זה או יאיר או אבו-יאיר: הטקטיקה הברורה של נתניהו בבחירות / יוסף טיקוצ'ינסקי

ראש הממשלה נתניהו יצא השבוע למסע המסורתי שלו, אותו הוא נוהג לקיים בערבי בחירות, כשהפעם הוא נאלץ לעשות זאת באופן מעט שונה לאור מגבלות הקורונה.

כבר שלוש פעמים ברציפות, 'חזקה' לכל הדעות, שנתניהו מקדיש את השבועות הסמוכים לבחירות למסע שהוא עורך לאורכה ולרוחבה של הארץ, כדי להפריח הרבה אווירה ואוויר חם ולהלהיב את השטח לפני ההליכה לקלפיות. הפעם בשל המגבלות הוא יתקשה למלא אולמות ואולי זאת הסיבה שהוא החליט להקדים את בליץ הראיונות לתקשורת, כתחליף לאותם כינוסים.

ראיון שהעניק נתניהו למהדורת חדשות 12 והפך לשיחת היום במערכת הפוליטית, נשא בדיוק את אותם מאפיינים של כנס בחירות. הוא ישב שם זחוח, מחויך ובמשך למעלה מחצי שעה נשא נאום בחירות לכל דבר וענין, נאום בחירות שלא הופרע כמעט למרות השאלות שנשאל. נתניהו שלט על מהלך השיחה, העביר את כל המסרים אותם הכין ודיבר באותה התלהבות כאילו הוא עומד כעת מול אולם מלא בתומכים נלהבים. רק מחיאות הכפיים וקריאות העידוד היו חסרות ברקע.

כצפוי, היו שם כל האלמנטים מתוך דף המסרים. בראש ובראשונה על החיסונים כסיפור הצלחה ובהמשך לכך גם על התנהלות הממשלה בניהול המשבר, כשכאן אף מגיע לנתניהו 'שכר שיחה נאה' על עמדתו הנכוחה מול ההסתה נגד הציבור החרדי ועל כך שדחה את הטענות כאילו תופעת הפרת ההנחיות לא קיימת באף מגזר אחר. בהמשך הוא כמובן נופף בהסכמי השלום ואף בתוכנית המענקים אותה הוא רוצה להוציא לפועל, בקיצור – נאום בחירות רהוט ובנוי לתלפיות, אריח על גבי לבנה.

וכשהתבקש להתייחס לבחירות עצמן ולסיטואציה הפוליטית, הוא הציג במשפט קצר את משנתו, כמעט בהבלעה הוא הפריח שוב לחלל האולפן את המסר עליו הוא חוזר כבר מאז היציאה לבחירות: "בסופו של דבר הבחירות האלה זה ביני לבין לפיד".

זה אני או הוא

כבר מהרגע הראשון סימן נתניהו את לפיד כיריב המרכזי שלו. הוא תקף אותו מעל כל במה אפשרית, הפנה אליו חיצי ביקורת בנאומים במליאה, בראיונות לתקשורת ובמסרים שהוא מעביר ברשתות החברתיות. לפיד עצמו לא הבין מאיפה כל הטוב הזה נופל עליו אבל לשמחתו ולצערו גם יחד, הוא מצא את עצמו מככב במרכז הכובד והמשקל של קמפיין הליכוד.

ההתייחסות לשאר ראשי מפלגות גוש ה'רק לא ביבי' היא מינורית מאוד בהשוואה להתייחסות שמקבל לפיד. גם כשסער, בנט או ליברמן מככבים במסרי הקמפיין של נתניהו זה בהקשר של לפיד, כשהאזהרה היא כי הדרך היחידה שלהם להקים ממשלה היא רק בהצטרפות ל"לפיד והשמאל".

ביבילוגים מומחים וותיקים שעוקבים אחר האיש ומנתחים את התנהלותו, כבר מכירים את אופיו של ראש הממשלה ואת ההתנהלות הפוליטית המאפיינת אותו – ממנה הוא כמעט ולא זז. גם הפעם ממשיך נתניהו להיות נתניהו והדרך הבטוחה והיעילה שלו היא לנסות ולשלוט בזירה, לשרטט בעצמו את גבולות הגזרה של יריביו דווקא ולגרום להם לפעול לפי הרצון שלו. כך הוא פעל תמיד ומשזה הצליח לו שוב ושוב, אך טבעי הוא שהוא פועל כך גם עכשיו.

גם בקמפיין הזה מצייר נתניהו את המפה המוכרת והאהובה עליו: ימין מול שמאל, כשהימין זה בעצם נתניהו ולא שום דבר אחר. מדהים לראות איך זה חוזר על עצמו שוב ושוב כמעט בלי שזה יושפע מהשינויים והתמורות שחלו בינתיים מסביב. הפעם בחר נתניהו את לפיד כמטרה לקמפיין ומה שהוא עושה בעצם הוא להגדיל את לפיד ולנסות דווקא להעצים את כוחו ביחס לשאר ראשי המפלגות האחרות.

לפיד הגיע לבחירות האלה כשהוא עצמו עוד לא היה סגור על התוכניות שלו. הוא נבגד על ידי גנץ ומצבו האלקטורלי לא היה מזהיר מידי. למרבה האבסורד מי שרומם אותו והגדיל אותו היה דווקא נתניהו. נתניהו סימן אותו כמנהיג גוש השמאל כדי ליצור בידול מאוד ברור בינו לבין כל השאר.

רון חולדאי, האורח שביקר בזירה הפוליטית הארצית לזמן קצר והתייאש, עשה דווקא מהלך אחד נכון בין שלל הטעויות שביצע, והוא חיקה בעצם בזעיר אנפין את מה שעשה נתניהו. חולדאי ניסה למצב את עצמו כאלטרנטיבה של נתניהו, הוא פרסם שלטי חוצות עם תמונתו מול תמונת נתניהו וכתב שיש בישראל רק שני מנהיגים והבחירה היא ביד הבוחר. כלומר: הוא ניסה לקבע מציאות בתודעתו של הצופה ולשכנע אותו שאם הוא לא רוצה להצביע לנתניהו, יש לו רק בחירה אחת.

זה בעצם מה שעושה נתניהו – רק בגדול יותר. הוא חייב להציב רק אלטרנטיבה אחת מולו ואז לנצח אותה. הוא לא יכול להתפזר על הרבה יריבים ולהילחם בכולם משום שזה יחליש קודם כל אותו בעצמו. הוא חייב שזה יהיה יריב אחד שכשהם יעמדו זה מול זה, הבחירה של הצופה תהיה ברורה.

במצב הנתון כרגע, לפיד הוא המועמד הטוב ביותר לתפקיד. הוא מצטייר כשמאל יותר מסער ובוודאי שיותר מליברמן ומבנט. נתניהו רוצה להחדיר למודע וגם לתת מודע של המצביע הישראלי, שהבחירה היא רק בין שני מנהיגים: נתניהו או לפיד.

לו יצויר שנתניהו היה מחלק את התחמושת שלו ומכוון את נשקו בצורה שווה גם ללפיד, גם לסער, גם לבנט וגם לליברמן, מצביע ימין טיפוסי היה מקבל את התחושה שגם אם הוא לא רוצה את נתניהו, הוא לא חייב להתרחק עד למחוזות השמאל והוא תמיד יכול להצביע לבנט או לסער. הרי בסופו של דבר באופן אמיתי, גם בנט, גם סער וגם ליברמן הם אנשי ימין, בפרט מול נתניהו שגם המדיניות המעשית שלו איננה ימנית מידי.

אם נתניהו יתקוף את כולם ויציב אותם בשווה, לא יהיה לו מספיק כלים לגבור עליהם. לנתניהו יהיה מאוד קשה להילחם במועמדים כמו בנט או סער, אין לו מספיק כלים לשכנע את הציבור למה בעצם הם מסוכנים, אולי בגלל העובדה הפשוטה שהם פשוט לא מסוכנים… אם הוא ימקד את השיח בהם, הם עלולים גם לשכנע את הציבור בכוחם ולהציע למצביעים משהו חדש. כך בסופו של דבר כולם יגדלו ויעלו בקלפי ונתניהו ימצא את עצמו מול גוש חזק וגדול שיכול להקים ממשלה בלעדיו.

לכן המהלך הראשון והקריטי ביותר מבחינת ראש הממשלה זה ליצור בידול מאוד ברור: זה או אני – נציג הטובים והנכונים, או מועמד אחר- נציג השמאל והרוע. אין דרך אמצע. נכון שהתוצאה המיידית היא הגדלת כוחו של לפיד והמלכתו, אבל דווקא עלייתו של לפיד היא התקווה של נתניהו משום שכעת הוא יכול להתייחס לכל השאר כנספחים, כחלשים וכתלותיים. ובמי הם תלותיים? באיש ההוא המסוכן שבלעדיו אין להם קיום.

באמצעות מהלך כזה נתניהו מנקה את הזירה מכל הקולות הצפים ומכל המתלבטים. אין יותר הצבעה 'פרווה'. אין יותר מצב כזה לשבת על הגדר ולקוות לאיזושהי מפלגת מרכז. כל אחד יהיה חייב לבחור. לבחור בנתניהו או במישהו אחר שיוביל אותו לזרועות השמאל המסוכן.

