות זלגו שם בעת כתיבתם. ליבו הרחום ניכר היטב בכל תג ואות. הוא משתמש רבות במונחים של פעם, כאלה שבמושגים שלנו, כבני אנוש קשה להבין.
כעת, חזרתי לאחור, לאותם גיליונות בכדי לעמוד מקרוב אחר נס ההצלה הפלאי של הרבי הקדוש, יותר מאשר אתמקד בנס ההצלה עצמו, בחרתי להביא את קטעיו המצמררים על מה שהוא עבר באותה התקופה. מידי שנה בחג החנוכה היה הרבי מדליק את הנרות בבית מדרשו בהשתתפות מאות ואלפים. ניכר היה כי אז הוא חש היטב את ניצחון רוחו על הצורר הנאצי ימ"ש. דמעותיו היו זולגות בעת אשר הוא היה אומר בקול מרטיט: "שעשה ניסים לאבותינו, בימים ההם בזמן הזה".
"ותחרד כל גופי"
"ביום אחרון של פסח שחל בשבת", כותב האדמו"ר במסמכים המצמררים, "באה הבשורה הנוראה כי הרשעים הארורים התחילו לכנס את כל היהודים אשר בכל מדינה ומדינה, עיר ועיר, כפר ומושב, ולהביאם למקום מיוחד הנקרא ״געטא״. השוטרים נתנו הוראה שכל היהודים מנער ועד זקן, עולל ויונק, יהיו מוכנים תוך זמן קט, וכל אחד יכול לקחת אתו רק חבילה אחת עם בגדים ואוכל במשקל של עשרים קילו. את כל שאר החפצים ודברי ערך חייבים להשאיר, ומי שיחביא כסף, אחת דינו להרג".
"בעת שהגיע בשורה נוראה זו הייתי בבית אחותי מרת ראשקע הי״ד בעיר הסמוכה פאסצקינאוו. אי אפשר לתאר את החרדה הגדולה אשר היה בביתה, ובפרט כי הילדים הקטנים לא יכלו לקחת חבילות, ואמרו שמי שלא לוקח איתו אוכל, לא יהיה לו מה לאכול למשך שבועיים. וכך אכן היה, שמי שלא היה בידו אוכל, סבל מחרפת רעב נוראה".
הרבי, באופן חריג למדי, פותח את סגור ליבו ומספר על תחושותיו בימים ההם: "כששמעתי השמועה הנוראה, ותחרד כל גופי, וארכבותי דא לדא נקשן, ובכיתי הרבה מאד בצעקות גדולות ובקשות לאבינו שבשמים שירחם על עמו. זעקתי: ״איפה אתה מלאך מיכאל אשר מעולם ממליץ טוב על עם ישראל, ואיה זכות אבות ואמהות״, ועוד כהנה וכהנה, אשר בעת צרה יצאו דברים מלב נשבר בבכיות גדולות אשר תשברנה אפילו לב אבן".
"התפללנו רבות", הוסיף הרבי, "אם כי לא יכולנו להתאסף כי לא הורשינו לצאת. אמנם כנראה כבר היה זה לאחר חיתום שטרות, וכתב שנכתב ונחתם מפי המלך מלכי המלכים אין להשיב, ונתקיים בנו לדאבון לב הפסוק: ״גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי״ (איכה פרק ג). הקב״ה גזר אומר ״אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם״, ותפילותינו לא הועילו הרבה לחלצינו ממיצר".
הרעב, ההצקות והעינויים
"בשבועיים הראשונים כמעט לא קיבלנו אוכל", סיפר הרבי. "מים לא היה שם, ואם עלה בידינו להשיג קצת קפה היינו מאושרים, כי יכולנו למות מצימאון. גם אוכל כמעט לא היה לנו. הילדים הקטנים צרחו, והמבוגרים כמעט ולא אכלו כדי שיהיה לילדים מה לאכול. אחרי ארבע עשרה ימים פתחו שם מטבח, אבל בשביל שמונה עשרה אלף נפשות, לא קל לבשל".
