גם הממשלה למודת המשברים שסיגלה לעצמה שיגרה של פיצוצים, לא התכוננה למשבר הגדול והעמוק כל כך שפקד אותה בפתאומיות בצהרי יום רביעי, המשבר הגדול ביותר שידע הקואליציה מאז הוקמה. בפעם הראשונה, יצאה המתיחות מאזור הגבול שבין הליכוד לכחול לבן ויצרה קרעים חדשים בתוך הליכוד עצמו ובין הליכוד לשאר מפלגות הקואליציה.
מי שהצליחה ליצור את המשבר החריף הזה היא האופוזיציה, בדגש על האופוזיציה האמיתית. מסתבר שלפיד, יעלון וחבריהם למרות היותם צעקנים ורעשנים לא קטנים, הם לא ממש מצליחים לתפקד כאופוזיציה לוחמת ומי שעושה זאת טוב מהם הם חמשת חברי ימינה. מלחמת ימין בימין מצליחה אם כן ליצור תמונה מושלמת של קואליציה ואופוזיציה, יותר מאשר ימין מול שמאל.
בשבועות האחרונים הפכו בנט וסמוטריץ' לכאב הבטן הגדול ביותר של נתניהו וגרמו לו להרהר יותר מפעם אחת האם היה צעד נכון להתעקש מולם ולהשאיר אותם באופוזיציה. מסתבר שבנט שכבר ישב על כס שר הביטחון הנחשק שכל כך חלם עליו, מצליח בכל זאת לפרוח הרבה יותר כשהוא באופוזיציה ולא בעמדת שליטה.
ההתנהלות של בנט כיום מזכירה את התנהלותו במבצע צוק איתן אז הוא תיפקד כאופוזיציה בתוך הקואליציה, הוא נסע ליישובי ובסיסי הדרום והרים קמפיין רחב בנושא המנהרות. נתניהו סבל רבות מהשר הצעקן נטול הסמכויות והיום בעיצומו של משבר הקורונה, הריטואל הזה חוזר שוב.
בנט חורש בימים אלה את כבישי הארץ לאורכה ולרוחבה ומנפנף בכשליה של הממשלה בכל הקשור לטיפול בקורונה. הוא מזהיר שוב ושוב על קריסת הכלכלה והעסקים ונפגש עם בעלי עסקים ועם מובטלים, תמונות שמצטלמות יפה מאוד באמשים אלה.
שיא השיאים היה כשבנט הקים לא פחות ולא יותר מאשר 'קבינט קורונה אזרחי' ובו חברים מומחים מתחומי הבריאות והכלכלה. המכון למחקרי ביטחון לאומי אירח את הישיבה המתוקשרת הראשונה של הקבינט ומאז מקפיד בנט לפרסם שוב ושוב את התכנית שלו לטיפול בקורונה באופן נכון לשיטתו ובאיזון בין הנושא הבריאותי לכלכלי. לא הרבה עצרו כדי לשאול את עצמם ואולי גם אותו: איפה היית בגל הראשון כשהיית שר ביטחון?
התוצאות לא איחרו לבוא ובסקרים שהתפרסמו השבוע, כבר מזנקת מפלגת ימינה ללא פחות מ-11 מנדטים במקום החמשה העלובים שהיא מחזיקה כיום. המנדטים הללו באים כמובן ברובם על חשבון הליכוד וכאן כבר מדובר במכה לתוך הבטן הרכה של נתניהו.
אבל עדיין, עם כל זה עוד היה ניתן להתמודד כל זמן שיש קואליציה יחסית יציבה, הסובלת ממשברונים מזדמנים בין נתניהו לגנץ אבל עדיין איכשהו מלוכדת. הביעה האמיתית התחילה כשהטריז הניתז משורות ימינה התחיל לפנצ'ר עוד גלגלים חשובים בקואליציה, וזה מה שהתרחש בצהרי יום רביעי במשבר שאסור כלל לזלזל בתוצאותיו.
