מרבין בשמחה, בבית

יוסי סוף-סוף התעורר משנתו, נותרו בסך הכל חמש-עשרה דקות. "יהודה! עזור לי עם הפרוסות!!", אהר'לה הפעוט החליט לשפוך את תכולת בקבוק השתיה היישר על רצפת המטבח. המתח גובר, הטונים עולים. המשימה נראית בלתי אפשרית בעליל. צעקות, יללות. ברקע נשמעות הצפירות של רכב ההסעה … סוף סוף, אנחת רווחה 'עוד בוקר הצלחנו, איכשהו'. ובפה נותר טעם מריר…

שולחן השבת. נקודת הפסגה של השבוע כולו בבית היהודי. אני מביטה כעת ושואלת – האומנם? אברהמ'י ולאה'לה מתרוצצים, במטבח. ראש המשפחה קורא להם פעמים אחדות, אך ללא תגובה ראויה. כחות כה רבים השקעתי למען רגעי מלכות אלו והנה כעת הילדים עייפים, משתוללים, מתקוטטים, בוכים וצוחקים חליפות… האם לכך ייחלנו?!

באחד מביקוריי בארצות הברית חלפה על פניי, במהירות מופרזת, מכונית-ספורט בצבע אדום 'רועש'. עוברי אורח רבים הסבו בטבעיות את פניהם לעברה, צלילים מחרישי-אוזנים בוקעים מהרמקולים, המחזה שנתגלה לעינינו – שני צעירים ממוצא אפריקני ישובים ברכב, מקפצים וצוהלים…

עצרתי לרגע את הילוכי, חשבתי לעצמי ותהיתי 'מאין נובעת השמחה העוצמתית הזאת' !?… והרי כבר תמה החכם-מכל-אדם בספרו קהלת 'ולשמחה מה זֹה עושה'.

סביר להניח כי כעת הנך – הקורא הנכבד – משיב בלבך בצדק: השמחה אינה מסתכמת רק ברעש, בצלילים, בהוללות ובהשתוללות, משמעותה של השמחה הנכונה הינה סיפוק ושביעות רצון פנימיים, אושר עמוק בלב – זוהי שמחת אמת.

נשאלת כאן השאלה מאליה – הרי בקרוב יבואו עלינו ימי הפורים לששון ולשמחה. ובאותם הימים לא יהיה זה מחזה נדיר לראות רבים מבין אחינו בני ישראל, שמחים ועולזים, מרקדים מפזזים ומכרכרים ברחובה של עיר. א"כ מהו בעצם ה'מבדיל' בין שמחת הנכרי המתהולל לבין עם ישראל קדושים, המצווים להיות תמיד בשמחה אמתית מרוממת, ובפרט במועדים מיוחדים ונעלים?

ובכן, השוני התהומי בין שני סוגי השמחה נעוץ במטרה הסופית, וב'מנוע'; כלומר מהו שמניע אותנו לשמוח.
אם כך בואו – בראש ובראשונה – ונתבונן במעלת השמחה, בתועלת שיש למידה הנשגבה לכלל ולפרט, ואח"כ ננסה להבין מה צריכה להיות הדרך והגישה כדי לבוא לזו המידה.

ידוע הדבר כי בשמחה טמון כח גדול המרחיב דעתו של אדם, היא ממלאת את האדם בויטמין הכי חיוני המטיב מאוד עם נפש האדם, ולא פחות מכך – עם גופו. האדם השמח, בכוחו ליצור קשרים חיוביים עם הסביבה, מוחו פועל טוב יותר [בשמחה = מחשבה, כמובא], הוא מספיק לבצע הרבה יותר משימות, ומכבר אמרו הצדיקים – ובימינו אף נחקר הדבר ואומת בבירור ע"י מחקרים רפואיים רבים – שאדם השומר על מצב רוח מרומם, כל המערכות בגוף פועלות טוב יותר, השמחה מהווה רפואה ממש לכל מיני מחלות ל"ע. הפוך בה במידה זו ותמצא שבה כלולים ערכים נעלים נוספים – יסודות הקיום של האדם עלי אדמות – כמו: אמונה, תקוה, חסד, ועוד.

הנשר הגדול רבנו הרמב"ם ז"ל מלמד אותנו אשר 'השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שצוה בהן – עבודה גדולה היא' (לולב ח, טו). וכוונת השמח במצוות ה' כאומר – מאושר אני ומודה לך על הזכות לקיים את המצוות הקדושות שהענקת לנו ברוב טובך עלינו.

ידוע גם כי רבנו האר"י הקדוש גילה כי הגיע לרום מדרגותיו רק בזכות שמחת המצוות ששמח בהן כעל כל הון.

