הציונות הדתית מתנתקת מהאשליה

בתוך ליבי התחוללה מלחמה פנימית. שאלתי עצמי לא פעם, כיצד ייתכן שהחברה בה אני חי, על מנהיגיה וראשיה הרוחניים חולקת כבוד לאותם 'מנהיגים' ציוניים המחללים שם שמים בפרהסיה, בועטים בכל הקדוש לעם היהודי יום אחר יום. איך הדרך התמוהה הזאת של נתינת כבוד והערצה עיוורת לראשי המדינה, ריקוד סביב עגל הזהב הציוני מסתדרת יחד עם הפסוק 'הלא משנאיך ד' אשנא', יותר ויותר פעמים עמדה לנגד עיני השאלה הפשוטה וההגיונית כל כך מה בעצם אני עושה שם?

השאלות הללו הציקו וכאבו זמן רב, אך לאחר ה'התנתקות' מגוש קטיף ומצפון השומרון, כשהאמת המרה הוטחה בפנינו ללא שום טיוח והעמדת פנים, השאלות והתהיות הללו הביאו אותי להחלטה החשובה בחיי. עברתי לישיבה קדושה. הצטרפתי ללגיונו האמיתי של מלך מלכי המלכים הקב"ה. הגעתי למקום בו חולקים כבוד רק למי שהתורה מנחה את כל חייו ואישיותו־ היא ואין בילתה".

במילים אלו בוחר הרב ש. כיום מחשובי האברכים בעיר התורה מודיעין עילית לפתוח בפני "יתד נאמן" את שיחתו המרתקת המספרת על דרכו מהימים בהם היה תלמיד ב'ישיבות' הציוניות המחפשות את דרכן ומנסות לשלב בין הקודש לבין החול, בין עולמה של תורה לבין האמונה בשקר הגדול מבית מדרשו של הוזה המדינה, מי שביקש להופכנו לכל הגויים בית ישראל, עד שמצא את מקומו בתוככי עולם התורה הטהור.

ימים ספורים לקראת יום "העצמאות" ה־64 למדינת ישראל וזמן קצר לפני הימים המציינים 7 שנים להתנתקות מגוש קטיף וצפון השומרון – הימים בהם ננטשה הציונות הדתית ע"י ראשי המדינה, פותח הרב ש. בפנינו את סגור ליבו על הדרך שהביאה אותו לבחור ולהבדיל בין הקודש לבין החול, בין הטהור לבין זה שאיננו.

ציינת כי היו לך תהיות ושאלות על דרכה של הציונות הדתית כבר זמן רב לפני ההתנתקות. תוכל בבקשה לספר לנו עליהן?

ראשית, צריך להבין איך מונהג הציבור הציוני דתי כיום. אפשר בהחלט לומר כי הוא מחולק לשתי קבוצות עיקריות. האחת, זו שדוגלת באמונה כי חוקי התורה הם מעל לכל חוקי המדינה. השנייה, דוגלת בהכרה כי המדינה מהווה 'אתחלתא דגאולה' וממילא החלטות הכנסת והממשלה קודמות לכל דבר אחר רח"ל. אני נמניתי על הקבוצה הראשונה.

בזמן ההתנתקות למדתי ב 'ישיבת בית אל' בה התקיים פולמוס קשה ומר בין התלמידים ואף בתוך הצוות כיצד עלינו להתייחס להחלטת הכנסת והממשלה להתנתק משטחי ארץ ישראל. אני זוכר שניגשתי לאחד מאנשי הצוות שדגל באמונה כי יש לכבד ולהסכים עם ההחלטה בטענה כי לכנסת ולממשלה יש דינא דמלכותא וכדו' ושאלתי אותו כיצד יגיב אילו הכנסת או הממשלה יחליטו כי אין לערוך מעתה ברית מילה. הוא השיב לי בפשטות כי יהיה עלינו להתנגד בנחרצות מאחר וזהו קו אדום. ניסיתי, אך לא הצלחתי להבין את מהלך החשיבה המוטעה הזה, הלא חונכנו תמיד כי יישוב ארץ ישראל היא המצווה החשובה והנעלית ביותר מכל מצוות התורה והראיה לכך שהציונות הדתית מעולם לא השתתפה בשום מאבק על קדשי ישראל אותם ניהלה היהדות החרדית בלבד, מדוע אם כן כאן לפתע הכל משתנה.

