בין האפידמיולוגיה לכיסאולוגיה – הממשלה מנותקת / יוסף טיקוצ'ינסקי

כמו היה זה ריטואל קבוע, שוב חוזרת על עצמה אותה תופעה מוכרת, של אופוריה המתרסקת בבת אחת אל סלעי המציאות. אותה תופעה שראינו אחרי הכרזת הסיפוח בוושינגטון שהסתיימה ללא כלום, אותה תופעה שחזרה על עצמה בחגיגות הניצחון של הימין בבחירות שהתרסקו שוב למבוי סתום של תיקו פוליטי, אותה תופעה חזרה על עצמה שוב השבוע כשהמפץ המפתיע של ממשלת האחדות שהדהים אותנו בשבוע שעבר, דעך במהירות ולא הצליח להבשיל למשהו מעשי עד לרגע כתיבת שורות אלו.

בצהרי יום חמישי שעבר, נדהמה המערכת הפוליטית מאחד המהלכים הכי לא צפויים שהתרחשו כאן אי פעם, מהלך שהיה צריך אמנם לקרות כבר אחרי הבחירות הראשונות אבל אחרי שנה של קיפאון איש לא האמין שזה עוד יקרה. באופן לא מובן מאליו וללא כל הסבר הגיוני, הודיע גנץ שהוא מעמיד את עצמו לתפקיד יו"ר הכנסת בתמיכת הימין, ובכך חשף בעצם את ההסכמות לממשלת האחדות שבדרך. זה היה נשמע מידי טוב מכדי להיות אמיתי.

פירוק כחול לבן שהגיע זמן קצר אחר כך, רק חיזק את העובדה שאנו עדים למהלך שהוא לא פחות מהיסטוריה. שנה שלמה בה המערכת הפוליטית הוכיחה כי היא יציבה יותר מקיר בטון ולא התכופפה בפני שום טלטלה או פצצת אטום, הסתיימה בפירוק בלתי מובן של כחול לבן מול חיבור שבכלל לא נכתב ולא נסגר בין שני היריבים הפוליטיים המרים.

למרות שאף אחד לא באמת הבין מה קורה, האופוריה הרקיעה לגבהים חדשים. המילים גאון, קוסם, בלתי מנוצח, חזרו על עצמן שוב ושוב גם בדיווחי התקשורת וגם בשיחות בין איש לרעהו. אף אחד לא עצר לרגע כדי לשאול את עצמו את השאלות הפשוטות: למה זה קרה בעצם?

נכון שהמצב בצמרת כחול לבן היה מתוח ובין ארבעת הקודקודים שררה איבה גלויה, אבל זה היה המצב שם כבר מלכתחילה, מצב עליו התגברו כולם למען המטרה ששמה 'רק לא ביבי'. לא היה בזה שום דבר חדש דווקא עכשיו. יתרה מכך, בסוף השבוע שעבר הגיעה כחול לבן לאחד השיאים בקריירה שלה, כסיעה המחזיקה במנדט להרכבת ממשלה, סיעה שעמדה לקבל ברוב גדול את תפקיד יו"ר הכנסת והסיעה שהובילה רוב במליאה מול בלוק הימין ועמדה רגע לפני כיבוש הכנסת וחקיקה מהירה של חוקים שיחסלו סופית את נתניהו וימנעו ממנו להתמודד.

לא היה שום הסבר מניח דעת לכך שדווקא על פתחו של הניצחון, החליט גנץ לעזוב את הכל ולבצע פניית פרסה דרמטית כל כך. אבל האופוריה מהמהלך הגאוני של נתניהו יחד עם ההערכה לאחריות שגילה גנץ כשחתר לממשלת אחדות בתקופה קשה כל כך לישראל, גרמו לכך שאיש לא הטריח את עצמו בשאלות הללו. רק בסוף השבוע הזה, שחרר גנץ רמזים ראשונים לכך שכחול לבן עמדה כבר גם כך על סף פירוק משום שלטענתו הוא גילה כי לפיד ויעלון התכוונו להדיח אותו בכל מקרה אחרי הניצחון, מה שגרם לו להציל את עצמו ברגע האחרון.

