במהלך יום תשעה באב, שוב עלו מאות יהודים להר הבית, בניגוד לעמדת ההלכה כפי שהורו מרבית פוסקי הדור. מהמשטרה נמסר כי במהלך הביקורים עוכבו 7 יהודים שהפרו את כללי הביקור בהר.
כמו כן עם צאתה של הקבוצה האחרונה משטח ההר עכבו השוטרים שניים שהפרו הכללים. תוך כדי עיכובם והוצאתם מההר החלה התגודדות של מוסלמים וקריאת קריאות. השוטרים הרחיקו והדפו המוסלמים וליוו הקבוצה עד לסיום הביקור וצאתם משטח ההר.
מהצד הערבי, החל משעות הבוקר דיווחו הפלסטינים על מתיחות ועימותים מול המשטרה ומול המתפללים, ועל סגירת מספר שערים המובילים לתוככי רחבת המסגד. פראס אלדבס, האחראי על יחסי הציבור והתקשורת מטעם הוואקף, עדכן כי "החל מהבוקר יותר מ-180 מתנחלים כבשו את אל אקצא בקבוצות מסודרות". לפי הדיווח, עדי ראייה סיפרו כי "המתנחלים ניסו לקיים את טקסי הדת שלהם במהלך כיבוש מסגד אל אקצא".
ארגון "חוננו" דיווח הבוקר כי צעיר יהודי כבן 20 נעצר לפני זמן קצר במהלך סיור בהר הבית, בחשד כי התפלל בהר. בנוסף, בסמוך לשער האריות נעצר מדריך טיולים יהודי, בעת שהדריך קבוצה במקום. עו"ד רחביה פילץ מארגון "חוננו" בודק את נסיבות המעצרים.
השקרים האסלאמיים על ירושלים ומסגד אל־אקצא
בטור מיוחד שפירסם ההיסטוריון ד"ר מרדכי קידר, הוא כותב כי ההיסטוריה המוסלמית בהר הבית מפוברקת. פתגם ערבי מפורסם אומר: "שקרן צריך זיכרון טוב". הסיבה ברורה: הוא חייב לזכור את שקריו ולמי סיפר איזה שקר, כדי שלא להסתבך ולסתור את עצמו ואז התרמית שלו תתגלה. כלל זה פועל גם בעניין חשוב כמו ירושלים, שקדושתה לאסלאם הסוני מבוססת על פרשנות פוליטית ומאוחרת לפסוק קוראני, בעוד שעבור האסלאם השיעי העיר השלישית בקדושתה, אחרי מכה ומדינה, היא בכלל נג'ף שבדרום עיראק.
מקורות אסלאמיים קדומים מציינים כי מסגד אל־אקצא ("הרחוק"), המוזכר פעם אחת בקוראן, היה אחד משני מסגדים ששכנו על יד כפר בחצי האי הערבי (כיום סעודיה) ששמו ג'יעראנה, בין הערים מכה וטאיף. המסגד האחד, הקרוב לכפר, נקרא 'אל־מסג'ד אל־אדנא' – 'המסגד הקרוב', ואילו השני, הרחוק יותר, נקרא 'אל־מסג'ד אל־אקצא' – 'המסגד הרחוק'. זהו 'מסגד אל־אקצא' המוזכר בקוראן בפרק 17, המתאר את מיתוס הנסיעה בלילה של מוחמד מ"המסגד הקדוש" במכה אל "המסגד הרחוק" בג'יעראנה.
חמישים שנה אחרי מות מוחמד, בשנת 682 לספירה, מרד עבדאללה אבן אל־זובייר, שהיה הבריון של מכה, בשושלת בית אומייה ששלטה בדמשק. הוא סגר את הדרכים, ומנע מבני דמשק לבוא לחג' במכה. בלית ברירה הם בחרו בירושלים כמקום אלטרנטיבי לחג', שהוא אחת מחמש מצוות היסוד באסלאם. כדי לבסס את בחירתם בירושלים הם המציאו את השקר שלפיו מסגד אל־אקצא המוזכר בקוראן לא נמצא בג'יעראנה אלא בירושלים, וקישרו אליה את המיתוס הקוראני על נסיעתו של מוחמד בלילה ל'מסגד אל־אקצא' המופיע בקוראן. מכאן נובעת התפיסה באסלאם הסוני שירושלים היא המקום השלישי בקדושתו.
השיעה, שנרדפה עד צוואר על ידי בני אומייה, לא קיבלה את השקר של קדושת ירושלים, ועבורם העיר השלישית בקדושתה היא נג'ף שבעיראק, שבה קבור מייסד השיעה עלי בן אבי־טאלב ורבים מחכמיה. רק לאחר מהפיכת חומייני בשנת 1979 העלו השיעים – האיראנים וחיזבאללה בעיקר – את ירושלים על ראש שמחתם, כדי שהסונים לא יאשימו אותם בנטייה לציונות.
השקר הראשון, אם כן, הוא עצם הטענה ש"המסגד הרחוק" נמצא בירושלים. על שקר זה נוספו שקרים אחרים, בעיקר זה הנוגע למיקומו של מסגד אל־אקצא בירושלים. עד לפני זמן לא רב היה מסגד אל־אקצא הבניין בדרום הר הבית שעל גגו כיפה כסופה. כל שטחו של הר הבית נקרא "אל־חרם אל־שריף" ("המקום הקדוש המכובד").
אלא שלאחר מלחמת ששת הימים החלו להישמע קולות בקרב הציבור היהודי – בזמנו היה זה בעיקר הרב שאר־ישוב כהן, רבה של חיפה – שקראו להקים בית כנסת על שטחו של הר הבית. ההנחה הייתה שהמוסלמים לא יתנגדו לכך, שכן 'אל־אקצא' נמצא בדרום המתחם. גם הרב גורן, מיד לאחרי מלחמת ששת הימים, רצה לערוך אירועים דתיים בהר הבית.
בתגובה לכך החליטו המוסלמים ש'אל־אקצא' המופיע בקוראן איננו רק המסגד שבדרום המתחם, אלא כל המתחם. כדי לבסס טענה זו הם חדלו להשתמש במונח 'אל־חרם אל־שריף' ככינוי למתחם הר הבית, וכינו את כל המתחם בשם 'מסגד אל־אקצא'.
חיפשתי וחיפשתי בכל ספרי הפוסקים שו"ע ונושאי כליו, רמב"ם ונושאי כליו, ושאר ראשונים ואחרונים ובשו"תים – ולא מצאתי כל איסור הלכתי לעלות להר הבית בטהרה, למקומות הידועים שאינם שטח העזרה.