משמעת קואליציונית ז"ל
באופן נורמלי, תפקידה של אופוזיציה הוא להגיש הצעות חוק קנטרניות ומאתגרות, ותפקידה של הקואליציה הוא להצביע נגדן ולסכל אותן. בכל שבוע עולות למליאה כמה הצעות אי אמון בממשלה, חברי הכנסת המגישים אותן זוכים לכמה דקות של רשות דיבור על הדוכן במהלכן הם יכולים לפרוק את תסכולם על הממשלה, לאחר מכן נערכת הצבעה והכנסת מורידה את המים על עוד כמה הצעות שנועדו רק לעצם הגשתן.
כך היה גם השבוע כשבצלאל סמוטריץ' הגיש הצעה בה ביקש מהכנסת לתמוך בהקמת ועדת חקירה פרלמנטרית שתבדוק ניגודי עניינים בקרב שופטי בית המשפט העליון. ספק גדול אם סמוטריץ' עצמו ידע שההצעה תחולל בלגן כזה אבל אין ספק שהוא הצליח לבחור נושא רגיש ונפיץ מאוד שיאתגר היטב את הקואליציה או כמו שאומר הסלנג: להטריל את הליכוד.
האתגר הכי גדול של ממשלת ימין הוא לא האתגרים שמציבים מפלגות השמאל אלא האתגרים המוצבים מימין. מפלגת ימינה היושבת באופוזיציה מאגפת את נתניהו דווקא מהצד הימני ועם זה כבר הכי קשה לו להתמודד. נתניהו יודע להציג את עצמו כימין חזק מול שמאל חלש, אבל מתקשה יותר לעשות זאת מול ימין יותר חזק. ולכן בחר סמוטריץ' דווקא את הנושא הזה.
כבר בדיונים הקואליציוניים שהתקיימו בין הליכוד לכחול לבן, עמד הנושא המשפטי במרכז סדר היום כאשר בכחול לבן התעקשו להישאר בעמדת מגיני מערכת המשפט ואילו הליכוד קידשו את המלחמה במערכת המשפט בפרט על רקע משפטו של נתניהו. הפשרה שהושגה היא שיהיו מינויים מוסכמים לוועדה לבחירת שופטים ובכך הסכימו בליכוד להפקיד את תיק המשפטים היוקרתי והרגיש בידיו של ניסנקורן.
כעת הגיע סמוטריץ' והציב הצעה מעניינת: הרי פסקת התגברות לא נראית רלוונטית בשלב זה, אז אפשר כברירת מחדל לעשות משהו אחר: להקים ועדת חקירה פרלמנטרית בכנסת, שתבדוק את שופטי בג"ץ אחד אחד ותחשוף מה האינטרסים שלהם בכל פסיקה. לרובם הגדול יש ניגודי עניינים כמו טיפול בתיקים של קרובי משפחה ועיגול פינות עבור מקורבים, ומה שמציע סמוטריץ' זה פשוט לחשוף מקרה אחר מקרה ובכך לסכל לפחות חלק מניסיונות בג"ץ להתערב בחקיקת הכנסת.
על פי הנוהל התקין, כל הצעת חוק או הצעה להצבעה שמגיעה מספסלי האופוזיציה, נדחית אוטומטית בלי להתחשב בתוכן שלה, ראוי ככל שיהיה. הממשלה הפילה כך בעבר חוקים חברתיים חשובים רק משום שהם לא באו ביוזמת קואליציה. במקרים פחות קיצונים, הקואליציה היתה מספיק חכמה כדי לגשת מראש בשקט ליוזם החוק ולהציע לו לשתף פעולה עם ח"כ אחר מהקואליציה כך שהחוק יעבור בהסכמה או יידחה בהסכמה למועד אחר – כלומר לאף פעם.
אבל כאן פתאום קרה משהו אחר. בליכוד החלו להישמע קולות שיש דווקא לתמוך בהצעה של סמוטריץ'. מסתבר שהוא כן נגע בנקודה רגישה, ויותר מדי אנשים בשטח הליכודי הרגישו שהם לא יוכלו לשאת את העובדה שדווקא הם ידחו את ההצעה הראשונה שבאמת מציעה צעד מעשי מול בג"ץ. פעילי הליכוד מהצד הימני יותר החלו להפעיל לחץ כלפי מעלה והסבירו שהמפלגה תיראה רע מאוד אם היא תפיל חוק הנוגד מהותית כל כך את אחת האג'נדות המרכזיות של עצמה.
ככל שנקפו השעות לקראת עליית ההצעה להצבעה בכנסת, החלה לתגבר המתיחות. בכחול לבן שמעו שהליכוד לא ממהר לפסול את החוק הזה והבהירו כי מדובר בקו אדום וכי אם תקום ועדה כזאת, זו עילה לפירוק הממשלה והליכה לבחירות.
אבל הביקורת חלחלה גם לתוך הליכוד. המפלגה היתה חצויה בדעותיה בקשר להצבעה והמסרים שיצאו מצמרת הליכוד היו סותרים. רק אחרי לבטים ארוכים החליט נתניהו שהליכוד אכן תתמוך בהצעת החוק אבל כדי למנוע בושה, רוב חברי הכנסת ייעדרו מהמליאה ולא יצביעו ובכך גם לא יהיה רוב. באותו שלב גם לא היה ברור מה יצביע ליברמן ולכן דאגו שכמה שיותר ח"כים לא יהיו במליאה, כולל נתניהו עצמו.
בסופו של דבר ההצעה אכן נפלה בהיעדרות חברי ליכוד ובהתנגדות של ליברמן שבאופן אירוני הצביע יחד עם יש עתיד והערבים. אבל האירוניה היותר גדולה היא שאם חברי ישראל ביתנו היו מצביעים בעד, היה רוב להקמת הוועדה. ואם היתה קמה ועדה, הממשלה קרוב לוודאי שהיתה מתפרקת. ובמילים אחרות: סמוטריץ' כמעט והפיל את הממשלה אבל ליברמן היה זה שהציל אותה.
אבל למרות העובדה שהוועדה לא קמה, קרה כאן דבר משמעותי מאוד. כחול לבן יצאו זועמים מהסיפור והבטיחו לנקום, כשהם רומזים שאם יש עתיד יממשו את איומם ויגישו בשבוע הבא הצעה להקמת ועדת חקירה לבדיקת פרשת הצוללות, הם יצביעו בעד.
הזעם הגיע גם מכיוון המפלגות החרדיות. זמן קצר לפני ההצבעה שוחח נתניהו עם הרב גפני, הרב דרעי והרב ליצמן ועדכן אותם בהחלטתו לתמוך בהקמת הוועדה. ראשי המפלגות החרדיות זעמו עליו מאוד ותהו כיצד הוא הולך בעיניים פקוחות למשבר קואליציוני מסוכן מול כחול לבן, משבר שיכול בקלות להוציא את ישראל לבחירות, וכל זאת בלי להתייעץ מראש עם שאר חברי הקואליציה או לכל הפחות לעדכן אותם.
והחשש הוא לא רק מפני בחירות אלא בעיקר מהמשך תפקוד הממשלה כשכחול לבן מרגישים משוחררים מכל התחייבות, אחרי הפרת המשמעת הקואליציונית מצד הליכוד. התוצאה יכולה להיות שבהמשך כשיובאו הצעות חוק רגישות או מסוכנות מבחינת יידישקייט, החרדים כבר לא יוכלו לדרוש את המשמעת הקואליציונית המובטחת כי מבחינת כחול לבן היא לא קיימת יותר.
משבר יזום או כישלון?
בניתוח זהיר של אירועי יום רביעי, קשה מאוד להבין מה עבר על נתניהו. הוא גם אכל את הדגים המקולקלים וגם גורש מהעיר. הוא גם בגד בכחול לבן וגם ספג על כך מתוך הקואליציה ומתוך הליכוד.
במסדרונות הליכוד כבר החלו ללחוש בשקט בשקט כי הלחץ הכבד המופעל על נתניהו מתחיל לתת את אותותיו על מערכת שיקול הדעת שלו. משבר הקורונה יוצא משליטה, התמיכה הציבורית בנתניהו יורדת וימינה ממשיכה לעלות וזו לא שעתו היפה של נתניהו.
יש הסוברים גם שדווקא היא הנותנת. נתניהו בחר להפוך את ההצעה של סמוטריץ' למשבר שכולם ידברו עליו דווקא במטרה להשכיח קצת את הביקורת על הקורונה, אבל בפועל התוצאה היתה הפוכה כשהביקורת המרכזית היא מדוע דווקא עכשיו מתעסקת הממשלה בזוטות כמו ועדה לבחינת ניגודי עניינים בקרב שופטי בג"ץ, כשהמדינה קורסת תחת סגר ורעב.
רבים כבר לא זוכרים אבל הממשלה הנוכחית היא עדיין לא ממשלת אחדות, היא ממשלת חירום שאמורה לתפקד חצי שנה לפני חתימת הסכמים קואליציוניים קבועים, ממשלה שהתחייבה לעסוק אך ורק במשבר הקורונה ולא בשום דבר אחר. במצב כזה נתניהו היה אמור לשבת בצד ולתת לקואליציה לעשות את המובן מאליו: לדחות את ההצעה של סמוטריץ' על הסף בלי לומר מילה. סמוטריץ' היה צועק ולועג קצת אבל זה היה חולף מהר וכולם היו מבינים שלמרות מהות ההצעה, עדיין הממשלה צריכה להתנהג כממשלה ולדאוג לקורונה במקום לדמגוגיה.
וכך מוצא נתניהו את עצמו עומד מול תסכול קואליציוני המצטרף לירידה המתמדת בפופולריות שלו בגלל הקורונה ומבין שהמגמה צריכה להשתנות. אם עד עכשיו הוא חלם על בחירות כדי להינצל מהרוטציה, כעת אסור לו לעשות זאת לפני שהוא משקם שוב את הפופולריות שלו. דווקא המשבר החמור ביותר שידעה הקואליציה עד כה, לא גרם לנתניהו להתקרב לבחירות אלא ההיפך, להתרחק מהן.
למעשה, את הצעד הראשון לנסיגה מבחירות עשה נתניהו כבר בתחילת השבוע, עוד לפני המשבר הגדול. אחת מנקודות המחלוקת העיקריות כזכור בינו לבין גנץ היא תקציב המדינה שאמור להיות מאושר בחודש הקרוב ובלעדיו הממשלה נופלת אוטומטית. גנץ מתעקש לקיים את ההסכם הקואליציוני ולהעביר תקציב דו שנתי ואילו נתניהו מתעקש על חד שנתי והמשך ההתגוששות ביניהם מגדיל את הסיכוי לבחירות.
ביום שני בערב פורסמו סקרים שצפו ירידה נוספת בכח הליכוד ועליה בכוחה של ימינה. למחרת בבוקר פורסם במפתיע שנתניהו וגנץ החליטו להגיע להסכמות לפיהן יקודם תקציב חד שנתי, אבל אם החרגה של כמה נושאים חשובים שלגביהם יתקבל תקציב עם טווח יותר ארוך. האם יש לכך קשר לסקרים? ניתן רק לנחש.