זו ההתנהלות הקבועה של נתניהו, זה החוזק שלו וזו היכולת שלו. באמצעות קמפיינים מהסוג הזה הוא קובע בעצמו לא רק את גבולות הגיזרה שלו אלא גם של היריבים שלו, באופן שישרת אותו.

לנתניהו אסור להפוך את בנט ליריב למרות שבנט ניסה בכל כוחו להיות כזה. אם נתניהו יגדיל את בנט, אחרי הבחירות הוא עלול לקחת את כל העוצמה הזאת ולהביא אותה במתנה לגוש שכנגד. כבר היום נמצא בנט במצב שזהות הממשלה הבאה יכולה להיות תלויה בו ובהחלטתו והבחירה הראשונה שלו יכולה בהחלט להיות לפיד. לכן לנתניהו דחוף עוד יותר לתקוע לו כמה שיותר מקלות בגלגלים. ואת המקלות הללו הוא יתקע רק באמצעות העברת מרכז הכובד והכוח ללפיד, לקעקע את הלגיטימציה של בנט ולצייר אותו כתלותי באיש הלא נכון.

קמפיין החיסונים לא מספיק ולא הוא לבדו יעשה את העבודה. גם שאר המסרים של ימין חזק לא מספיקים אם מסביב יש עוד אנשים שעלולים לטעון על עצמם ימין חזק. הרי באופן מהותי כבר הרבה שנים רבות שאין בישראל ימין אמיתי עם כח והשפעה וגם אין שמאל אמיתי עם ייצוג והשפעה. אם לומר את האמת, הימין והשמאל בישראל כבר לא ממש קיימים וההבדלים בין רוב הפוליטיקאים הם די קטנים ולא משמעותיים. השיח של ימין מול שמאל קיים רק בגלל נתניהו שדואג להחיות אותו ולהחזיק אותו כי זה כלי הנשק החזק שלו.

המשפט "הבחירות האלה הן ביני לבין לפיד" מתמצת בתוכו במילים קצרות את כל משנת עולמו של נתניהו אותה הוא מיישם גם הפעם. הוא יוצר אויב, מגדל אותו וממתג אותו, מניח אותו יפה יפה במשבצת האיש המסוכן והרע הזוכה לשם "שמאל", כדי שהוא יוכל להתייצב מולו במשבצת הימין ומשם לנצח אותו על ידי כך שהוא גורם לכל השאר לבחור צד. ככל שהוא יצייר את לפיד גדול יותר, מאיים יותר ומסוכן יותר, הוא יקשה על בנט ואולי אפילו על סער לחבור אליו בהמשך. השותפות איתו כבר תהיה פחות לגיטימית ופחות מובנת מאליה. זו המטרה המרכזית של נתניהו בכל הקמפיין הזה.

פחות ניתוק, יותר שקיפות

ובזירה מעט אחרת, גם השבוע נמשכה ההתקוטטות בתוך הממשלה והקבינט כשנתניהו ניסה לקדם תכנית מענקים לאזרחים וגנץ מנע זאת, בטענה כי מדובר בשוחד בחירות ובמתווה שאין לו היתכנות כלכלית. ישיבת ממשלה שהיתה אמורה להתקיים בנושא הזה בוטלה בגלל אותם חילוקי דעות.

למעשה, קשה להחליט מי מהם צודק. מצד אחד נכון יהיה לחלק מענקים לאזרחים אבל מצד שני אולי לא נכון לחלק לכולם באופן שווה אלא רק למי שבאמת זקוק. מצד שלישי, יהיה נכון שהמדינה תכניס את היד לכיס ותעניק סיוע לנפגעי המשבר, אך מצד רביעי אם אין מהיכן לקחת את הכסף הרי שהאזרחים בכל מקרה ישלמו בעתיד מכיסם את המענקים הללו כשיהיה הכרח להעלות מיסים כדי להתמודד עם הגרעון.

הדילמה הזאת מגיעה במקביל לאי הוודאות באשר לשאר ההחלטות המתקבלות. הסגר הרשמי הסתיים בשיאה של המגיפה ודווקא כשהוא הסתיים החלה בס"ד הירידה היחסית בנתונים. מצד אחד החיסונים מוכיחים את עצמם אבל מצד שני עדיין לא מיושמות כל ההבטחות החגיגיות שנשמעו בתחילת הדרך על כך שהחיים ישובו למסלולם עבור כל מי שיתחסן. מערכת החינוך נתונה גם היא בסימן שאלה והיא נכנסה למתווה שדורש כישורים מתמטיים טובים כדי להבין אותו. גם בנושא הזה קשה לדעת מהי ההחלטה הנכונה מבחינה מקצועית והאם בכלל מתקבלות החלטות מקצועיות וענייניות.

הצד השווה שבדילמות הללו הוא שהתנהלות הממשלה, גם אם היא נכונה ובוודאי אם היא לא נכונה, לא מצליחה לקבל את אמון הציבור. רוב הציבור בישראל חי בתחושה שהממשלה מנותקת מהשטח ומקבלת את ההחלטות הקשות מבלי לדעת ולהרגיש מה באמת צריך ועם איזה נזקים נכון יותר להתמודד. לתחושה הזאת יש רק פתרון אחד והוא ליצור שקיפות על תהליכי קבלת ההחלטות. בנקודה הזאת צודק גנץ כשהוא דורש לבטל את החיסיון שהוטל על פרוטוקולי ישיבות הקבינט שנאסרו לפרסום בשלושים השנים הקרובות (!). אם התהליך נכון וצודק, יש להביא אותו לשיפוט הציבור. ואם בחרו להסתיר אותו, זה נשמע רע.

ישנה תובנה עתיקת יומין המבוססת על השאלה, מדוע אדם שנזקק לניתוח או טיפול רפואי מורכב, מברר היטב על הרופא הטוב ביותר ומתחקה אחר המקצוענות שלו, בעוד שאדם העולה על מטוס לא טורח לברר מי הטייס ומה ההכשרה שלו. משום שכשטייס עושה טעות מסוכנת, גם הוא עצמו נופל יחד עם הנוסעים. אבל כשרופא עושה טעות, בסוף היום הוא מסיר את הכפפות והולך הביתה, מי שישלם את המחיר הוא החולה לבדו.

מהבחינה הזאת, מקבלי ההחלטות צריכים להיות יותר טייסים ופחות רופאים וזה מה שיעורר את אמון הציבור. בתכלס, כל מקבלי ההחלטות הן בדרג הפוליטי והן בדרג הפקידותי במשרדי הממשלה, המשיכו את עבודתם והמשיכו לקבל את משכורתם גם בימי הקורונה. לרוב חברי הקבינט כבר אין ילדים קטנים המטפסים על הקירות משעמום בבית ולאף אחד מהם אין עסק עצמאי שנסגר בימי המגיפה.

לכן התחושה המתקבלת בציבור היא שתהליך קבלת ההחלטות לא ממש מחובר למציאות, ובצדק. הרבה יותר נכון היה לקבוע מצב שכל החלטה המקבלת בחדר הקבינט או במסדרונות משרדי הממשלה, תשפיע גם על מקבלי ההחלטות עצמם. אם משמעות הטלת סגר על מדינת ישראל היתה גם הוצאת חלק מעובדי משרדי הממשלה לחל"ת, אם ההחלטה על צעדים קשים בהפעלת המסחר היתה כוללת גם קיצוץ משמעותי בשכר השרים והח"כים עצמם, ברור שההחלטות שהיו מתקבלות היו מעט שונות מאלה שהתקבלו היום.

לשם המחשה, אם חברי הכנסת לא היו מקבלים שכר בתקופת בחירות בה אין פרלמנט פעיל, אין ספק שלא היינו יוצאים לבחירות כל חצי שנה ואולי אפילו לא כל ארבע שנים. אבל כשהשכר ממשיך להגיע כסדרו ומי שמשלם את המחיר אלו האזרחים, אז המציאות היא כפי שאנו רואים אותה. בדיוק באותה מידה, אם ההחלטות על ניהול משבר הקורונה היו משפיעות גם על חייהם האישיים ועל כיסם של אלו שמקבלים את ההחלטות, הכל היה נראה אחרת.

וגם אם ההחלטות עצמן לא ממש היו שונות משמעותית, עדיין הרווח העיקרי היה שהציבור היה נותן בהן אמון הרבה יותר גבוה והמשמעת הציבורית לשמירת ההנחיות היתה הרבה יותר חזקה. אבל כשהאזרח יושב בבית ורואה את חברי הממשלה ונבחרי הציבור ממשיכים בחייהם כרגיל ואף עושים דין לעצמם בכל הקשור לביטול בידודים ושמירת הנחיות, ברור שהתסכול המוצדק גובר וזה מתורגם גם להפרת הנחיות המונית.

קשה להכריע מי צודק בוויכוח בין נתניהו לגנץ על התוכנית הכלכלית וקשה עוד יותר להכריע מי צודק בוויכוח על אופי ההגבלות הדרושות כעת נוכח נתוני התחלואה שעדיין גבוהים ומדאיגים. אבל כל החלטה שתתקבל תהיה הרבה יותר יעילה ואפקטיבית, אם היא תתקבל קצת אחרת, עם קצת יותר שקיפות ועם הרבה יותר הגינות, עם הרבה יותר חיבור בין האזרח לנבחריו. אם השרים והפקידים היו חלק מנפגעי הגבלות הקורונה, הכל יכול היה להיראות אחרת.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן