לא נעים לנעוץ סיכה בבלון נפוח, עוד יותר לא נעים לעשות זאת כשהבלון ממש גדול והבום יהיה קולני יותר. אבל זה מה שחייבים לעשות כשבלון המצב המדיני ביו"ש ממשיך להתנפנף באוויר ואינו מושפע משום רוח מצויה של עובדות ומציאות.
השיח הימני-שמאלני חזר השבוע ובגדול והשתלט מחדש על הכותרות ועל סדר היום. זה התחיל בראיונות טראמפ שנחשפו והמשיך בקמפיין המטורלל של השר המופקד על ביטחון הפנים של ישראל, שתפס בפומבי קו אולטרה שמאלני פרוגרסיבי והצליח להרגיז מיליוני ישראלים מודאגים.
בתווך עברו האיום האיראני והשיחות בוינה שעוררו מחדש את שאלת המוכנות של ישראל למצב כזה, דיפלומטית וצבאית. בנושא הזה באמת יש פוטנציאל להתפתחות מהותית, אבל בשאר הנושאים, כותרות הענק רק הדגישו את עוצמת הקיפאון והמצב המקובע ששום דבר לא ישנה אותו.
השבוע הזה נפתח עם הכותרות שפרצו מספרו החדש של העיתונאי ברק רביד, "השלום של טראמפ". רביד הוא אחד הכתבים המדיניים המוכשרים בישראל והמקורות שלו נטועים עמוק בבית הלבן. לצורך כתיבת הספר הוא הצליח לקיים שני ראיונות ארוכים עם הנשיא לשעבר דונלד טראמפ, שהיו איך נאמר – קצת לא שגרתיים, כמו האיש עצמו.
לא קשה לזכור את הידידות החמה ששררה בין טראמפ לנתניהו ואת ההבדלים העצומים בין הפגישות שקיים עם נתניהו לבין פגישותיו הקרות והרשמיות עם אבו מאזן. טראמפ כאיש עסקים טוב ידע בדיוק היכן מרוחה החמאה ומי הצד החזק במזרח התיכון, ופעל בהתאם.
פתאום היום משמיע טראמפ זמירות אחרות וללא כל בושה הוא תולה זאת בהסבר אחד בלבד: ביבי לא חיכה מספיק זמן לפני שהתקשר לברך את ביידן. הוא ראה זאת כפגיעה אישית ולכן לטענתו הוא לא דיבר איתו מאז, ברוגז ברוגז לעולם. אבל זו לא הכותרת היחידה שהוא סיפק בדבריו, הנשיא לשעבר טען שנתניהו למעשה לא רצה שום הסכם שלום ולא התכוון להגיע לשום הסדר עם הפלשתינים, הכל היה רק מהשפה ולחוץ.
טראמפ סיפר גם כי נתניהו רצה להכריז על החלת ריבונות מלאה ביו"ש, אבל הוא זה שמנע ממנו את זה. "כעסתי ועצרתי את זה כי זה כבר הלך יותר מדי רחוק. כשהוא עשה את ה'בוא נספח הכל ונבנה על זה', ואנחנו לא היינו מרוצים מכך", כך טראמפ. ואיך אומרים אצלנו? תיראו מופתעים.
הכותרות הללו השיגו את האפקט המבוקש והעניקו לנתניהו את קמפיין ההסברה הטוב ביותר שיכול היה לחלום עליו. טראמפ שביקש להתהפך עליו העניק לו ביודעין או שלא ביודעין את ההישג הגדול. תומכיו של נתניהו אמרו מיד: הנה, אמרנו לכם. נתניהו לעולם לא יחתום על מדינה פלשתינית, נתניהו רצה להחיל ריבונות מלאה, נתניהו הוא זה שיודע להיות חזק ולשמור על האינטרס הימני מול כל ממשל אמריקני, ידידותי יותר וידידותי פחות.
גם בקרב ראשי ההתיישבות שררה מבוכה מסוימת, הם הואשמו שכביכול הם אלה שנלחמו אז בנתניהו, והנה מתברר כי הוא זה ששמר עליהם. השתיקה שעלתה משם השבוע היתה די רועמת אבל נבלעה עד מהרה בשאון הנושא האיראני והפוליטי.
מנגד, מתנגדי נתניהו עשו בכותרות בדיוק את אותו שימוש וטענו כי הנה התברר שהוא כל כך לא מוצלח עד שאפילו טראמפ כבר משנה את דעתו לגביו, אפילו את הנשיא הידידותי ביותר הוא הצליח להרגיז. שוב עולם כמנהגו נוהג ושום כותרת לא תגרום למישהו להשתכנע. הראיונות של טראמפ שכנעו את המשוכנעים וגרמו לכל אחד להתבצר עוד יותר בעמדותיו, לא זה מה שישנה את מפת ההצבעה במדינה.
מה שהיה הוא שיהיה
הכותרות הלו הן תענוג לכל עיתונאי ולכל כלי תקשורת, אולי אפילו לששת הקוראים הנכבדים. אבל אחרי בקשת מחילתכם, נמעל לרגע קט בתפקידנו התקשורתי ונלאה אתכם במעט פרטים, קצת יותר עובדות ומציאות ופחות כותרות פומפוזיות.
זה הזמן לחזור שנתיים אחורה לתקופה המקבילה אשתקדיים, תחילת חורף תש"פ, רגעי השפיות האחרונים של כדור הארץ לפני שנחשף למילה החדשה קורונה. נתניהו נוסע לארה"ב כדי לסכל פגישה שאמורה היתה להתקיים בין הנשיא טראמפ לראש הממשלה החלופי בני גנץ, זה שטראמפ כינה השבוע בראיונות "גנרל" והרבה להפליג בשבחו.
נתניהו וטראמפ מכנסים מסיבת עיתונאים דרמטית ומציגים את מפת "עסקת המאה", אותו דיל מדיני שנרקח בבית הלבן למשא ומתן עתידי בין ישראל לפלשתינים. באותה נשימה, מכריז נתניהו על החלת ריבונות מלאה על כל יהודה ושומרון "כבר ביום ראשון הקרוב", הצהרה שנמחקת בהיסטריה אחרי דקה וחצי.
מפת עסקת המאה מתפרסמת ואז מתברר שמדובר למעשה באותה תכנית מדינית קבועה שמגבש כל ממשל בוושינגטון, למעט הבדל אחד ומשמעותי, שטראמפ לא לוחץ על הצדדים לשבת ליד השולחן אלא אומר שאם הפלשתינים יסרבו, הוא יטפל בהם בכלים שלו, כלומר בשלילת תקציבים וסיוע.
ראשי הרשויות ביו"ש נכנסים להיסטריה. המפה שהתפרסמה מלאה בכתמים ירוקים ענקיים, המסמנים בדיוק היכן אמורה לקום המדינה הפלשתינית אליבא דממשל טראמפ, דייויד פרידמן וג'ארד קושנר. המפה הזאת לא שונה מהותית מהסכמי אוסלו ולכן הם ממהרים לנסוע לארה"ב ולקיים שם דיונים דחופים ומסע הסברה בניסיון לסכל את רוע הגזירה. ההצהרות הדרמטיות והרועשות בבית הלבן מדאיגות אותם, התחושה היא שמשהו גדול באמת עומד לקרות והם מבינים שזה הזמן לפעול.
חולפים כמה ימים והאמת שוב מתחילה להתבהר, והיא הובאה גם אז בהרחבה ובפירוט בין היתר מעל במה צנועה זו. מי שבאמת קובע את המדיניות בנושא הם אנשי מקצוע בזירה המדינית של הבית הלבן ולכן התכנית עצמה אינה שונה מהותית, ההבדל הוא רק בגישה ובפרקטיקה. מדינה פלשתינית לא תקום כל כך מהר כי הפלשתינים פשוט לא רוצים. מה שלא קרה שלושים שנה לא יקרה פתאום היום.
ומעל הכל: החלת ריבונות גם היא לא תקרה, ארה"ב לא איפשרה את זה אף פעם והיא לא תאפשר את זה גם הלאה. טראמפ ידע זאת מראש וגם נתניהו ידע זאת מראש. טראמפ שידע להכיר בגולן ולהעביר את השגרירות לירושלים, יכול היה באותה קלות לאפשר גם החלת ריבונות ביו"ש ואם הוא לא עשה זאת, זה כבר אומר הכל.
יתרה מכך: ברמה הפרקטית, אין מדי הרבה משמעות להחלת ריבונות. החוק הישראלי לא היה יכול להיאכף על אף ערבי ביו"ש, בין אם הוא מחזיק בתעודת זהות כחולה ובין אם הזיהוי שלו פלשתיני, רוב שטחי יו"ש אמורים להיות מדינה פלשתינית וההבדל היחיד שהיה יכול להיות הוא שתושבי מודיעין עילית וביתר עילית היו רושמים את דירותיהם בטאבו ולא במינהל האזרחי.
החלת הריבונות במהותה היא הצהרתית בלבד. למערכת הביטחון אין שום יכולת לשלוט או לאכוף את החוק על ערביי יו"ש, כבר היום למשל, דוחות התנועה שהם מקבלים לא שווים את הנייר שהם נכתבים עליו והנהגים הערביים נוסעים שם בפראות מסכנת חיים מבלי שניתן יהיה לשלוט על זה וזו רק דוגמא אחת. אם ישראל היתה מכריזה על החלת ריבונות זה היה בא לידי ביטוי בהצהרה בלבד, כשהמשמעות של זה היא קודם כל הסלמה והתקוממות טרוריסטית ולאחר מכן השפעה על כל התכניות להקמת מדינה פלשתינית הנמצאות במוחם של האמריקנים והאירופיים.
ארה"ב וכמובן אירופה לעולם לא יתנו לזה לקרות ואת זה הבינו תמיד אנשי המקצוע במערכת הביטחון והמודיעין של ישראל. המפקדים הבכירים בשטח אמרו תמיד ואומרים גם היום: אין שום תאוריה להחלת ריבונות, ביבי ידע זאת תמיד. ובכל זאת, זה לא מנע ממנו להשתמש בזה פעמיים בציניות כהבטחת בחירות מרכזית וזה לא מנע ממנו להכריז על כך בבית הלבן, כשהוא יודע שהברקס מהממשל יגיע תוך רגע.
אז מה היה לנו כאן בעצם? טראמפ ונתניהו הציגו תכנית מדינית זהה להסכם אוסלו, הם העניקו לה שם אחר מעולם העסקים והדילים כדי לחפות על העובדה ששניהם יודעים שהיא לא תתקיים לעולם. נתניהו הכריז על ריבונות שידע שהוא לא יכול לבצע, כדי שטראמפ יהיה האיש הרע שיעצור את זה והוא יוכל להגיד: רציתי, אבל לא נתנו לי.
היום כבר מאוד נוח לטראמפ לזרוק את האשמה על נתניהו ולהתעלם מכך שהוא עצמו שמע מאנשי המקצוע שלו שעסקת המאה לא תתרחש כל כך מהר. הראיונות הללו הוכיחו שוב ושוב למי שעוד לא השתכנע: לא ניתן באמת להתניע תהליך מדיני עם הפלשתינים, אי אפשר באמת לשנות את הסטטוס קוו המדיני ביו"ש. צריך לנהל את הסכסוך מהרגע להרגע בשיטת הסלמי ואת זה נתניהו עשה בחכמה – לשבחו ייאמר – למרות הציניות שהיתה בהצהרות שהשמיע לצרכים פוליטיים. אין שום צורך להתרגש מהכותרות שהספר החדש סיפק.
רוח גבית לבר לב
ובחזרה להווה. טראמפ כבר לא נשיא, הוא מאוכזב מנתניהו שכבר לא ראש ממשלה ושלא סיפק לו את ההצלחה לה ייחל, אבל ישראל והפלשתינים לא הלכו לשום מקום. היום יושב בבית הלבן ממשל אחר המורכב מאנשיו של אובמה ויש שם מילה אחת שאסור להזכיר אותה ואסור לבטא אותה בשפתיים: נתניהו.
הממשל הנוכחי רואה בנתניהו סדין אדום, את כל התסכול שלהם מטראמפ הם משליכים על נתניהו וכל מה שהוא יאמר הם יעשו ההיפך בלי שום קשר למה שהם עצמם רוצים או חושבים. אם למשל נתניהו יכריז פתאום שזה הזמן להקמת מדינה פלשתינית ונסיגה לגבולות 48, זה יגרום לביידן ואנשיו לעשות דווקא ולהחיל ריבונות ישראלית ויהודית מהים התיכון ועד לירדן, מחרמון ועד ים סוף כולל רצועת עזה ועד בכלל.
הממשל הזה מנסה להתנהל איכשהו מול הממשלה החדשה בישראל שמנסה גם היא ללמוד את הסיטואציה ולהבין אותה. בנט התאמץ מאוד להשיג פגישה עם ביידן, לפני ארבעה חודשים היא התקיימה וסיפקה לא מעט סנסציות מביכות, כשהפגישה עצמה נדחתה בגלל הסתבכות אמריקנית עם נפגעים באפגניסטן ולאחר מכן עם תמונות מביכות בהן נראה כאילו ביידן נרדם בשעה שבנט מדבר.
היום כבר אפשר לספר, שבנט ניסה להציב במרכז הפגישה את הנושא האיראני, לקראת השיחות שהתחדשו בוינה, אבל מחשבותיו של ביידן נדדו לכיוון אחר לגמרי. הוא שאל את בנט האם הוא מתכוון לקדם בניה יהודית ביו"ש ובנט השיב בחיוב. ביידן אמר שהוא לפחות מעריך את הכנות וסיים את הפגישה בנימוס. מאז, השניים לא מחליפים מילה ביניהם.
לפני כשבועיים, בשיא המתח סביב הנושא האיראני ובשיאו של המשבר בשיחות הגרעין בוינה, התקשר מזכיר המדינה אנתוני בלינקן ללשכת ראה"מ בירושלים וביקש לדבר עם הפריים מיניסטר. בנט התרגש ומיהר להכין בראשו את כל ההסברים והטיעונים נגד הסכם הגרעין המסוכן לפני שנטל לידו את מכשיר הטלפון. אבל לבלינקן היתה שאלה אחת: מיסטר בנט, האם נכון מה ששמענו, שאתה מתכוון לבנות תשעת אלפים דירות חדשות בעטרות?
בנט גמגם לרגע והשיב בחיוב.
את המשך השיחה אנחנו לא יודעים במדויק, אבל מה שקרה מאז הוא שהתכניות שם נעצרו. מה שעוד קרה זה שמאז גם בלינקן כבר לא מדבר עם בנט. הבית הלבן סיים את המיפוי הראשוני שלו ועשה הפרד ומשול: הוא מתנהל בעיקר מול גנץ ולפיד ופחות מול בנט, גם שם הבינו שהוא פחות רלוונטי ושותפיו הם אלה שמייצגים יותר טוב את אופייה של הממשלה.
המשמעות היא שבזירה האיראנית, יש אמנם קו ישראלי אחיד וברור נגד ההסכם וההבדל בין בנט לגנץ הוא בעיקר בגישה התקשורתית לכך. המסר שעובר מישראל לארה"ב הוא אחיד וברור. מנגד, האמריקנים לא מגלים הרבה התעניינות בנושא האיראני והם מתעניינים הרבה יותר במצב מול הפלשתינים וכאן באים לידי ביטוי ההבדלים בין הגישה של בנט לזו של גנץ ולפיד.
אבל גם כאן חייבים להרגיע ולהבהיר: שום דבר מהותי לא הולך להשתנות. למשל, התכנית לבניה בעטרות איננה חדשה, היא נמצאת על השולחן כבר כמה שנים אבל לא מתקדמת בגלל לחץ אמריקני, כמו תכניות בניה רבות אחרות ביו"ש שהממשלים הקודמים לא אהבו ולכן ממשלות נתניהו לא קידמו.
הבניה בעטרות מיועדת לציבור החרדי בעיקר, תשעת אלפים דירות אמורות לקום שם, ולכן בנט ושקד החליטו להציל מה שאפשר מכבודם האבוד בבייס הימני ולקדם את התכניות שלב אחד קדימה. מהר מאוד הם קיבלו את הברקס וכדי לרדת מהעץ בכבוד הם העבירו את התכניות לבדיקת המשרד לאיכות הסביבה, הנמצא כזכור בידיה של תמר זנדברג ממרצ, שאמורה פורמלית לבצע בדיקות סביבתיות כלשהן כדי שניתן יהיה לאשר את התכניות. אבל עתידן של התכניות אינו מוטל בספק. ועם זאת, קשה להאשים את ממשל ביידן במצב הזה כי זה היה המצב גם בממשלים הקודמים.
הרשויות המקומיות ביו"ש נמצאות גם הן בסוג של מבוכה כמו המצב הכללי של הציונות הדתית. רובם הגדול חשים נבגדים מבנט ושקד שחברו לתומכי טרור, אבל גם שם זה לא אבסולוטי. ניקח למשל את המועצה האזורית בקעת הירדן שם מכריזים כמעט רשמית על תמיכה בבנט ושקד למרות הכל, מול המועצה האזורית חברון הנחשבת למזוהה מאוד עם סמוטריץ' ובן גביר, כשבתווך נמצאות המועצות האזוריות שומרון ובנימין, הנשלטות בידי אנשי הליכוד שספגו השבוע ביקורת על התנהלותם נגד נתניהו לאור מה שטראמפ חשף והם נמצאים בין הפטיש לסדן.
בסופו של דבר ההבדלים העיקריים בין תקופת נתניהו לתקופת בנט הם בעיקר בשיח וברוח הכללית הנושבת. רק בחסות ממשלה כזאת יכול השר לביטחון הפנים עומר בר לב, זה שאחראי על שלומם וביטחונם האישי של אזרחי ישראל, להתעלם מהטרור שהולך וגובר ביו"ש בחסות חמאס ולהתמקד ב"אלימות המתנחלים" המהווה אחוז זניח ולא משמעותי ביחס לטרור הפלשתיני הרצחני.
בר לב בהצהרותיו מעניק רוח גבית לטרור ולתנועות החרם נגד ישראל ומדובר באירוע חמור שאסור להתייחס אליו בשוויון נפש. אך מבחינה מדינית, גם ביידן ושותפיו גנץ ולפיד לא יצליחו לשנות את מה שלא השתנה כאן שלושים שנה. מדינה פלשתינית לא תקום למרות שהם מאוד ירצו, והחלת ריבונות לא תתרחש אבל לא בגלל שהם אלה שלא רוצים אותה.
בשבוע האחרון שוב חדר לחיינו השיח בין ימין לשמאל אחרי שכבר כמה שנים המושגים הללו די היטשטשו ואפילו נעלמו. אבל אחרי הכל מדובר בניפוח מחדש של אותו בלון. המצב הסבוך בג'ונגל האזורי שלנו לא ניתן לפתרון כל כך מהר, התקווה והתפילה היחידה היא שהמצב יישאר כמו שהוא כעת ולא יהיה יותר גרוע.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
בדיוק כמו שאמרנו ממש בהתחלה בנט הוא בובת כיסוי עלה תאנה לממשלת החטא והרוע