סגירת חשבונות ישנים

בתחילת השבוע, היה נראה שיש לעם ישראל נקודת אור קטנה בימים הקשים הללו, שבחסות הקורונה הצליחה המערכת הפוליטית להתאפס על עצמה וכי גם נתניהו וגם גנץ גילו בגרות וסוג של אחריות, והחליטו להניח הכל בצד כדי שתהיה ממשלה יציבה שתטפל בקורונה ובמצוקה הבלתי נתפסת שגרמה המגיפה. רק כשנקפו הימים, התחיל שוב האסימון ליפול ונראה היה שהשמחה היתה מוקדמת מידי.

מסתבר, שנתניהו וגנץ לא ממש גילו בגרות ולא אחריות. הדיווחים שדלפו מחדרי המשא ומתן לימדו שהשניים מתקוטטים על תיקים, על תפקידים ושררה כאילו כל הזמן שבעולם עומד לרשותם וכאילו אין בחוץ מגיפה שמשתוללת. שוב נסובו הדיונים על איוש תפקידי מפתח, על צעדים בעזרתם מבקש כל אחד לבטח את עצמו מול השקרים והקומבינות האפשריות מהצד השני, הרוח שנשבה משם לא ממש לימדה על רצון ליצור ממשלת חירום כדי להתפנות לטפל במשבר הלאומי.

ככל שנמשכו הדיווחים מחדרי הדיונים, דיווחים המגיעים ברובם מתדרוכים מכוונים לעיתונאים על ידי בעלי ענין משני הצדדים, כך גברה התחושה ששני הצדדים לא ממש ששים להקים ממשלה. ההסכמות היחידות היו בעיקר על ממשלה רחבה וחסרת תקדים בגודלה, עם 15 תפקידי שרים למפלגה בת 15 מנדטים, ממשלה שתעלה הון עתק לקופה הציבורית דווקא בתקופה בה מדינת ישראל צועדת למשבר כלכלי הקשה ביותר בתולדותיה. מיליון מובטלים שואלים את עצמם מהיכן יביאו כיכר לחם מחר בבוקר ומהיכן ישיגו מצות לפסח, אבל נתניהו וגנץ חושבים שעדיף להחזיק לפחות שלושים שרים מכהנים על כל המשתמע מכך: החזקת משרדי ממשלה, משכורות לבכירים, לעוזרים ועוד ועוד.

בליכוד מיהרו להבהיר שככל שהממשלה תהיה רחבה יותר כך היא צפויה להיות יציבה יותר ולהחזיק יותר זמן, אבל קשה למכור תירוץ כזה כשהדאגה האמיתית של כולם היא האם הביטוח הלאומי באמת ישלם דמי אבטלה לפני החג. בחדרי הדיונים נמשכו הוויכוחים האם יו"ר הכנסת יהיה יריב לוין, ואם כן – איזה תפקיד יקבל אדלשטיין כדי שלא יכעס, והאם כחול לבן יסכימו לקבל עוד תיקים בכירים כמו בריאות ואוצר, כדי לוותר על תיקי החוץ והמשפטים שישביעו את רצון כמה בכירים בליכוד.
בליכוד התעקשו על החזרת תפקיד יו"ר הכנסת ליולי אדלשטיין ועל כך שבמשרד המשפטים לא יישב מישהו שיהיה עוין לנתניהו לקראת התהליך המשפטי שיתחדש נגדו. בכחול לבן התעקשו לקבל וטו על איוש משרד המשפטים וכמובן חקיקת חוק נורבגי מורחב שיאפשר להם מלבד 15 השרים להכניס גם חברי כנסת נוספים מהמפלגה. וכך זה נמשך ונמשך, לא נלאה אתכם בפרטים הרבים שרובם ככל הנראה לא יותר מספינים.

עיקרו של דבר הוא, שככל שנמשכו הדיונים החלה גם להתעצם הביקורת הקשה בגוש הימין בכלל ובתוך הליכוד בפרט. במפלגת השלטון הבינו שנתניהו לא הולך להקים ממשלת ימין אמיתית משום שכמה מהתיקים המשמעותיים בהם תיק הביטחון, יהיו בידי גנץ, אבל מעל לכל, הרבה אנשים בליכוד ישלמו בכסאם עבור האחדות הזאת, איש מהם לא יקבל קידום ורובם יצטרכו לוותר על ג'ובים. הכעס הגדול יותר היה במפלגת ימינה, שם הבינו שנתניהו פשוט שכח אותם, הם לא עומדים לקבל שום תפקיד משמעותי ושום השפעה למרות שבנט היה זה שארגן שוב ושוב את ההחתמות בגוש לתמיכה בלתי מסויגת בנתניהו.

בין השורות, נדמה היה גם שנתניהו עומד לחסל חשבונות בתוך הבית פנימה. עם יולי אדלשטיין כבר יש לו מאבק ישן, אדלשטיין סומן בליכוד כבר כמה פעמים כבוגד ורק לפני מספר שבועות הוא איפשר לכחול לבן להקים ועדת כנסת כדי לדון בחסינות נתניהו. יתכן וזה הזמן של נתניהו להגיש לו את החשבונית. מצד שני, רק בשבוע שעבר אדלשטיין שכב על הגדר מול בג"ץ רק למען האינטרסים של נתניהו והליכוד. כך שאם נתניהו יבגוד בו פתאום, הוא יידע להשיב מלחמה.

גם עם בנט יש לנתניהו חשבון. לפני הבחירות נתניהו חשש שבנט ילך עם גנץ ולכן מיהר כזכור למנות אותו לשר הביטחון וכך לחשק אותו לגוש הימין. בסיטואציה החדשה, יש לנתניהו הזדמנות לתקן זאת, להכניס את כחול לבן ולזרוק את בנט לספסלי האופוזיציה. בנט מצדו מבין זאת ולכן השבוע הוא המשיך להיות אופוזיציה לוחמת בתוך הממשלה ותקף את התנהלותה במשבר הקורונה.

עם כל יום שחלף, הלכה ודעכה השמחה שהתבררה כמוקדמת. את מקומה של האופוריה כבש התסכול, התסכול מהעובדה ששוב נגרר רוב העם לאופוריה שנתניהו הצליח לזרוע מוקדם מידי וללא כל סיבה אמיתית. שום ממשלה ובוודאי שלא ממשלה אידיאלית לא נראתה באופק.

נכון לשעת כתיבת שורות אלו, הדיונים עוד נמשכים ולא ברור האם הצדדים יצליחו לגשר על הפערים ולהקים ממשלה כלשהי, או שהכל יתפוצץ בקול רעש גדול. זו אגב אחת הדילמות הקבועות של עיתונות כתובה הכפופה לאילוצי דפוס, מול זירה פוליטית דינמית המשתנה בכל רגע. אבל עוד לפני שמתקבלת תוצאה, יהיה מרתק לעקוב אחר התהליך עצמו משום שהוא מעורר תובנות רבות הצריכות להיזכר בכל תרחיש שלא יהיה, בין אם תקום ממשלה ובים אם נצעד שוב לבחירות.
חישוב מסלול מחדש

בימים האחרונים, ההבנה היא שנתניהו לא מתנהל כמו מישהו החפץ בהקמת ממשלה. ככל הנראה, בבלפור הביטו בנעשה בכחול לבן והבינו משהו. נתניהו הצליח לפרק את גוש התנגדות הענק שעמד מולו, כבר אין שום חיבור בין מתנגדיו שהצליחו לבנות גוש אחד חרף השוני המהותי ביניהם. גם במפלגת העבודה הוא כבר הצליח לערבב, לשכנע את עמיר פרץ להצטרף לממשלה ובכך לעורר נגדו התנגדות עזה בתוך מפלגתו המצומקת. החיבור בין העבודה למרצ כבר בכל מקרה לא מחזיק, כך שנתניהו עומד ואומר לעצמו: למה לי ממשלה עכשיו?

כחול לבן כבר לא קיימת, היא משוסעת ומפולגת. מפלגת העבודה כבר לא שורדת את מאמצי ההחייאה שלה, אז למה נתניהו צריך עכשיו ללכת להסכם משפיל של ממשלת רוטציה, של חתימה על פינוי כסאו בעוד שנה וחצי למישהו שעומד כבר להיות גווייה פוליטית? למה דווקא עכשיו כשהסקרים צופים 40 מנדטים לליכוד ורוב מוחץ לגוש הימין, למה ללכת לממשלה צולעת עם תאריך יעד לסוף הקריירה של נתניהו?

הרי ממשלה כזאת תפרק גם את גוש הימין ואולי גם את הליכוד. מספר הממורמרים בתוכה יהיה גדול ממספר המרוצים וזה יכול להתנקם בנתניהו בהמשך. במצב כזה, נתניהו מגיע למשא ומתן עם הבנה שגנץ כבר נוצח, אז למה לשלם לו מחירים? זאת הסיבה שהמשא ומתן נראה כך, שהוא מתנהל בגרירת רגליים ולא מתקדם לשום מקום.

מצד שני, לנתניהו יש מה להפסיד. גנץ הוא עדיין יושב ראש כנסת ויש לו את היכולת הטכנית להעלות שוב את החוקים שימנעו מנתניהו להתמודד. השנאה של לפיד ויעלון אליו היא אמנם חזקה יותר מהשנאה שלהם לנתניהו, אבל אם גנץ ואשכנזי באים ואומרים להם: רבותי, בואו רק נתמוך ביחד בחוקים שיעיפו את נתניהו מהזירה, אחר כך כבר נוכל להתקוטט בלי הגבלה משום שגם הליכוד כבר לא יהיה אותו ליכוד אחרי נתניהו וזה פותח הזדמנויות חדשות לכולם. אין ספק שגוש השמאל כולו יתעלה מעל עצמו ויתמוך בחוקים הללו.

שיקול נוסף הוא, שאם נתניהו באמת זורק את גנץ ומפוצץ את המשא ומתן לממשלת אחדות, זה יכול לחזור אליו כבומרנג. הוא ייתפס כשקרן, כמפר הבטחות סדרתי ולכחול לבן יהיה קמפיין חזק ועוצמתי שיכול להחזיר את הדבק בשמאל ולרסק את נתניהו. שני השיקולים הללו, הם אלה שגרמו לליכוד לחזור בכל זאת לשולחן המשא ומתן עם גנץ ולא לפוצץ את המגעים כבר בתחילת השבוע.

סביב השולחן בחדר הדיונים הווירטואלי המתנהל באמצעים דיגיטליים בגלל הקורונה, יושבים נציגים של שני אנשים הנתונים בדילמה פנימית חזקה. נתניהו נקרע בין הרצון שלו ללכת לבחירות ולכבוש בקלות את השלטון – הפעם ללא עוררין וללא פשרות, לבין ההבנה שלו שמהלך כזה יכול דווקא להביא לחיסולו המהיר. מהצד השני יושב גנץ שהבין כבר בשבוע שעבר, כי אין לו עתיד פוליטי והאופק היחיד שלו להישאר על הגלגל זה לחבור לנתניהו, כשמצד שני יש לו עדיין את היכולת לרסק את נתניהו ולפתוח את כל הקלפים מחדש, מהלך שיכול לתת לו יתרון בבחירות הבאות מול לפיד ויעלון.

הסיפוח כאליבי

בשלב הזה, כשהדיונים התקדמו לשום מקום, החלו ההדלפות המגמתיות להציג מילה חדשה – ישנה: סיפוח. כן, אותו סיפוח שהתברר כבר כאחד הספינים הטובים של הליכוד גוייס שוב לצרכי הקמפיין. בליכוד הדליפו כי הם דורשים מכחול לבן את ההסכמה לספח מיידית את כל שטחי יו"ש אך בכחול לבן מתנגדים לכך. בכיר בכחול לבן אישר חלקית את הדברים ואמר כי המפלגה דורשת הקפאה של כל הנושא המדיני למשך חצי שנה, ואחרי משבר הקורונה הוא יעלה לדיון מחודש, אך בליכוד אמרו: לא יקום ולא יהיה.

אבל עצם הדיון על נושא הסיפוח העלה חשד שמישהו מכין אליבי לפיצוץ המגעים. קשה להבין מה בוער לליכוד לספח את השטחים כבר בחצי השנה הקרובה. הרי נתניהו עצמו כבר אמר שיישום התכנית תהיה אפשרית רק בעוד מספר חודשים, כשצוות המיפוי שהובא במיוחד מארה"ב יסיים את מלאכתו. גם בממשל ארה"ב הבהירו שישראל לא תוכל לספח לפני שיושלם התהליך, ורק לפני חודש וחצי נתניהו עצמו אמר כי "לתהליך של מיפוי אתה צריך לבחון כאן כל ואדי, כל חלקה, כל נקיק וכל קו תוואי – זה דבר רציני. אנחנו קובעים כאן קווים שיש להם השלכות היסטוריות".

ואם אלו הם הדברים, מה הסיכוי שהתהליך הזה יושלם כולו על הצד הטוב ביתר דווקא בחצי השנה הקרובה, ומה הסיכוי שישראל תעשה את המהלך ההיסטורי תוך כדי טיפול בקורונה שאיש לא יודע להיכן היא תתפתח? זאת ועוד: בהנחה שהסיפוח אכן יהיה מעשי, אבל עדיין, אם נתניהו באמת רוצה עכשיו ממשלת אחדות ומבין שהחסם היחיד הוא הסיפוח, למה שהוא יתעקש ויפרק הכל רק בגלל זה? הרי אם הוא באמת רוצה ממשלה, הסיפוח שחיכה 50 שנה יכול לחכות עוד חצי שנה, איש לא יוכל למנוע זאת ממנו בהמשך. כך שלא נראה שסיפוח השטחים הוא הערך העליון המקודש שלמענו שווה להרכיב או לפרק ממשלה בשעת חירום כזאת. זה נשמע יותר כמו תירוץ.

ברגעים אלה של סגירת הגיליון קשה לדעת להיכן יתפתחו הדברים, האם יבשילו לממשלה ואם כן – באיזה מחיר, או שהמגעים יקרסו בקול רעש גדול וישראל תמצא את עצמה מתמודדת מול בחירות יקרות בעיצומו של משבר קורונה. סביר להניח שהמשא ומתן יימשך בסוף השבוע אבל יסתיים מהר, משום ששעון החול אוזל. לגנץ יש חלון הזדמנויות של שבוע פלס כדי לחוקק במהירות את החוקים הפרסונליים נגד נתניהו, כשמנגד נתניהו ינסה דווקא למרוח זמן עד לסיום המנדט של גנץ אבל ינסה יחד עם זאת להגיע להסכמות כדי לא לדחוק את גנץ לפינה ולגרום לו לפניית פרסה לעבר החקיקה נגדו. הדילמה של נתניהו היא בין ביצוע פשרות כואבות מול יריב פוליטי חלש שלא שווה את המחיר, לבין הפחד מפני חקיקה נגדו או מפני איבוד אמון ויוקרה בגלל הפרת הבטחות.

כפי שזה נראה כעת, ההסכמות או אי ההסכמות סובבות בעיקר סביב תפקידים וסמכויות ופחות סביב מהות ואידאולוגיה, כך שעם ישראל למד שוב שיעור חשוב בפוליטיקה והוא יסיק את המסקנות אחרי שהמגיפה תעבור ובע"ה נשוב לשגרה. בין אם תקום ממשלה ובין אם לא, המסקנה האחת היא ששוב הוכיחו הפוליטיקאים את הניתוק המוחלט בו הם חיים ובמה באמת הם עוסקים כשהעם בישראל נאבק על קיומו הבסיסי.

הטור התפרסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן