מוצר צריכה בסיסי • הטור השבועי

מראה ססגוני כזה לא פשט על מורדות רחוב בר אילן זה עידן ועידנים. לא ששדרות בר אילן אינן למודות באירועים כבירים ובמפגנים סוחפים. נהפוך הוא: רחובותיה הראשיים של ירושלים החרדית ככלל, מתורגלים במאורעות מכל סוג – החל בהפגנות זעם המוניות וכלה במסעות הלוויה כבדים, לא עלינו ולא על כל עם ישראל. וגם באירועים מרנינים מאומנת ירושלים החרדית – דוגמת תהלוכות הכנסת ספר תורה וחופות גדולות של צאצאי אדמו"רים מרכזיים ברחובה של עיר. רשות הרבים החרדית יודעת להחצין את אירועיה ולספק ריגושים נרחבים לרבבות המשתתפים בהם – כל טקס לפי עניינו: יש טקסים שמחים, יש טקסים עצובים, ויש שלא שמחים ולא עצובים. טקסים סתם.

מי שנקלע אל הצומת הגדול באזור הדמדומים של בין יום שני לשלישי השבוע, נאלץ לשמש על-כורחו בתפקיד עד ראייה לאירוע מסוג אחר. לחזות בנוכחותה של חיה חדשה, משונה, בלתי מפוענחת. ללוות חִנגה שלא נתפרש טיבה: לא בדיוק הפגנת זעם, ולא ממש חגיגה משוחררת. לא הילולה שמחה, גם לא קינה עצובה. לא הלוויה סחופת יגונות ולא חתונה עמוסת דיצות, כי אם יצור תימהוני שלא נתבארה מהותו די צרכה.

זה היה מאורע של גם וגם: היה שם הפנינג מוזיקלי מלווה ברמקולים עתירי דציבלים שהנפיקו צלילים ירושלמיים עליזים ומחוררי עור-תוף בו זמנית. היו שם גם שלטי מחאה מאירי עיניים ונוקבי חדרי בטן של זעם קדוש ובלתי מעוכל. והיה שם שעטנז של זעקות שבר ומעגלי ריקודים. קוקטייל של שירה ועימותים עם שוטרים. מזיגה נדירה של מעגלים ופחים בוערים. בזאר טורקי של רגשות ורגעים מנוגדים ומקוטבים. הכל בכל מכל.

מה פשר אירוע הכלאיים ההמוני הזה שנחת על ירושלים בסתם יום חורפי של שלהי שבט?

ובכן, חברים, זה הזמן להתוודע לזרם שבשגרת הלשון החרדית נהוג לקרותו 'הפלג הירושלמי'. פלג זה הציג השבוע הפגנת המונים מרשימה בהחלט – פתטי לא להודות בכך. עילת ההפגנה קשורה להשתחררותם של שלושה בחורי ישיבה מן הכלא הצבאי, לאחר שלא התייצבו לזימון בצו ראשון, שבו נוהג רוב מניין ובניין של עולם הישיבות להסדיר את המעמד האישי ולאפשר את המשך הלימודים בישיבה באין מפריע.

הזרם הזה, בשונה מכל האחרים, נוהג לא להתייצב. כך לפחות מצהירים דובריו. ומכיוון שדרכה של המשטרה הצבאית לעצור את הלא מתייצבים ולהשליכם לכלא, ודרכם שלא הלא מתייצבים להשתחרר מכלאם לאחר תקופת המחבוש שנגזרה עליהם – ממילא דרכו של הפלג הירושלמי לציין את האירוע הבלתי נמנע הזה בקול מצהלות והמון חוגג. זוהי כרוניקה של אי התייצבות.

אבל לא לשם עיסוק בעניין אי ההתייצבות התכנסנו. אף לא לשם דיון בהשלכות המדיניות הזו ונגזרותיה. בעניין אחר באנו לעסוק.

החגיגה הייתה גדולה: הבחורים הלא מתייצבים ששוחררו מהכלא הצבאי נישאו על גבה של משאית פתוחה, מקושטת בבליל כרזות, מוארת בשלל אורות, רועשת במגוון צלילים. וגם ההפגנה הייתה גדולה: המשתתפים הרבים בה קראו קריאות שונות בגנות המשטרה הצבאית, מעלליה וגזרותיה. אנשי הפלג האמור, יחד עם גורמים המזוהים עם העדה החרדית ופלגים אחרים בירושלים הקנאית, נשאו את גיבורי אי ההתייצבות על כפיים כחתנים תחת חופתם – תוך שהם מפגינים ורוקדים, משוררים וזועקים, לוחמים וצוהלים. ממזגים מסיבת שחרור במלחמת קודש.

סוגיית הפלג הלזה, מעסיקה רבות את אחורי הקלעים של התקשורת החרדית. אין מרבים לכתוב בנושא בפומבי, על מנת שלא לדרדר עוד את השיח בתקשורת שגם כך זקוק למקצה שיפורים. ועוד סיבה: השיח בנושא נוטה ללבות שנאת חינם. ולכן, לא לנו היומרה להכניס את ראשינו בנושא. גם לא באנו להטיף למפגינים על שהם מגדילים את כוחם של יאירים לפידים ונותנים חרב בידם בדיוק בעת שמצבם בסקרים עגום.

על כמה יסודות פסיכולוגיים בנפש הפרט והכלל באנו לדבר, בתקווה שדברינו יישארו בתחום זה ולא יתיימרו לקבוע מסמרות בנושאי ציבור מורכבים.

משחר יסודה של האנושות, זקוק האדם הממוצע להכרה. איש רגיל, להבדיל ממלאך, מבקש כי יכירו בקיומו, יידעו כי הוא ישנוֹ, ישימו לב לנוכחותו. כשמדובר בקבוצת אנשים, גדול שבעתיים הצורך שלה שאיש לא יתעלם מעובדת היותה. יש מפלגה בישראל, חרדית דווקא, שמנהלת בימים אלה קמפיין לא רע, המתבסס על ההנחה העתיקה שאנשים אינם אוהבים להרגיש שקופים. הקמפיין אינו מוכיח, בינתיים, את יעילותו בסקרים, אבל זהו נושא לדיון אחר.

על כל פנים, הצורך בהכרה הוא יסוֹד מוּסד בנפש האדם. מוצר צריכה בסיסי. תכונה הומנית יצוקה בסלע ורקומה בכל רקמה אנושית. נפש יהודי הומייה למודעוּת כלפי קיומה. כשדוד המלך ע"ה, נעים זמירות ישראל, מבקש לתאר את אפסות האדם כלפי אלוקיו – הוא יוצר את המילים בתהילים לט: "וְחֶלְדִי כְאַיִן נֶגְדֶּךָ". כלומר, כל חלדו וקיומו של האדם הינם ככלום, כאין, כלפי האלוקים. זו אמירה עזה, מטלטלת – דווקא על רקע היותה כה מנוגדת לנטיית הבסיס האנושית, הנזקקת כל-כך להכרה.

המופע ההמוני מעורב הרגשות במורדות בר אילן, יותר משהיה הפגנה או חגיגה, פסטיבל או מחאה, הפנינג או התרסה – הוא היה מפגן להבלטת הקיום. הפגנה לצורך החצנה. התכנסות לשם נוכחות. אנו קיימים יען אנו קיימים. כינוס לשם קידום מוצר הצריכה הבסיסי ששמו הכרה.

המפגינים הכריזו: אנחנו יודעים להתכנס, להפגין, וגם להתחבר למגזר הירושלמי הקנאי שלא הולך לבחירות וכך להעצים את כוחנו. ואם תמשיכו לא להכיר בנו, אנחנו עלולים לא להצביע בבחירות האלה ליהדות התורה, ואז ח"כ יעקב אשר, שיהפוך ל'לשעבר', ייאלץ לחפש עבודה בבני-ברק, ואולי גם ח"כ אייכלר, שגם הוא יהפוך לכזה בגללנו, יצטרך לחזור אל המיקרופון ברדיו. אז תכירו בנו, אוקיי? לגמרי לא כדאי לכם לא להכיר בנו.

צריך להודות: השכל הישר, על פניו, נוטה להבין טענה מסוג זה. זכותם של אנשים לצפות להכרה. זכותן של קבוצות לרצות תשומת לב. האם שווה ליהדות החרדית לוותר על קהלים? קוראי טור זה אינם מצפים לקבל כאן תשובות מקיפות ומסומרות. זהו נושא נפיץ, רגיש, כאב ראש של ממש. מחולל מטרָדים בדוק לעוסקים בו מכל זווית. יש בסוגיה הזו יסודות הנוגעים לענייני הנהגת ציבור, שהעיסוק בהם דומה להררים התלויים בשערה. זהו דיון שגדול מאתנו במידות הרבה מידות.

אולם, אלמלא בא מפגן תשומת הלב בבר אילן ולו כדי להעניק לנו שיעור חשוב בנפש היחיד והקבוצות – די לנו בכך. הכרה מבקש האדם. ערנות להימצאו. מודעות לקיומו. תנו לעצמכם ולזולתכם הכרה, ותראו נפלאות.

איש רב פנים היה אורי אורבך ז"ל, שנפטר השבוע בחצי ימיו, לאחר התמודדות שקטה עם מחלה קשה. הוא היה סטיריקן שנון, כותב מחונן, דורש טוב למגזרו – הציונות הדתית – ודובר שלום לעמו. סופר ילדים משופם וממושקף היה, ויחד עם זאת שגריר של יהדות רכה למחוזות של תקשורת לא סבלנית. מפד"לניק בטעם של פעם, שמנסה להגשים את החלום הישן, הנאיבי, של הציונים הדתיים לשמש גשר שלא דורכים עליו אלא עוברים דרכו. לא בטוח שהצליח, אבל מגדולי המנסים היה.

חבריו החרדים היו רבים, ואלה מספרים כי היה להם לחבר נאמן. שתיים מאחיותיו זכו להעמיד בתים חרדיים לשם ולתפארת. אמו – שבפטירתה לא עודכן מעולם – התגוררה בבני ברק עד יומה האחרון. לפני חודשיים עוד נצפה סועד את לבו ב'ליל שישי' על צלחת חמין במסעדה בני-ברקית, יחד עם חבר אחר מהציונות הסרוגה. בכך הוכיח שלא משנה כמה גדול המרחק מהציבור החרדי – מי שטעם פעם את טעם החרדיות ולו כאורח נוטה ללון, יתקשה לסור ממנה לעולמים. ינסה להיאחז בה, ולו בחלקה הקולינרי, הפולקלוריסטי.

ועם כל אלה – יריב מר היה לציבור החרדי במישור האידיאולוגי. לא אחת עמד על דוכן הנואמים בכנסת והשחיז את לשונו נגד מדיניותם של ח"כים חרדים אלה ואחרים כשהוא מתבל בפניני לשון מושחזים למשעי. ואף על פי כן, קשה היה לרטון עליו, משום שרוע לא היה חלק מתכונותיו. אצל חלק מבני האדם, שנינות ורשעות יורדות לעולם כשהן כרוכות זה בזה. באופן נדיר, אורי אורבך היה שנון ללא רשעות, חד לשון ללא רוע. לכן, הדרך היחידה להתמודד מול טענותיו הייתה בהשחזת לשון נגדית מכובדת. לא כל הח"כים החרדיים הצליחו בכך.

גם אחרי מות, לא באנו להלל את דרכו הציבורית. למרות היכרותו הרחבה יחסית עם הציבור החרדי לנפתולי עדותיו, ועל אף אהבתו המוחצנת למוסיקה חסידית ולפולקלור חרדי, תהום עמוקה פעורה בין דרכו ובין דרך הציבור החרדי. ועם זאת, מקום יש לנו להעריך את נעימות ההליכות שאפיינה את ביקורתיותו, שלעתים נראתה חסרת פשר כשלעצמה, ולעתים אחרות יצרה רושם כי במסעו אל הלב החילוני הוא אינו נזהר תמיד שלא לפסוע על הלב החרדי.

לפני חצי שנה הופיע אורי אורבך באירוע הוקרה ממלכתי עבור חרדים. משרדו, המשרד לאזרחים ותיקים, היה מופקד על המנהלה שארגנה את הטקס. הימים היו ימי שיא המתיחות הבין-מגזרית שנולדה בעקבות האחווה האומללה, הדמונית, המזיקה לשעה ולדורות, שנכרתה אז בין המפלגה שאליה השתייך אורבך ז"ל לבין גדול הטרמפיסטים הציניקנים בפוליטיקה הישראלית, יאיר לפיד, שעשה קריירה על הַשְנאת חרדים.

האחווה העיוורת הזו, שאורי אורבך ז"ל הספיק בסוף ימיו להודות בכך ששגויה הייתה מן היסוד, הולידה ממשלת זדון קצרת מועד וגזרת גיוס מרובת נזק. לפיכך, כשהופיע השר אורבך, נציג המפלגה החולקת את ברית הדמים עם לפיד – בחרו חלק מן המשתתפים להביע את מחאתם באמצעות שירה קולנית ומתריסה, רווית אמוציות המאיימות להתפקע עד רום שמים. דמיינו לעצמכם איש לא גבוה העומד ומנסה לנאום מול אולם ובו מאות צעירים אפופי אנרגיות וזעם – ותקבלו קווי מתאר של חוויה לא נעימה בכלל.

דקות ארוכות הוא עמד שם לבדו על הפודיום, וחיכה בסבלנות להרגעת הרוחות. משאלה לא נרגעו, הוא פשוט המשיך בנאומו, כשצרמוניית שירה מחרישת אוזניים גוברת על נאומו עשרת מונים. כך עמד, בקומתו הצנומה, בחזותו הלא מאיימת, בקולו השקט והבוטח, והשלים את אשר תכנן לומר. הם נוהמים והוא נואם. איש, מלבדו, לא שמע את דבריו.

אחר כך ירד מעם הדוכן בדומייה, הלך לדרכו, ולא סינן אף לא מילת גנאי לאף כלי תקשורת שציפה לשמוע משהו בסגנון. "אני לא כועס", אמר למי שביקש את תגובתו לאירוע, כנעלב ואינו עולב, שומע חרפתו ואינו משיב. נראה היה שגם אם לא ממש הסכים – השר לאזרחים ותיקים ניסה לפחות להבין, להזדהות, להכיל. בוודאי לא לגנות ולהשיב מלחמה.

וגם על המעמד ההרואי ההוא, ראוי אורי שרגא אורבך ז"ל, בר הפלוגתא ההגון ביותר שקם לציבור החרדי, שייזכר לטובה.