בכל אופן קושיות מן הסוג הזה ליוו אותי במשך זמן רב והיו מנת חלקי כמה וכמה שנים שהרי אין זו הפעם הראשונה שהנהגת המדינה – "ראשיה ויועציה" אלו שעורכים בעבורם 'מי שברך' מיוחד מדי שבוע בבתי הכנסיות, מתנכרת לציבור הפתי והתמים הנאמן והמסור אליה ביותר. ניהלתי שעות רבות של ויכוחים ודיונים אינסופיים. נסעתי במיוחד למנהיגי הציבור הדתי לאומי. ביקשתי ללמוד ולהחכים. ניסיתי 'להתעמק' ולהבין מהיכן נובעת אותה אמונה אווילית הסוגדת לאלו שכל כך בזים לך, ומעל הכלל קדשי ישראל, אך כאמור לא הצלחתי.

נקודה נוספת הראויה לציון ולאזכור היא העובדה שכמעט כל ציוני דתי יודע בבירור כי כאשר זקוקים לברכה אמיתית, כאשר חשים צורך בייעוץ נקי מכל נגיעות, הכתובת לכך ידועה וברורה. באופן ברור ביותר היא נמצאת אצל גדולי הדור החרדיים. זו אחת הנקודות שאין עליה כל תשובה בחברה הציונית דתית. אני זוכר שניסיתי להבין איך יתכן להפריד בין תורה להשקפה. כיצד יתכן שב'ישיבות' הציוניות לומדים ספרים של מרן הגר"א וסרמן זצוק"ל. מרן בעל ה'קהילות יעקב' זצוק"ל. מרן בעל ה'אבי עזרי' זצוק"ל ועוד מגדולי ראשי הישיבות, וכשזה מגיע לנושאים של השקפה הכל משתנה. לפתע דעתם של אותם ראשי ישיבות לא קיימת. פתאום דבריהם הברורים והבהירים אינם משמעותיים עבור הציבור, הוראותיהם נהפכו לפסולות?!

והשאלות הללו לא מציקות לעוד אנשים?

ראשית, הן מציקות לרבים ואכן ברוך ד' רבים מתפכחים מאותה אשליה כואבת ומרה. שנית, ישנו ציבור גדול שמעדיף שלא לחשוב. טוב לו עם העדר בו הוא חי. אותו עדר שצועד כבר עשרות שנים אחר אותם מנהיגים ציוניים שביקשו (ולצערנו גם הצליחו בפעמים רבות) לעקור מאיתנו כל זיק של יהדות. נעים לו לרקוד במסיבותיהם וחינגאותיהם ובכך לחוש חלק מבוני המדינה. זו מין אובססיה של מסכנים המבקשים להרגיש שייכים ל'גדולים וחזקים' גם אם הם יורקים להם בפנים.

ציינת בדבריך שהשאלות העיקו והציקו זמן רב. מה בעצם אירע בזמן ההתנתקות שהביא אותך לקבל את אותה החלטה סופית?

נוצר בלבול גדול. באחת מאותן 'ישיבות' ציוניות הפסיקו לומר 'תפילה לשלום המדינה'. ב'ישיבה' בה אני למדתי הציעו לשנות במעט את הנוסח. התנהלו ויכוחים סוערים שנמשכו גם אל תוך השעות הקטנות של הלילה. התלמידים עמדו אובדי עצות. מחד, היו חלק מאנשי הצוות שנותרו באמונתם כי חוקי המדינה קודמים.

מאידך, אחרים החלו לפקפק בקביעה המוזרה הזאת והתחילו לשאול בקול את מה שחשבו בלב פנימה. במאמר המוסגר אציין כי גם עצם העיסוק היה תמוה בעיני. במה שונה מצוות יישוב הארץ מיתר המצוות. מדוע כשמחללים קברים רח"ל, או כשרומסים את כבודה של השבת הקדושה בראש חוצות, לא מתנהלים דיונים מן הסוג הזה. היכן הדיונים הסוערים והמעמיקים הללו כשמוכרים בארץ הקודש בשר דבר אחר או חמץ בפסח רח"ל.

בכל אופן כפי שציינתי בראשית הדברים, נמניתי על אותה קבוצה בתוך הציונות הדתית שדגלה כי חוקי התורה קודמים לחוקי המדינה. בשל כך השתתפתי בארגון הפגנות נגד הפינוי. האמנתי כי אני עושה את הדבר הנכון עד שהגעתי יחד עם קבוצת תלמידים גדולה לכפר מימון. שם הופתעתי לגלות כי במקום הוקם מאהל גדול בו שהו בערבוביה ובפריצות נוראה. חשתי כי לא יתכן להיאבק בעבור 'מצווה' מסוימת ולעבור בינתיים על מצוות רבות אחרות. הייתה לי כמין תחושה שהעסק כאן רקוב מן השורש. הכל כל כך לא הסתדר לי.

השאלות אמנם הציקו מאד, אך המשכנו במאבק שלנו. ארגנתי יחד עם עוד כמה מתלמידי ה'ישיבה' הפגנה גדולה ליד צומת רעננה. ניסינו לחסום את הכביש הגדול ולגרום לנהגים החולפים במקום להזדעזע מכוונת הממשלה, אלא שנתפסנו על ידי מארב משטרתי מוכן ומתוזמן היטב לשם כך. כ־400 שוטרים פשוט קפצו עלינו ובמהירות הבזק הובילו אותנו לכלא מעשיהו שהוכן והוכשר במיוחד לקליטת המפגינים. שהיתי שם מספר ימים עד שגם בתו של בכיר במשרד הביטחון נעצרה באחת ההפגנות והאב הפעיל לחץ גדול לשחרר את כולנו.

נשלחתי למעצר בית למשך חודש וחצי. אני זוכר שאחד מאנשי הצוות הגיע לבקרני בביתי. הפניתי לו את השאלות שהיו קשות לי זמן רב ועתה התפרצו מגרוני. "מה אענה לאלו ששואלים אותי איך אני מאמין במדינה הזאת. כיצד אוכל להצדיק 'מנהיגים' ששולחים אותי לכלא על בקשתי הפשוטה לשמור על ארץ ישראל? הרי המדינה בגדה בי ובחברי!

במקום לקבל תשובה על השאלות הללו, הוא ניסה להסביר לי ששאלותיי אינן במקומן ובעצם אין להן מקום כלל וכלל. כדי לא להיות פזיז, לא מיהרתי להסיק את כל המסקנות המתבקשות. ביקשתי להעלות את תמיהותיי בפני סמכות 'רוחנית' גבוהה יותר ונסעתי לשאול את אחת הדמויות המוערכות בקרב ה'ישיבות' הציוניות. הצגתי בפניו את השאלות שהציקו לי מאד באותה עת, מדוע ה'ישיבות' הציוניות לא הצמיחו עד היום אף אדם גדול. איך יתכן שבישיבות הקדושות מתחברים מאות ספרים תורניים עמוקים וחשובים, וב'ישיבות' הציוניות לא מתחבר שום חיבור תורני רציני. אותה אישיות בחרה משום מה לדבר איתי על אהבת ישראל ועוד אי אלו גיבובים מן הסוג שלא גרם לי להאמין שמשנתו היתה סדורה ונהירה לו.

מבחינתי זו הייתה הוכחה לכל תהיותיי והחלטתי לחפש דרך אחרת. הדרך הנוכחית פשוט לא נראתה לי. הבנתי שיש כאן אנשים שלא מסוגלים להודות בטעות ולומר בפה מלא כי הם פשוט הולכו שולל אחר ראשי הציונות והדרך חזרה לחיקה החמים של היהדות הנאמנה נראית להם כבלתי מציאותית.

במאמר המוסגר מבקש הרב ש. שליט"א לציין כי שמע פעם התבטאות של אחד מנציגי הציונות הדתית שתמה בכאב על העובדה כי כל החוזרים בתשובה מעדיפים 'משום מה' לפנות לעבר הציבור החרדי ולא להצטרף לשורות הציונות הדתית. וכך טען אותו נציג: "אנחנו משרתים עם החילוניים באותו צבא, מזמזמים איתם יחד את אותם שירים, איך זה ייתכן שכל אחד ששב בתשובה נהיה חרדי?".

זו בדיוק התשובה. אומר הרב ש. החילונים שמשרתים עימם יחד באותו צבא ומזמזמים איתם יחד את אותם שירים, מבינים כי זו לא דרכה של תורה באמת.

נסעתי ללמוד בישיבת 'אופקים' וביקשתי לקבל דרך בלימוד. נתנו לי ללמוד את ה'חזון איש' על סוגיה של 'גר קטן' ופשוט נשביתי בקסמה של העמקות והעיון בדבריה של תורתנו הקדושה. לפתע הפנמתי כי אותו 'חזון איש' של הסוגיה בלימוד הוא אותו 'חזון איש' שסלל לנו דרך ברורה ובלתי מתפשרת בהנהגתנו היום יומית. גדולי ישראל אינם מוצג בארון הספרים היהודי. דבריהם תקפים לכל חלקי החיים. ההכרה הזאת גרמה לי להבין היכן בדיוק ממוקם מקומי.

אתה מתאר את הדברים באופן כל כך פשוט. בישיבה לא דיברו איתך, לא הסבירו לך מהי דרכה של היהדות החרדית?

אומר לכם משהו פשוט בתכלית. כשלמדתי 'חזון איש' בעיון, כשהתעמקתי בדבריו וקבלתי גישמא'ק של תורה, כל דברי החזון איש ב'קובץ אגרות' וביתר דבריו בהנהגה כבר נהיו חלק ממני ממילא. וכך יתר דבריהם של רבותינו גדולי ישראל זצוק"ל ויבלח"א. פשוט לא היה כל צורך להאריך ולהרחיב מדוע שיטתה של היהדות החרדית צודקת.

כמובן שבהמשך דרכי היו לי שיחות רבות עם רבותי ראשי הישיבה והר"מים שליט"א שסללו לי את הדרך הנכונה, אך ההפנמה כי התורה איננה דרך 'כבקשתך', כלומר, היא איננה ספר קריאה שברצותך אתה מקבל חלקים ממנו וברצותך אתה מותיר בצד, היא זו שהביאה אותי בשעריה של הדרך הנכונה והראויה.

דרך אגב, מבקש הרב ש. שליט"א להוסיף, גם היום כשהוא מופיע יחד עם חבריו בפני תלמידי 'ישיבות' ציוניות בניסיון לשכנעם ללמוד בישיבות קדושות הוא פשוט אומר להם 'חבורה'. כך מקבלים הם טעם בלימוד, וכשזה מגיע הם מבינים היכן נמצאת האמת. רק לאחר מכן משמיעים להם את דברי ה"מסילת ישרים" על חובת האדם בעולמו. לאחר שמקבלים הם טעם וחשק בלימוד התורה, כבר אפשר לנתק אותם לחלוטין מעולם ההפקר בו הם חיים.