חצי שנה של מפלות: קואליציה של הפסדים בחוקים והחרמת הצבעות

קואליציית ה-61 שמציינת בימים אלו חצי שנה להקמתה רשמה השבוע כישלון נוסף במליאת הכנסת כשהצעת החוק של ח"כ אורלי לוי אבקסיס לפיה יזם בעסקת פינוי בינוי יתקין מערכת סולארית אושרה בקריאה טרומית, אחרי שיו"ר רע"מ ח"כ מנסור עבאס הצביע בטעות בעד הצעות החוק, בניגוד להנחיית הממשלה להצביע נגדה.

לוי אבקסיס מיהרה לחגוג את ההישג, ואפילו "שיבחה" את עבאס: "מי אמר שאי אפשר לגרום למנסור עבאס לשתף פעולה גם בלי מיליארדי שקלים?", התלוצצה על חשבונו ברשתות החברתיות.

אבל תנו לי לעשות לכם ספוילר. בשביל שחוק פרטי ייכנס לספר החוקים הוא חייב לעבור 5 משוכות – אישור במליאת הכנסת בקריאה טרומית, אישור באחת מוועדות הכנסת לקריאה ראשונה, אישור במליאה בקריאה ראשונה, אישור בוועדה לקריאה שניה ושלישית, ואישור במליאה בקריאה שניה ושלישית. הסיכוי שיעבור את ה-4 משוכות שעוד נותרו לו ויאושר סופית, זהה לסיכוי שמנסור יעשה טובה לליכוד בלי לקבל בתמורה של מיליארדי שקלים.

מטבע הדברים, כשהקואליציה נשענת על חודו של קול, טבעי שטעויות כאלה יקרו. בפרט כשגם הקול הבודד שאמור לספק לה יתרון הוא תמיד בסימן שאלה. פעם זה סגן השר ח"כ אביר קארה שכועס על יו"ר מפלגתו וראש הממשלה נפתלי בנט שמקדם הגבלות על הקניונים היקרים לליבו ופעם זה יו"ר ועדת הפנים ויו"ר סיעת רע"מ ח"כ ווליד טאהא ש"נעלב משקד" ויוצא לעשות שרירים בדרכו לביתו בכפר קאסם.

על הסיכוי שמובכות מהסוג הזה יחזרו על עצמם ניתן ללמוד מהפעמים הרבות שזה קרה בחצי השנה האחרונה. צמד המילים "ניצחון לאופוזיציה" מעולם לא היה פופולרי כל כך בקרב מדבררי מליאת הכנסת. גם המילים "הפסד לקואליציה" לא נדירות בכורח הנסיבות.

הניצחונות של האופוזיציה וההפסדים של הקואליציה

המקרה הראשון בו הובכה הקואליציה, יש שיגידו אפילו הובכה קשות, היה בהצבעה הסופית על הצעת חוק שנועד לצמצם את ההשפעה החרדית והתורנית על הוועדה למינוי דיינים. מי שהביך אותה היה לא אחר מיו"ר הכנסת בכבודו ובעצמו, ח"כ מיקי לוי, שהתבלבל בכפתורי ההצבעה והצביע נגד הצעת החוק במקום בעדה.

הטעות של לוי קרתה בהצבעה האחרונה בהחלט על ההצעה, בקריאה שלישית, וכך אחרי שבועות של הכנת החוק נאלצה הממשלה להתחיל מהתחלה. החוק אושר לבסוף בתום הליך חקיקה חוזר, ימים אחדים לפני הדד ליין בו נערכו הבחירות לוועדה והיו הופכות את החוק ללא רלוונטי.

האופוזיציה רשמה ניצחונות דומים כשאושרה בטרומית הצעת חוק של ח"כ יעקב אשר להרחבת הגדרת הגזענות כך שתכלול גם את הציבור החרדי אחרי שהקואליציה לא דאגה לנוכחות מספקת במליאה, הצעת החוק של ח"כ איימן עודה להקמת בית חולים בעיר סח'נין אושרה בקריאה טרומית אחרי שח"כ מאזן גנאים מרע"מ הפר את המשמעת הקואליציונית והצביע בעד, הצעת חוק של ח"כ קרן ברק לשינוי מדיניות הביטוח במכוני כושר עברה בתרגיל אופוזיציוני זריז של החלפת הצבעה שמית בהצבעה אלקטרונית והח"כים של הקואליציה לא הספיקו לרוץ למליאה. אבל אל תתלהבו, כל ההצעות הנפלאות האלה ייקברו בוועדות הכנסת, אבל לפחות סיפקו לחברי האופוזיציה הנדכאים רגע של קורת רוח.

גם הצעה של ח"כ אחמד טיבי בדבר הצורך בהקמת ועדת חקירה פרלמנטרית לבחינת העברות ושיבוץ מורות ומורים ערביים במערכת החינוך אושרה. אבל גם זה לא צפוי לקרות בפועל בקרוב, אם אי פעם.

במקרים אחרים נאלצה הקואליציה למשוך חוקים ברגע האחרון, כשהבינה שאין לה רוב. השבוע משך השר לביטחון הפנים עמר בר לב הצעת החוק להעברת הרשות לביטחון קהילתי מהמשרד לקידום קהילתי למשרד לביטחון פנים.

מבוכה אחרת היא מול סיעת רע"מ שפעם אחר פעם מסרבת לתמוך בחוקים העוסקים במשרד הביטחון וצה"ל. כך נאלץ שר הביטחון בני גנץ למשוך חוק שנועד להקשות על בנות לא להתגייס מטעמי דת, וגם חוק הגיוס ממתין כבר מספר שבועות להגיע למליאת הכנסת.

ההפסדים המביכים והחרמות

לצד ההפסד בחוקים, הממשלה הנוכחית הפסידה מספר רב של פעמים בהצבעות אי אמון בממשלה ולמעשה רוב חברי הכנסת הצביעו אי אמון בממשלה. אבל בפועל, מדובר באירוע חסר משמעות, מאחר ובכדי להפיל את הממשלה יש להשיג 61 תומכים בממשלה חלופית, באופוזיציה הלא הומוגנית של היום אפילו 59 תומכים בהצעה כזאת כמעט לא ניתן להשיג, חוץ ממקרה שמציבים את אריה דרעי כמועמד לראשות הממשלה ואת משה גפני כשר הביטחון – האנשים היחידים שיש קונצנזוס לגביהם מאיתמר בן גביר עד סמי אבו שחאדה.

לרוב זה קרה בעקבות עצלנות הקואליציה מלהשיג רוב בהצבעות והחלטה "להחרים את ההצבעות". בדרך כלל החרמות היו בתירוץ כי ההצעות הוגשו בניגוד למסורת שכשראש הממשלה בשליחות מדינית לא מגישים הצעות אי אמון בממשלה. אגב, הראשונים להפר את המסורת היו יש עתיד שהגיש הצעה נגד הממשלה בעת שנתניהו טס כראש הממשלה לחתום על הסכם אברהם בבית הלבן. בפעם האחרונה האופוזיציה השיגה "ניצחון" כזה היה השבוע, כשבנט היה באיחוד האמירויות והצעות אי האמון של הליכוד ויהדות התורה זכו ל-47-49 תומכים מול 3-0 מתנגדים.

אירוע בעל חוסר משמעות דומה מבחינה חוקית, אבל מביך פי כמה, הוא מה שמכונה "הודעת ראש הממשלה למליאת הכנסת". על פי חוק יסוד הכנסת, אחת לחודש יכולים בחתימת 40 חברי כנסת לזמן את ראש הממשלה לדיון במליאה, בו עליו לשבת שעה ארוכה ולהאזין לדברי הח"כים ולאחר מכן לעלות לדוכן ולהגיב. בתום הדיון יש הצבעה על דברי ראש הממשלה.

מאז שבנט נכנס לתפקיד הרם, האופוזיציה לא מפספסת אף הזדמנות ומזמנת אותו כל חודש על השעון, מה שהופך למופע השפלה לאומי. בתקופת נתניהו, אחרי שהנואם מספר אחד הפך את האירוע להופעה הכי טובה בעיר והוציא את חברי האופוזיציה דאז קטנים ומובכים, ויתרו הח"כים על הכלי שהופנה נגדם כבומרנג.

אבל עכשיו יש ראש ממשלה חדש, אופוזיציה טרייה ולוחמנית, וח"כים בקואליציה שלא ממש עומדים הכן להגן על ראש ממשלתם. אחרי שורת ניסיונות כושלים, לבנט נמאס, ובפעם האחרונה שהתקיים דיון מסוג הזה הוא עלה להשיב על נושא הדיון במשפט אחד וירד מהדוכן, בהצבעה שהוחרמה על ידי הקואליציה הוא הפסיד ל-52 שהצביעו נגדו, 0 בעדו, וחמישה נמנעים.

הנוהל הזה חוזר על עצמו, כמו הילד שמפזר את המשחק כשהוא רואה שהוא צפוי להפסיד, כך הנהלת הקואליציה נסוגה מקרבות שהיא צפויה להספיד בהן ו"מחרימה" את ההצבעות פעם אחר פעם.