מדוע בירושלים יש יותר אירועי טרור משאר ערי הארץ?

עיון קל במפת הטרור הערבי-אסלאמי נגד יהודים מעלה תמונה ברורה: הטרור בירושלים גדול, מסובך ואינטנסיבי בעיר זו הרבה יותר מבמקומות אחרים בישראל שבהם גרה אוכלוסייה ערבית-אסלאמית, דוגמת יפו, נצרת, עכו וחיפה. מאליה עולה השאלה: למה דווקא בירושלים? מה הופך את העיר הזו למטרה אטרקטיבית כל כך לטרוריסטים ולטרור? – כך שואל ד"ר מרדכי קידר בטור המתפרסם במגזין מידה.

תחילה הוא מפריך טענות שונות הנשמעות בנושא. "יש מי שמנסה להסביר את ההבדל בנוכחותו של "מסגד אל-אקצא", אבל גם זה לא נכון, כי המוסלמים ביפו ובנצרת רואים ב"אל-אקצא" מקום קדוש לא פחות מאלה המתגוררים בירושלים, ובכל זאת הם לא מפגעים. לכן צריך לחפש את ההבדל בין יפו, חיפה, נצרת ועכו מצד אחד, וירושלים מצד שני.

יהיה מי שיטען שההבדל נובע מאורך התקופה שישראל מחזיקה בערים אלו: ארבע הערים הן כבר 68 שנה בתחומי מדינת ישראל, ואילו ירושלים "רק" 50 שנה. האם זה הבדל? ארבע הערים היו שקטות ושלוות, ללא טרור, הרבה לפני שמדינת ישראל הייתה בת 50 שנה, אז למה בירושלים 50 שנה לא הספיקו להרגיע את תושביה הערבים-מוסלמים?

התשובה פשוטה:, כותב קידר. יש הבדל עקרוני בין השליטה הישראלית ביפו, חיפה, נצרת ועכו מצד אחד ובין ירושלים מצד שני, וההבדל הוא סופיות השליטה הישראלית: מאז חתימת הסכמי הפסקת האש – לא הסכמי שלום, כפי שנהוג לכנותם בטעות – בין ישראל ושכנותיה הערביות ברודוס ביולי 1949, הבינו הערבים המתגוררים בארבע הערים שהם הפכו, בעל כורחם, לאזרחים במדינת ישראל, ומצבם זה סופי, או עד שתחוסל מדינת ישראל. אבל כל עוד היא קיימת אין להם שום אפשרות אחרת. מבחינתם זה היה סוף המאבק, ומכאן ואילך הם יצטרכו לחיות, כך או אחרת, תחת שלטון ישראלי – בין אם ירצו בו ובין אם לאו.

לעומתם, ערביי ירושלים חיים במצב נפשי אחר לחלוטין, שעיקרו הוא ששליטת ישראל במזרח ירושלים איננו סוף פסוק. יש לכך גורמים רבים: מצד אחד, הם שומעים השכם והערב ישראלים, המציגים את עצמם כציונים, הקוראים לחלק את ירושלים ולהקים בחלקה המזרחי – המקודש ליהדות יותר משלושת אלפי שנים – בירה למדינה פלסטינית; הם רואים עמותות הזויות כמו "עיר עמים" שהאג'נדה שלהן מכירה בזכות הערבים להקים בירה בירושלים, למרות שירושלים מעולם לא הייתה בירה של שום מדינה ערבית או אסלאמית; הם רואים שממשלות ישראל מאז 1993 לא התנגדו לשים את ירושלים על שולחן המו"מ; הם רואים את הפעילות הרשמית(!) של הרשות הפלסטינית בירושלים;

הם רואים שבתי הספר במזרח ירושלים פועלים על פי תכנית הלימודים של הרשות הפלסטינית וספרי הלימוד שבהם הם אלו שמייצרת הרשות הפלסטינית, ושמדינת ישראל איננה מופיעה כלל על מפותיהם; הם רואים את ההזנחה הסביבתית במזרח העיר בניגוד להשקעה בחזות העיר המערבית; הם רואים שאוניברסיטת אל-קודס איננה כפופה למועצה להשכלה גבוהה של ישראל; והם רואים בעיניהם עוד אלף הוכחות לכך שישראל איננה רצינית בכוונתה לספח באמת את מזרח ירושלים לשטחה, למרות שעברו כמעט חמישים שנה מאז ש"כבשה" אותה.

ערביי ירושלים רואים שבניגוד להסכמי רודוס של 1949, שבהם עמדה ישראל על הכרה ערבית בשליטתה על יפו, חיפה, נצרת ועכו, ישראל לא עמדה על הכרת מצרים וירדן – שחתמו איתה על הסכמי שלום בשנים 1979 ו-1994 – בירושלים המאוחדת כבירת ישראל, הם רואים איך שאפילו הנשיאים האמריקנים – התומכים בישראל בכל דרך אפשרית – מתנגדים להעברת השגרירות האמריקנית לירושלים; אגב – המערבית, אפילו לא המזרחית – אפילו שהשגרירות כבר רכשה בה את הקרקע ובנתה כבר את בנייני המגורים לאנשי הסגל. ערביי ירושלים רואים שברישומי מחלקת המדינה האמריקנית לא מצוין שהקונסוליה האמריקנית בירושלים היא בישראל; הם קוראים בעיתון שמחלקת המדינה האמריקנית מתנגדת לרישום ילדים בעלי אזרחות אמריקנית שנולדו בירושלים לכתוב בתעודת הלידה שהם נולדו בירושלים, ישראל, אלא רק בירושלים, כאילו שעיר זו נמצאת בחלל; ולאחרונה הם למדו ממחלקת המדינה שהנשיא אובמה היה בהלוויית שמעון פרס בירושלים, לא בישראל.

כל הדברים הללו ביחד, החל מהיחס של ישראל ויהודים לירושלים, דרך יחס העולם הערבי וכלה ביחס העולם הרחב לבירת ישראל, מעניק לתושבי ירושלים את התחושה, שאם יפגעו, ירצחו, ידרסו, ישרפו – ובקיצור: יתנגדו ויפעילו טרור, יגיע יום והישראלים יתעייפו, יתייאשו, ירימו ידיים ויעזבו את אל-קודס לערבים-המוסלמים, כפי שהייתה מאז שכבשו אותה מהביזנטים בשנת 638 לסה"נ עד לכיבוש הבריטי בשנת 1917, וכמו שהייתה תחת הכיבוש הירדני הלא חוקי ולא לגיטימי בין 1948 ו-1967.

בניגוד למצב הנפשי של ערביי יפו, חיפה, נצרת ועכו, שהתייאשו וקיבלו את תבוסת 1948 כסופית, ערביי ירושלים עדיין לא השתכנעו שתבוסת 1967 היא סופית. הם מעודדים מהיחס של חלק מהישראלים, חלק מהיהודים בארה"ב ובעולם, העמים הערבים ועמי העולם, וזה מה שדוחף אותם לטרור האבנים, הבקבוקים, הסכינים, הפיצוצים, הדריסות והיריות. התקווה – לא הייאוש – היא הגורם לטרור בירושלים, ומי שנוטע בהם את התקווה הזו הם חלק מהישראלים והיהודים, כל הערבים, חלק מהאמריקנים ושאר "ידידי" ישראל ברחבי העולם, שלא מכירים בירושלים המאוחדת כבירת ישראל ההיסטורית והנצחית.

ביום שישראל תהיה מאוחדת בעניין ירושלים, ותשכנע את שאר העולם לקבל את שחרור ירושלים בשנת 1967 כפי שקיבלו את שחרור יפו, חיפה, נצרת ועכו שמונה עשרה שנים קודם לכן, רק אז ערביי ירושלים יתייאשו ויקבלו עליהם את הדין, בדיוק כמו שקרה לערביי הערים האחרות, ויחפשו כמוהם – וימצאו – את הדרכים איך לחיות עם ישראל בשלום.

שלום במזרח התיכון ניתן רק למי שמצליח לשכנע את אויביו שלטובתם הם עליהם לעזוב אותו לשלום ולהתעסק בענייניהם. זה השלום היחיד שיש באזור הזה, וככל שישראל תבין זאת מוקדם יותר כך היא תקצר את ייסוריה ואת דרכה להתקיים בשלום באזור משברי זה. סוגיית ירושלים אינה יוצאת מהכלל, ורק ביום שערביי ירושלים יבינו שמאבקם להוציא את ירושלים מתחומי ישראל הסתיים בכישלונם המוחלט יחדל הטרור, כפי שחדל בערים אחרות בעלות אוכלוסייה ערבית בישראל.