אפשר להבין ממה בורח נתניהו ומדוע. נתניהו בורח מהבחירות שהוא עצמו חלם עליהן ואף ניסה לחתור אליהן רק לפני שבוע. הוא מביט ומבין היטב שבינתיים הקורונה לא הולכת לשום מקום לדאבוננו וככל שעולה מספר החולים המאומתים, נחשפים עוד ועוד מחדלים בניהול הממשלתי של המשבר הן מבחינה בריאותית והן מבחינה כלכלית. נתניהו ממשיך לשמור לעצמו את השליטה במערכת למרות שההיגיון המתבקש הוא להכניס לתמונה את משרד הביטחון, את צה"ל, את פיקוד העורף, כך יהיה טיפול טוב יותר בבדיקות, בחקירות האפידמיולוגיות.
וככל שהכשלים נחשפים עוד, הציבור מבולבל יותר, סובל יותר מההנחיות, מהסגר ומהמצב הכלכלי. וכשזה קורה אזי ההיגיון והשכל הישר נדחקים הצידה. כשהעם סובל, הזעם מדבר ולא השכל ונתניהו מבין שככל שיתגברו הזעם והתסכול הציבורי, זה יהיה מופנה נגדו.
הציבור אשם
לאורך כל המשבר ביום רביעי, ניסה נתניהו לשדר רוגע ואחריות ויועציו טפטפו הודעות לתקשורת בהן נאמר כי ברגעים אלה ממש הוא מקיים התייעצויות עם נציגי האוצר כדי לגבש תכנית כלכלית לסיוע לעסקים הקורסים. אבל גם ההודעות הללו לא היו מספיק אמינות אחרי שיומיים קודם לכן פורסם כי ח"כ ניר ברקת יזם וגיבש יחד עם נתניהו תכנית כלכלית לטיפול במשבר, כששר האוצר ישראל כ"ץ כלל לא נמצא בתמונה, מה שחשף עוד טפח מהמבוכה והאנרכיה המתחוללת בממשלה בכל הקשור לטיפול במשבר.
מסתבר כי נתניהו ידע יפה מאוד להסתער על המשבר בתחילתו ולתת מכה יעילה אחת, אבל מאז הוא איבד שליטה. ואיבוד השליטה שלו על הקורונה משליך גם על הפוליטיקה כי גם שם הוא מתחיל לאבד אחיזה.
ההשלכות המעשיות המידיות של התופעה הזאת הן גלגול האחריות על האזרח הקטן. הכבדת קנסות, אכיפה בררנית, הטלת סגר על יישובים ללא היגיון וללא צידוק אמיתי, תכבד העבודה על האנשים ואל ישימו לב שהממשלה בעצמה קורסת. הפתרון הקל ביותר הוא להציג את האזרחים כאשמים הבלעדיים ואז לזרוק עליהם את מלוא האחריות.
נכון שהאחריות בסופו של דבר מוטלת על כל אחד מאיתנו, לשמור על עצמו ועל סביבתו אבל עדיין אין להתעלם מהאופן הכושל בו המשבר מנוהל כיום. ומכאן שוב עולה המסקנה שדווקא בגלל שהממשלה איבדה שליטה על הנעשה, האחריות באמת נשארת רק בידיים שלנו ומחייבת אותנו עוד יותר לשמור על כללי הזהירות. מצד אחד, אין צורך להיבהל מההפחדה שמשדרת הממשלה משום שהמטרה היא לכסות על כשלי עצמה, אבל מצד שני, נגיף הקורונה כאן והוא מסוכן.
ההסתברות היא שככל שיעמיק משבר הקורונה, תגבר גם האנרכיה בקואליציה. נתניהו ומקבלי ההחלטות יפעלו מתוך לחץ, ומשברים כמו שראינו השבוע יתרחשו שוב ואף יהיו קשים יותר. מאידך, ככל שהמשברים הקואליציוניים יהיו עמוקים יותר, נתניהו יעשה הכל כדי להימנע מבחירות ולברוח מהן, ככל שזה יהיה תלוי בו.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