"כל אחד קיבל רבע ליטר מרק ועשרים גרם לחם ליום הרבה אנשים הצליחו עם פרוטקציה לצאת לעיר ביום רביעי, שם לקחו אותם לעבודה, והיינו נותנים להם כסף שיקנו לנו מעט אוכל. באותם הימים סיכנתי את נפשי להחיות את אבי ואמי, ואת אחותי עם ששת ילדיה הקטנים ועוד אנשים, ועבור עצמי. הייתי יוצא מתוך הגטו בתחבולות שונות, ומביא מעט לחם ושאר דברי מאכל. אירע פעם שהצלחתי להביא כמה חתיכות לחם, וחילקתים לכמה משפחות".
הרבי אף מספר אודות מקרה בו אדם אחר הגיע בשעת לילה וגנב את הלחם אשר הוא הטמין בעבור משפחתו: "כל זמן שהותי בגטו לא אכלתי לחם לשובע, כי כשהיה לי לחם, תמיד חילקתי את זה לילדים, ונתתי להורי היקרים שיהיה להם מספיק לאכול, ואף מה שנשאר מזה, נתתי למי שהיה צריך. ולא אוכל לעבור מלהזכיר, שהיה שם שכן יושב קרוב אלינו, איש זקן עם אשתו הי״ד, ופעם הנחתי את הלחם שלנו במקום אחד, ובלילה קם הזקן ולקחה לעצמו. ואם כי ידעתי ממעשהו, לא אמרתי לו כלום, וחשבתי ״לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב״, ושיהיה זה לי לזכות אם נכשלתי ח״ו פעם במאכלות אסורות".
גזירת גילוח הזקן
האדמו"ר שהיה בוער באש שלהבת קודש סיפר במסמכיו הישנים על גזרת גזיזת הזקן: "הרשעים הוציאו פקודה שכל אחד חייב לגלח את זקנו. זה היה חלק מהתוכניות שלהם להשפיל, להכניע ולבזות אותנו כל מה שאפשר, ועל ידי זה ייטלו מאתנו את כח הגבורה לבל נטכס עצה נגדם. גזירה זו אכן פגעה קשות בלבם של יהודים יראים ושלמים שכל ימיהם נזהרו שלא לנגוע בפאת זקנם. והרבה אנשים כיסו את פניהם עם מטפחות כי התביישו מאד. כשעברתי בגטו כמעט לא הכרתי אדם, מחמת גזירת הצר הצורר לגלח פאת הראש והזקן, והיה זה בחינת ההיפך מ״והם לא הכירוהו שיצא בלא חתימת זקן״. וכאשר ראיתי את אבי אחרי גזירה זו, ראיתי את פניו הרזות זוהרות מזוהר התורה, עם המשקפים הנוצצים שהיו לו, אבל הצלם אלוקים – הזקן הלבן כשלג, לא היה עליו".
רכבות המוות
"לפני חג השבועות – זמן מתן תורתנו, ביום השישי אחר הצהרים, יום אחד לפני ערב יום טוב, הגיע התור שלנו ושל קרובינו, להביא אותנו אל מחנה המוות, ארץ ציה וצלמות אושוויץ, בטרנספורט הרביעי. לכל אחד נתנו קילו אחד של לחם וחתיכת ריבה. היה לנו עוד קצת לחם שלקחתי מהעיר, לקחנו את זה איתנו. לא ידענו לאן אנו מובלים, אבל למה הולכים ידענו היטב, כי היינו יהודים, והם ברשעותם רצו לכלות את כל בית ישראל, היו לא תהיה. כמובן שנסיתי לעשות ככל האפשר להקל על המשפחה. הייתי צעיר ויכולתי לסבול יותר מהם. הוכרחנו להחזיק את כל הילדים ביחד כדי שלא יאבדו בין כל האנשים".
"האינטליגנטים הגדולים, המתורבתים הגדולים, אלו הגרמנים המלומדים של שנות האלפיים, הכו זקנים, הכו תינוקות, ירו באנשים, עד שיצאה נשמתם. הלכנו רגלי כשנים או שלושה קילומטר עד שהגענו לתחנת רכבת. מי שהיה חלש בדרך ולא יכל להמשיך, ירו בו מיד. לפני שעלינו לרכבת, ציוו עלינו לתת את כל דברי הערך שיש לנו, והזהירו שמי שימצא עליו דבר ערך, יירו בו. והורידו לנו את הבגדים ובדקו את כולם".
"מאד נבהלנו מהבנדיטים האלו", מתאר הרבי בשפתו הציורית, "כי כבר הכרנו אותם כמי שעומדים באיומיהם, וכשהם אומרים שהם יורים, הם באמת יורים. ומלאו הרשעים שתי מזוודות גדולות שלל, אחת מלאה בזהב ואחת בשעוני זהב ודברי ערך שונים. בתום הבדיקות אמרו לנו לעלות על קרונות הרכבת הגבוהות. כל קרון היה סגור ואטום מכל צד, גם מלמעלה, רק דלת קטן היה בה. כדי להוסיף צרה על צרותינו סילקו לנו את המדרגות שעולות לקרון, והיינו צריכים לקפוץ על הקרון ברגע אחד, ומי שלא הצליח לעלות במהירות שהם רצו, קיבל מכות רצח. כך נדחפנו לתוך בית הסוהר. בקרון אחד היו כמאה אנשים, עם כל חבילותיהם".
"פתאום ראיתי את אבא ואימא"
"וכאן עלי לעמוד על דבר שאירע באותה שעה", מספר הרבי בפרוטות. "קודם שיצא הרכבת הרשו לנו להכניס שתי דליי מים לכל קרון, והכריזו שמכל קרון יצא אדם אחד או שנים לדלות מים מן הבאר. בשמעי את הכרזתם זאת לא התמהמהתי, ומיד קפצתי מן הרכבת להביא מים. בהיותי על יד הבאר נפל רעיון בלבי לנצל את הזדמנות פז זו ולברוח. חשבתי לעצמי, למה לי לחזור לרכבת, שכנראה לא נוסעת בדרך החיים, טוב לי לברוח ולהציל את נפשי".
"בחשבי כן, קרעתי מעל בגדי את המגן דוד הצהוב שכל היהודים נשאו על החזה לסימן על יהדותם, ונשאתי את רגלי לברוח. פתאום בא לנגד עיני דמות דיוקנם של אבא, אמא, אחותי והילדים, וחשבתי, מי יעזור להם שלא ימותו בדרך, וכמעט התעלפתי ממחשבות אלו. הבנתי שאין לי ברירה אחרת, החזרתי את המגן דוד וחזרתי על הרכבת. מי יודע אם לא בזכות זה זיכני השי״ת צורי וגואלי להשאר בחיים לאחר החורבן הזה".
ההגעה למחנות ההשמדה
"לאחר דקות ספורות כבר עמדנו נגד מלאך המות, שד לבוש בבגדי אדם. ובהגיע תורו של אבי היקר זצ״ל הראו לו צד שמאל ולי צד ימין. עוד רציתי להספיק להגיד לו משהו אבל לא היה לי עם מי לדבר, כי זה המשיך באופן אוטומטי. לא נשאר לי אף אחד, רק אבינו שבשמים. זה היה פעם האחרונה שראיתי את הורי היקרים ואחותי עם ילדיה, ועוד כמה מבני המשפחה אשר היו שם, הי״ד".
"הרשע עשה את שלו והפריד ביני ובין אבי ואמי ואחותי וילדיה הקטנים, ונלקח ממני ארון אלוקים אאמו״ר הרהגה״צ הקדוש, ואמי מורתי הצדקנית הקדושה ואחותי עם ילדיהם, הי ינקום דמם, והאמנם בשעה וברגע אחת אבי ואמי עזבוני והלכו להיכלות גבוהות של מקדשי השם ברבים אשר אין לשום בריה רשות ליכנס שמה, ואותי עזבו לאנחות, כי רבות אנחותי ולבי דוי".
הרבי אף תיאר את צעדת המוות, "אמנם לאחר כמה רגעים הרגשתי שידי ורגלי מתחילים לקפוא, וכמעט יצאה נשמתי. בשארית כחותי קמתי ממקומי, והערתי גם את בן דודי ששכב לידי, ואמרתי לו לעמוד מיד, כי אם נשכב ככה עוד מעט, נמות. ולא עלינו, הרבה אנשים שלא עשו כן, מתו רח״ל".
אכילת תפוח בשביל לחיות עוד שבוע
האדמו"ר מתאר סיפור מופלא שאירע עמו בעת שהוא כמעט היה על סף מוות מפאת הרעב הכבד, "עוד זכור אזכור נס גדול שנעשה לי שם בעיר ברין, שבעת שעברנו בה זרק אחד מתושבי העיר תפוח קטן לתוך הרכבת ותפשתי אותי, ולפי שהיו שם הרבה שרצו לחטפו ממני הכנסתי את כולו לפה. ונגשו אלי שני אנשים שהיו אתי בקרון ותפסו בי ורצו להוציאו ממני בכח. אחד מהם פתח את פי, והשני רצה להכניס את ידו להוציא את התפוח, אך אז בלעתי את התפוח כמו שהוא, שלם, בלי ללעוס אותו כלל, ונעשה לי נס גדול שלא נחנקו שונאיהן של ישראל באותה שעה". הרבי תיאר בשפתו המיוחדת מדוע הוא אכל את התפוח, "והאמת אגיד כי לא אכלתי בשביל רעבון, כי כבר לא הרגשתי שום רעבון, רק ידעתי שמבואר ברמב״ם שאי אפשר לחיות יותר מז' ימים בלי מאכל, וחשבתי שאם אוכל תפוח זה, אוכל להמשיך לחיות עוד שבוע ימים".
"המשכנו לנסוע, וביום השני והשלישי כבר היה יותר מקום על הקרון, ויכולנו לשבת ואפילו לשכב, כי כאמור מתו הרבה מהנוסעים. ומתוך חמשת אלפים שיצאנו מגלייאוויץ, לא הגענו לבוכענוואלד אלא כשש מאות איש. שבורים ורצוצים. תקופת בוכענוואלד קובעת פרשה לעצמה בתקופת הדמים ההיא. אמנם הפסקנו לצאת לעבוד, כי הרשעים ראו שהמלחמה מתקרבת ומגיעה לקיצה. אבל מכל מקום לא הפסיקו לענות אותנו, ולא עוד אלא שהעינויים היו קשים פי כמה ממה שסבלנו עד אז. ומי שחשב שכבר נתמלאה סאת צרתינו, שגה מאוד".
נס ההצלה
"בלילה ההוא שכבנו על הקרשים כמו בכל לילה, ובבוקר יצא כרוז בשנית שכולם יצאו לחוץ אל החצר, וכל בני אומה ואומה יעמדו אצל בני אומתו, הרוסים אצל הרוסים, הצרפתים אצל הצרפתים, האיטלקים אצל האיטלקים, ולהבדיל, היהודים אצל היהודים. כששמעתי את ההוראה הזו, באתי במבוכה כיצד לנהוג, אך החלטתי שלא לצאת לחצר מחשש שמא יקחו את היהודים ויהרגום. טיכסתי עצה בנפשי והלכתי לפינה אחת שבה היו מונחים גופות של אנשים שמתו במשך הלילה, ונשכבתי בין המתים. כך קיוויתי להינצל מציפורניהם הטורפות של הנאצים. היות שדרכם של הרשעים במשך כל ימי מלחמתם היה על פי סדר מדויק, והכל היה מדוקדק אצלם עד הפרט האחרון, כן אירע כעת שכאשר ספרו את היהודי בחצר, ראו שחסר אחד. וצדקו, כי הרי אני לא הייתי שם. ומיד התחילו לערוך בדיקה מקיפה במחנה כדי לאתר את האחד החסר".
הרבי מספר כי "בעודי שוכב בין המתים שמעתי אותם הולכים אנה ואנה בחיפושיהם אחרי, ומכריזים את המספר שלי. מאד פחדתי, אך לא עניתי דבר לאחר שחרשו את כל הסביבה במשך שעה ארוכה ובדיקתם העלתה תוהו, שמעתי אותם אומרים ל״שטובעדינסט״, דהיינו: לך ומנה את המתים. הלה ניגש תיכף למנות את המתים, וכשמצא שיש שם מת אחד יותר ממה שהיה בחשבונם, הכריז ״הנה החסר, הוא מת כבר, ומונח בין המתים״. והחיפושים נעצרו. ברם, פחדתי מאד שאם אשאר לשכב בין המתים, כאשר יבואו הרשעים לפנות את המתים ולהכניסם לתנור לשריפה, יכניסו גם אותי עמהם, ולכן הראיתי קצת סימני חיות, והרשע הבחין בהם והכריז שנית ״ער איזט האלב טויט״ [הנהו חצי מת]. לאחר מכן בא אחד והוציא אותי מבין המתים והניחני על גבי ספסל שהיו מונחים עליו כמה אנשים גוססים, והיו שם לערך שלוש עשרה או ארבע עשרה אנשים".
היום האחרון בשלטון הנאצים
הרבי תיאר אף את היום האחרון בשלטון הנאצים: "יום כ״ז למטמוני״ם כשקמתי בבוקר הבנתי שזהו יומנו האחרון, על כן החלטתי בדעתי לברוח ולהינצל, כי אם לא עכשיו אימתי, אחרי כן כבר יהיה מאוחר מדי. קמתי ועשיתי מעשה. שברתי אחד מן הקרשים בתקרה ועליתי וישבתי מעל הקרשים בקרן זוית, מוסתר מעיני הרוצחים. יתכן שהייתי מצליח להנצל בצעד זה, לולי שראו אותי כמה משכני עולה לשם, והתחילו לעלות גם הם. הנאצים שחיפשו אחרי האנשים, הבחינו בנעשה, וציוו על כולם לרדת מיד. וירדו כולם חוץ ממני, ונשארתי לשבת שם לבדי. הרשע אשר לא האמין שכולם ירדו, עלה בעצמו לבדוק אם נשארו שם אנשים. ויהי כאשר ראה אותי, צעק עלי בחמת אפו לרדת מיד".
"ירדתי, והרוצח מאחורי, וידעתי שכלתה אלי הרעה", מתאר הרבי. "ויהי בעברנו ליד עמוד שראשו היה חד, החל הרשע להכות אותי, והטה את ראשי על ראש העמוד, ופצע אותי, והתחיל ראשי שותת דם רב. וכך הבהילו אותי הרוצחים אל החצר, כדי להוציא אותי אל מחוץ למחנה. אבל באמצע הדרך, נפלתי על הארץ באין אונים. בראותם זאת, העלימו הרשעים את עינם ממני, ונשארתי שכוב על הארץ עד שעבר הזעם, ולקחתי חתיכת שק והנחתיו על ראשי, וחבשתי את פצעי בשק, וחזרתי לבאראק".
צפת של מעלה
גיליונותיו של הרבי הקדוש, נמשכים ללא סוף. נדמה כי הוא לנצח לא שכח את התלאות שהוא עבר בגרמניה הנאצית. אך גם שנים רבות לאחר מכן, בעומדו על הנהגת החסידות בירושלים הוא דאג להזכיר לעם הזה, לדור אשר פחות הכיר את עמלק, את התלאות אשר עברו העם היהודי בשנות השואה האיומה. הרבי היה אדם שכל חייו היו מקשה אחת של עבודת השם צרופה, הוא היה יושב והוגה בתורה יום ולילה לא ישבותו. באחרית ימיו הוא רימז לסובביו על הסתלקותו העתידית ואף הכין הוראות מפורטות ליום האחרון. בערב ראש השנה תשע"א. שעות להתקדש יום הדין הוא נטמן במעלה בית החיים העתיק בצפת. השמש שהלכה ושקעה כמו קיבלה את פניו של הרבי הקדוש, ונדמה היה כי הצדיקים כולם, מהאר"י הקדוש ועד זקנו רבי עמרם חסידא זיע"א יצאו מקבריהם בכדי לקבל את פניו.
האדמו"ר הדפיס את זה בספרו עוד בחייו
לספר קוראים פרסומי ניסא