באמצעות החדרת שמחה בבית אנו משמידים "חיידקים" רבים. הורה שהוא שרוי במצב רוח מרומם עשוי 'להדביק' את בני ביתו, ולחסוך ולמנוע קשיים ובעיות כה רבים. כמו-כן, גם כאשר האדם תוהה ואובד עצות, נתון הוא בלבטים כיצד עליו לפעול בסיטואציה מסוימת, בהיותו שרוי באווירה שמחה מוחו ולבו מתרחבים ובשלים הרבה יותר, בכדי לקבל החלטה נבונה.

ההתבוננות והאמונה בהשי"ת שהוא משגיח עלינו ועוזר לנו בכל פרט ופרט מחיינו, ממלא את לבנו בשמחה הגדולה כמה אושר וחדוה ימלא את לבנו אם נתבונן במתנות לאין-שיעור ומידה שאנו מקבלים מידי הבורא ית', שהחזיר בי נשמתי בחמלה, פוקח עיוורים, השמיעה, ההליכה וכו', אין דבר הממלא את הלב בשמחה, יותר מההסתכלות באהבת ה' אותנו ובאין-סוף של המתנות שאבינו שבשמים מרעיף עלינו. וכן תחושות השמחה והסיפוק העצומות על הזכויות הרבות כרימון שהננו מלאים וגדושים בהן, בכל יום ויום ובכל שעה ממש – הזכות לעמוד ולהתפלל אליו, ללמוד את תורתו הקדושה, הזכות להקים בית, ולגדל ילדים לתורה וליראת שמים …

נכון הדבר, שגם לאחר ההתבוננות לא תמיד עולה הדבר בידינו להחדיר את השמחה לתוך הלב. צרור הדאגות, הלחצים והחולשות השונים הרובצים על צווארו של האדם עלולים להכביד על מצב הרוח, ולעצור בעד השמחה מלהפוך לתושבת-קבע בקרבינו. אולם כאן נאמץ את העצה היעילה המובאת בדברי רבותינו: 'אחרי הפעולות נמשכים הלבבות' (ראה ספר החינוך, מצוה טז) – דהיינו: בעקבות המעשה יגיעו רגשות הלב המתאימים. אם ברצוננו לזכות להפנמת השמחה לתוככי הלב נחקה במעשינו אדם שמח ועליז, בהבעות הפנים, בתנועות הגוף ואף במעשים.

ולדוגמא: זמן הדלקת נרות שבת קודש קרב ובא. קשה לחשוב ביעילות, חשים כי הידיים מנועות מלפעול בחופשיות, הנטייה הטבעית אומרת – הרמת הקול, התייחסות שלא בכבוד, הכל לצורך 'הזזת העניינים'. והתוצאה – עגומה… אי הנעימות גובר, הלחץ מתעצם… וכך חוזר 'חלילה'… לחלופין – ונשמיע צלילי נגינה, נזמזם שיר, נעורר – בחיבה, נזרז תוך כדי פרגון בנועם ובשמחה. לחץ? אכן כן, לעתים זה הכרח! אולם עם חיוך, עם מילים טובות ומעודדות, ובקצב השיר… הרווח כאן יהיה בכפלים, גם הצד הטכני-המידי יתקדם יותר, המשימות תבוצענה ביתר שלמות. נוסף לכך, בבית תשרה רוח של קבלה והבנה, של נעימות, ובפה יוותר טעם מתוק, טעם של עוד…

ואילו השמחה עצמה – אל דאגה – היא בוא תבוא בעז"ה, גם תחדור לתוככי הלב פנימה!

אם-כן לסיכום, השמחה והחדוה האמתיות משמעותן אושר פנימי, הכרה במציאות היפה, והתבוננות בנקודות האור הרבות שבחיינו ובחיי בני הבית. הדרכים המרכזיות כדי להשיג אותן היא –
א. התבוננות
ב. 'הצגת' מצב של שמחה.
לעומת זאת ההוללות של אותם הצוהלים שהוזכרו – היא נסיון נפל של בריחה זמנית ממציאות החיים המעיקה ומההתמודדות מול קשיי היום יום.

ג. נזכור שאין כוחנו אלא בפינו. תפילה מעומק הלב לאבא שבשמים השומע תפילות כל פה, הוא הדבר שיכול – יותר מכל טיפ ועצה יעילה ככל שתהיה – לסייע בידינו לקנות מידה יקרה זו בנפשנו פנימה.

לעת סיום, יש להדגיש 'לשמחה מגיעים באמצעות שמחה', ללא רגשי אשמה, ללא מרה שחורה, וללא חומרות מיותרות… אלא ב…שמחה – נטו!

לכל בית ישראל – נאחל בשמחה 'פּוּרִים שָׂמֵחַ', ותפילתנו: 'וְשַׂמַח נַפְשֵנוּ בִּישׁוּעָתֶיךָ'.

את המאמר כתב הרב דוד רוזנברג – מחנך, מרצה, מנחה סדנאות כישורי חיים לבני נוער, יו"ר מכון 'עולמות'

המאמר לרפואת התינוק
שמעון בן אלישבע לאה
נא להעתיר בתפילה עבורו וכל הפושט יד נותנין לו