ללפיד יש מנדט, אבל אין חומר בעירה – השאלה רק מתי הבחירות הבאות / פרשנות

יוסף טיקוצ'ינסקי, יתד נאמן

מהר מהצפוי, אפילו מהר מידי, חזרה הפוליטיקה לחיינו. אם לא היתה משמעות דווקא לימים הללו מבחינת הלו"ז הפוליטי, אף אחד לא היה מעז לחזור ולעסוק בזוטות כמו משא ומתן קואליציוני ובספינים של הרכבת ממשלות, שעה שעם ישראל עמד מלכת וניצב באין אומר ומילים מול תהומות היגון וחשבון הנפש.

קשה מאוד היה לראות כבר בצהרי יום ראשון, שבמפלגות הליכוד וימינה כבר עוסקים בהפצת ספינים על מגעים אפשריים ביניהן ועל התקרבות המסתמנת בין נתניהו לבנט. בשלב הזה אפילו לא הובאו עדיין לקבורה כל נספי האסון אבל גם בשעות הקשות כבר היה מי שישב בחדרי הדיונים והמשיך לנהל את הסאגה הפוליטית הרדודה, גם בשעה בה עם ישראל טרם הצליח לעכל את הנעשה במירון וגם בשעה בה ירה מחבל מנשק אוטומטי בשלושה נערים יהודים שעמדו בתחנה בצומת תפוח.

לוח הזמנים הפוליטי לא התחשב במאורעות, המנדט של נתניהו להרכבת ממשלה עדיין עמד להסתיים ביום שלישי בחצות הלילה. ומשכך, מהר מהצפוי חזרה התקשורת לעסוק בדרמה הפוליטית, בסוג של רוטינה האופיינית כל כך למציאות הישראלית: מהדורות חדשות העוסקות באותה רצינות באבל לאומי, בפיגועים קשים ובד בבד בקטטות פוליטיות קטנוניות פחות או קטנוניות יותר וכמובן לא שוכחות לקנח בתחזית מזג האוויר.

הדד-ליין הברור של נתניהו לא השאיר לנו את הלוקסוס לעצור ולעסוק במה שחשוב באמת וכך חזרו הרוחות לסעור סביב הטלטלה הפוליטית כאשר בפעם הראשונה בקריירה הפוליטית שלו, קיבל יאיר לפיד את המנדט להרכבת ממשלה, שיא חדש מבחינתו אותו הוא קובע לראשונה.

הכל לפי התכנית

שמחתו של לפיד מוקדמת מידי ואולי אין לו כלל סיבה לשמוח מעצם האירוע. ראשית, הוא מקבל לידיו מנדט שהוא עצמו לא ממש מתכוון להשתמש בו בטווח הזמן המיידי וכרגע האפשרות הריאלית שלו להקים ממשלה היא רק בהענקת המנדט לבנט שיהיה הראשון ברוטציה.

שנית, בשונה מגנץ בסבב הקודם, ללפיד יש אמנם אפשרות הרבה יותר ריאלית ומעשית להקים ממשלה לפחות מהשפה ולחוץ אבל עדיין הסיכויים לכך אינם גדולים מידי. בשעות שאחרי קבלת המנדט צהלו הרוחות במפלגות המרכז שמאל שם טרחו לפזר אופטימיות ולהצהיר כי הקמת ממשלה היא ענין של ימים, אבל הקשיים הנערמים שם לא ייפתרו מאליהם וזה כבר תלוי עד כמה חזק הרצון שם להחליף את נתניהו גם במחיר ויתור על הרבה חלומות ואגו.

ללפיד ובנט יש כרגע אויב אקטיביסט, לא סתם יריב פוליטי אלא אדם בעל השפעה ובעל יכולת היושב בבלפור, אשר מתכוון להקדיש את היממות הבאות למלחמת חורמה של ממש נגד הקמת ממשלה כזאת. נתניהו לא מתכוון לשבת בבית ולצפות בקטטה ההמונית בין לפיד, בנט, גנץ, סער וליברמן אלא הוא מתכוון לקחת בה חלק ולעזור לכל הצדדים לנצח זה את זה.

כמה שאבסורדי לומר זאת, אבל כרגע ניתן להניח שהעניינים מתנהלים באופן שנתניהו דמיין לעצמו ואפילו תכנן. נתניהו לא רצה ממשלת ימין קטנה ומקרטעת, הוא לא רוצה ממשלת מיעוט בראשותו, הוא העדיף לא לטנף את ידיו בהסתמכות ממשית על רע"מ ועל אחת כמה וכמה שהוא לא התכוון ולו לרגע קט להציע את תפקיד ראשות הממשלה ברוטציה למישהו אחר, יהא אשר יהא. לא בכהונה שניה ובוודאי שלא בכהונה ראשונה.

נתניהו יגרור את מדינת ישראל לעוד 10 מערכות בחירות כל זמן שהוא לא יכול להבטיח לעצמו ממשלה יציבה שתהיה בראשותו ורק בראשותו. שום מתווה אחר לא מקובל עליו, לא באופן חלקי ולא בדיעבד. וכל זמן שיש לו אפשרות טכנית לעשות זאת, זה בדיוק מה שהוא עושה.

אם ננקה לרגע את ערמות הספינים ורעשי הרקע נוכל להבחין בתובנה העוברת כחוט השני לאורך כל ההתרחשויות: שום ממשלה לא קמה ושום ממשלה גם לא תקום מבחינתו כל זמן שהיא לא ממשלה בראשותו ללא כל עוררין או מפריעים של רוטציה או קציבת המועד לתום הקריירה שלו. הדרמות שראינו השבוע תואמות בדיוק לתכניות שלו, בינתיים הוא מרוצה והמצב מעודד אותו להמשיך ולהסתער על הזירה בכל הכח.

ספין הרוטציה רק ברגע הנכון

במוצאי הבחירות נתניהו הבין מיד שממשלת ימין של 61 לא תהיה כל כך בקלות. באותו רגע הוא סימן לעצמו את שתי האפשרויות: אפשרות ראשונה היא לשכנע מפלגות ימין כמו סער ואולי אף ליברמן לחזור הביתה וכך להקים ממשלה יציבה בראשותו לארבע שנים, האפשרות השניה והפחות מועדפת היא שאם ממשלה כזאת לא תקום, אז האופציה היחידה היא בחירות. לא ממשלת מיעוט, לא ממשלת 59, לא ממשלה זמנית ובטח שלא רוטציה. אם לא ממשלה על מלא – אז בחירות.

כשתכנית א' לא עבדה, כשסער לא התקפל ובוודאי שלא ליברמן, התחיל נתניהו לחתור לבחירות. הוא מעולם לא הודה בפה מלא שהוא מתכוון להסתמך על רע"מ אבל גרם לכולם לדבר על זה ולהכשיר את המהלך הזה. נתניהו ידע היטב שסמוטריץ' והימין הרדיקלי לא ישלימו עם זה ולא יתנו לזה יד, ודווקא זה עודד אותו להמשיך בכיוון הזה כדי שהם יסכלו את המהלך. מצד אחד הוא הפעיל עליהם לחץ אטומי ומצד שני פעל להוציא אותם אשמים בבחירות.

אבל העמדה של סמוטריץ' הביכה אותו, העמידה על העיקרון הימני והלאומני קצת איתגרה את נתניהו שהיה יכול להצטייר כפחות ימני ובמקביל גם ההחרמה של סער עצבנה אותו. העקשנות של סער להיות 'רק לא ביבי' לא התאימה לו ולכן הוא החליט להפנות את האש לבנט. להפוך אותו לזה שיספוג את האש שהיתה מגיעה גם לסמוטריץ' וגם לסער.

בנט הוא כרגע מטרה נכונה לחיציו של נתניהו משתי סיבות עיקריות: הראשונה היא אגו, הטינה האישית העתיקה השוררת בין נתניהו לבין בנט ושקד שהיו פעם חלק מהצוות שלו והסיבה השניה היא שבנט מהווה סכנה יותר גדולה. בנט אמנם היה היחיד שאמר לנתניהו: תקים ממשלה ואני איתך ללא תנאים, אבל הוא היה היחיד שהצהיר שאם ממשלת ימין לא תקום, הוא לא מתכוון להיות אסקופא נדרסת לרגלי נתניהו והוא יילך לדאוג לאינטרסים של עצמו גם אם זה יהיה כרוך בחידוש ברית האחים הארורה. משכך, בנט הציב את עצמו חשוף בצריח. מבחינת נתניהו המלחמה בבנט היא – היא המפתח לבחירות המיוחלות אותן הוא רוצה כרגע יותר מכל.

אם נתניהו היה רוצה באמת להימנע מבחירות, קוסם כמוהו כבר היה מוצא את הפתרון. אם זה פתרון יצירתי שיוצע לסער ואם זה מתווה רוטציה משביע רצון, העיקר שתהיה ממשלה כלשהי. אבל ההתנהגות שלו הוכיחה שהוא פשוט לא רוצה.

ההיגיון הימני היה צריך לגרום לכך שנתניהו היה מגיע ביום שלישי בבוקר לנשיא וממליץ להעביר את המנדט לבנט. זה היה מוריד קודם כל את מספר התומכים בלפיד והיה יכול לגרום גם לסער לעשות כך. אם המנדט היה מגיע לבנט זה היה פותח אפשרויות חדשות של ממשלה בה נתניהו מכהן כראש ממשלה רק בחלק מהזמן, אבל לפחות זו היתה ממשלת ימין, זה היה מרכך את סער וגורם לו לחזור הביתה ובישראל היתה יכולה להיות ממשלת ימין יציבה.

אבל זה לא קרה. וזה לא קרה רק בגלל שנתניהו לא רוצה. הוא לא רוצה ממשלה שהוא מכהן רק בחלק ממנה, הוא רוצה ממשלה שתהיה רק שלו בלי שום רוטציה. הוא גם לא רוצה שהמנדט יהיה אצל בנט, השנאה האישית לבנט חזקה יותר משיקולי האחריות לממשלת ימין שגם כך הוא לא ממש רוצה בה.

וכך ביום ראשון השבוע, כשעם ישראל עסוק באבלו נתניהו כבר התחיל להפעיל תותחי לחץ כבדים על הציונות הדתית. הוא התחיל להפריח ספינים על התקרבות אפשרית בינו לבין בנט כשהוא דורש מבנט להתחייב כי גם אם לא תקום ממשלת ימין, הוא מתחייב לא ללכת עם לפיד. הסירוב של בנט היה עילה מצוינת לשבירת הכלים מולו ותחילת הירי הארטילרי לכיוונו.

בימים ראשון ושני נתניהו עשה הכל כדי שרבני הציונות הדתית יישבו שעות ארוכות עם סמוטריץ' ואנשיו וישכנעו אותם להתפשר במשהו על עמדותיהם. רק אחרי שהסירוב העיקש והצפוי יצא לאור למצלמות התקשורת, ורק אחרי שהיה ברור שאפסו כל הסיכויים להקמת ממשלת ימין, רק אז שלף נתניהו את השפן מהכובע.

רק אז השמיע נתניהו בפעם הראשונה את ההצעה שלו לבנט לכהן ראשון ברוטציה. מדובר בהצעה מהפכנית, אף אחד לא האמין שנתניהו יהיה מוכן לוותר על כסאו ולפנות את בלפור, זו היה יכולה להיות דרמה אבל בפועל נתניהו פרסם את ההצעה הזאת רק מסיבה אחת: כי היא כבר לא מעשית בשום צורה. גם אם בנט היה אומר שהוא מוכן לכך והוא מתחייב לא לשבת עם השמאל, עדיין לא היתה קמה ממשלת ימין כי סמוטריץ' כבר הבטיח שלא יצטרף בשום צורה.

רק אחרי שנתניהו וידא שמדובר בספין בלבד ללא שום היתכנות מעשית, רק אז הוא שלף את הצעת הרוטציה לבנט כדי שהוא יוכל לצאת כבר באותו יום למצלמות התקשורת ולומר: אני עשיתי הכל, הסכמתי אפילו לוותר על הכסא שלי אבל הוא סירב. עכשיו בנט אשם, הכל בגללו.

וכך הגענו לערבו של יום שלישי בלי שום סיכוי לממשלת ימין אבל עם הרעשה כבדה מכיוון בלפור לכיוון רעננה. אחרי שנתניהו וידא שלא תהיה ממשלת ימין שאינה לרוחו, הוא ממשיך לפרק הבא בתכנית שבינתיים מתקדמת לפי השרטוט שהכין לעצמו. כעת המטרה היא למנוע הקמת ממשלת בנט – לפיד וכך תצא ישראל לבחירות, כשבינתיים הוא נשאר ראש הממשלה בממשלת המעבר ולבחירות הבאות הוא יגיע מבלפור, עדיין.

דרך הפעולה של נתניהו לסכל הקמת ממשלה נגדו היא מלחמה ישירה בבנט. נתניהו יעצים בימים הבאים את המגמה שכבר ראינו שהתחיל בה, הוא יעשה לבנט דה-לגיטימציה בימין, יקעקע את הלגיטימיות שלו בקרב הקהל הביתי שלו ויגרום לו למבוכה קשה שתקשה עליו לחתום על מסמך מכל סוג שהוא על יאיר לפיד.

לכן במהלך השבוע הזה לא היתה ולו פעם אחת שנתניהו דיבר לתקשורת או שדוברו פרסם הודעות לעיתונות מבלי שזה כלל מתקפה ישירה וחריפה נגד בנט. כי זו כרגע המטרה, זאת תכנית העבודה.

לפיד ובנט תלויים זה בזה

בימים הבאים אנו צפויים לראות ולשמוע את נתניהו מתמקד בחילוקי הדעות המהותיים השוררים בין בנט למפלגות השמאל, הספינים מכיוון הליכוד יעלו על נס את העובדה שבנט הולך לשתף פעולה עם מרצ שכבר הכשירה את החקירה נגד חיילי צה"ל בהאג וחותרת לפינוי יישובים וחזרה לקווי 67, נתניהו יזהיר את הציונות הדתית מפני אפשרות שמירב מיכאלי תקבל את תיק החינוך וליברמן את תיק האוצר כשהמשמעות של כל זה על ישיבות ההסדר והגרעינים התורניים היא מאוד ברורה, הוא יוקיע את בנט אל עמוד הקלון כמי שנתן יד לשמאל הרדיקלי והפרו פלשתיני ויאלץ את בנט ושקד לתת תשובות לכל זה.

המלחמה החזיתית הזאת תתנהל על קרקע חרוכה גם כך משום שבין המפלגות האמורות להרכיב את הממשלה הזאת שוררים חילוקי דעות ומלחמות אגו, עדיין אין שם הסכמה על תפקידים משמעותיים כמו הביטחון והמשפטים, בנט ינסה למקסם רווחים ולהשיג מחיר כמה שיותר גבוה כדי שיוכל לחזור למצביעיו בימין ולהציג את הדיל שעשה ככדאי וככזה ששווה את המחיר. וככל שהביקורת עליו מבית תהיה גדולה יותר, בנט ינסה להעלות עוד יותר את המחיר מול לפיד. וככל שהמחיר מול לפיד יעלה – יעלו גם הסיכויים שהמשא ומתן יתפוצץ והצדדים ייפרדו ללא הסכמות וללא ממשלה. וזו, זו המטרה המרכזית של נתניהו. זו האופציה שתשאיר אותנו במבוי הסתום ותגרור את ישראל לבחירות מבלי שהוא ייצא מבלפור ולו לרגע.

במצב הזה, הכדור נמצא כרגע בידיים של לפיד ובנט והם אלה שצריכים להחליט האם הם מגישים לנתניהו את הבחירות על מגש של כסף או מנסים להתעלות על עצמם. בנט נמצא במצב חלש יותר, כבר אין לו קלף חזק ביד ואין לו לאן לחזור בימין, לפיד עלול לנצל את זה ולהוריד לבנט את המחיר משמעותית.

מצד שני, גם לפיד יודע שבלי בנט אין לו ממשלה. הוא לא יכול להתעלל בבנט כאוות נפשו ולגרום לו לברוח, כי גם הוא צריך את בנט. אמנם קצת פחות ממה שבנט צריך אותו, אבל עדיין צריך. לבנט יש יותר מה להפסיד מבחירות, הקהל שלו כבר כועס עליו גם כך אבל גם ללפיד יש מה להפסיד מבחירות.

כיפופי הידיים ביניהם יימשכו בימים הקרובים לצד המריבות עם שאר ראשי המפלגות וכרגע אפשר להעריך בזהירות, שהסיכוי להקמת ממשלת של בנט ולפיד אינם גבוהים. המחלוקות שם עדיין קשות והאגו עדיין גבוה, המלחמה של נתניהו בבנט לא תוסיף לאידיליה ויש סיכויים גבוהים שזה יסתיים בפיצוץ.

הסיכוי היחיד שכן תקום ממשלה כזאת היא שכל הצדדים שם יסכימו שהזזת נתניהו חשובה יותר מכל דבר אחר ולכן יסכמו ביניהם שהם מקימים ממשלת רוטציה בה בנט יהיה ראשון, כשכל הנושאים הנמצאים בליבת המחלוקת יוקפאו למשך שנה לפחות. בשנה הזאת לא יעסקו כלל בנושא המדיני מול הפלשתינים, לא יבצעו רפורמות מרחיקות לכת בסטטוס קוו בענייני דת ומדינה או חינוך, לא ישנו מהותית את האיזון התקציבי בין המגזרים וכך יאפשרו לכולם לבלוע את הגלולה המרה ולחכות במטרה להשאיר את נתניהו מחוץ לבלפור לכמה שיותר זמן, כי רק זה מה שישנה את המפה הפוליטית הקשיחה.

בינתיים הם יעסקו בקידום תקציב מדינה כלשהו שיתן לממשלה מרווח נשימה ויעסקו גם בקידום נושאים קוסמטיים יחסית כמו שיפור תשתיות, תחבורה, מערכת בריאות ונושאים דומים הנמצאים בקונצנזוס ובהסכמה, כדי שהעם יראה שהממשלה עושה משהו והיא לא סתם ממשלת קיפאון.

הרווח של בנט מממשלה כזאת יהיה שהוא לא יאבד את האמון בקרב מצביעי הימין, הוא לא יפגע בנושאים החשובים להם וזה ירכך את הביקורת שנתניהו יצר שם כלפיו. הרווח של לפיד וראשי המפלגות האחרים יהיה שזה יביא את ישראל לבחירות נוספות במצב אחר לגמרי כשהליכוד מתפרקת ונתניהו כבר לא בזירה, ושם כבר כל האפשרויות פתוחות.

מדובר בתרחיש ריאלי שהם מסוגלים לעשות אותו והשאלה היא עד כמה הרצון וההיגיון שלהם יהיו חזקים לעומת האגו ולעומת התותחים הכבדים של נתניהו. כרגע הכף נראית נוטה יותר לכיוון בו הם נכנעים ולא מצליחים להתארגן על עצמם ולכן בהיעדר תפנית בלתי צפויה בזמן הקרוב, נראה שאלו שתי האפשרויות היחידות: או שישראל הולכת לבחירות חמישיות כבר בקיץ הזה, או לכל היותר בעוד שנה.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן