לֵב מְלָכִים וְשָֹרִים: שנה אחת, שני ראשי ממשלה – סיכום שנה של מהפך

האירוע הכי חשוב השנה בפוליטיקה – וזה אולי הדבר היחיד בפוליטיקה שנמצא בקונצנזוס – התרחש בג' בתמוז (13 ביוני) בכנסת ישראל. ביום הזה, בנימין נתניהו, מי שכיהן 15 שנים במצטבר כראש ממשלת ישראל, קם מהכיסא שבמרכז שולחן הממשלה בקדמת מליאת הכנסת ועבר אל כיסא יו"ר האופוזיציה.

מיליוני ישראלים צפו בדבר הזה קורה וכולם דמעו. אצל מחציתם היו אלה דמעות של כאב בלתי ניתן להכלה ואצל מחציתם היו אלה דמעות של אושר שעלה על גדותיו. המראה הזה, שנגע בכל ישראלי באופן חריג כל כך, הופך את תפקיד ראש הממשלה בשנה החולפת, למשהו – שאם תמיד הוא מעניין, הפעם הוא מרתק.

בשורות הבאות חזרנו לרגעים המרכזיים של ראש הממשלה בשנת תשפ"א, אחר שני האנשים שהחזיקו בתואר הזה, אחר ההצלחות וההישגים כמו גם אחר הטעויות והכישלונות.

המלחמה בנגיף

ביום חמישי ז' בתשרי תשפ"א ה-24 בספטמבר 2020, נעמד ראש ממשלת ישראל מול הציבור, והכריז על סגר שני במסגרת המלחמה בקורונה, החל מיום למחרת ועד לאחר חגי תשרי. נתניהו ניצב בסוג של סיטואציה בלתי אפשרית. קצת יותר מארבעה חודשים קודם לכן, במהלך מבריק וערמומי, הוא פירק את מפלגת כחול לבן שאיימה על המשך כהונתו כראש ממשלה, והביא את חציה לממשלת חילופים בראשותו. הוא הקים ממשלה פריטטית ששליטתו בה חצויה, ואולי אף פחות מזה. בני גנץ, יו"ר כחול לבן, הותקף כל העת על ידי שותפיו לשעבר, על ידי חלק ממצביעיו ועל ידי התקשורת. היה עליו להוכיח לכל אלה, שהוא אכן מוביל שינוי, והממשלה בראשות נתניהו, זו שהוא שותף לה, אכן שונה בזכות היותו ראש הממשלה החליפי. המצב הזה הביא אותו להתנגד לכל איסור על התקהלות בהפגנות שהתקיימו מדי שבוע מול בלפור.

מהצד השני הפוליטיקאים החרדים לא העלו על דעתם סגר שמאפשר את הפגנות בלפור, אך מותיר את עם ישראל ביום הכיפורים ובשאר חגי תשרי בתפילות של עד עשרה או עשרים איש בחצרות ובמרפסות.

וכך, ניצב נתניהו על במת ההיאבקות בקורונה, כשכל ניסיון שלו להרים את ידו לחבוט בה, נעצר על ידי מישהו משותפיו שמסביר לו מדוע החבטה הזו, דווקא זו, היא בלתי אפשרית. יומיים אחרי ראש השנה, סירבה יו"ר וועדת הקורונה ח"כ יפעת שאשא להעביר את תקנות הקורונה בוועדה כפי שאושרו בממשלה. עברו עוד יומיים ואריה דרעי הודיע כי אם ייסגרו בתי הכנסת לתפילות ביום הכיפורים – ש"ס תפרוש מהממשלה. וכך הגיעה מדינת ישראל ליום כיפור, שלושה ימים אל תוך הסגר, כשמספר הנדבקים עומד על 7000 ליום, מפגיני בלפור בשלהם, ובעקבותיהם המתפללים, שבצדק מבחינתם, העדיפו את התפילה על ההפגנה, ובקומבינות מקומבינות שונות הגיעו איש איש ליעדו.

באותה הכרזה על סגר נוסף, ניסה נתניהו להסביר את הקושי בניהול המגיפה כשכל צד מתנגד למהלך שנראה לו פחות דחוף. "זוהי שעת חירום לאומית", אמר, "אנחנו נמצאים בשיאה של מלחמה מתמשכת, מלחמת הקורונה – מלחמה על הכלכלה, מלחמה על הבריאות ומלחמה על החיים. נוצר רפיון בהקפדה על ההנחיות ולצערי מי שהובילו את זה היו פוליטיקאים פופוליסטים. הגענו ל7000 נדבקים ליום, מספר החולים הקשים ליום ממריא, לצערי גם מספר המתים ליום עולה; ביממה האחרונה נפטרו 59 אנשים – זה מחיר נורא". הוא התייחס גם להפגנות: "אמרו שהמלחמה הזו היא מלחמה של איש אחד, אתם יודעים מי זה" החווה נתניהו על עצמו "זה מגוחך. את הסגר אנחנו צריכים לעשות כי אנחנו צריכים להציל חיים. ההפגנות הללו מצפצפות על כלל אזרחי ישראל – זו הפגיעה הקשה ביותר".

במבט לאחור, נתניהו צדק בכל מילה. הוא ניסה להיות ענייני. לפחות ביחס לקורונה. הוא ניסה למנוע תמותה ותחלואה קשה. אבל התנהלותו שלו עמדה בעוכריו, בכחול לבן לא האמינו לו. חוק התקציב עמד בפתח, ונתניהו כבר החל לדבר על אישור תקציב לשנה אחת בלבד במקום תקציב דו שנתי כפי שהבטיח לגנץ בהסכם ביניהם. נתניהו חתם על הסכם החילופים עם גנץ בלי כל כוונה לקיים אותו. הוא הביא את בני גנץ כדי לעבור בעזרתו תקופה פוליטית קשה, ואז לזרוק אותו ברגע שיוכל. הוא לרגע לא חשב לצאת ממשרד ראש הממשלה. ההוכחה לכך באה מהר מאוד. בחודש הבאים, במושב החורף של הכנסת ה-23 (המושב נפתח בסוף חודש תשרי ה-13 באוקטובר) המאבקים על התקציב יהיו חזות הכל. נתניהו גיבה את עצמו בכלכלן משרד ראש הממשלה אבי שמחון, שטען נחרצות שהדבר הכי נכון לישראל הוא תקציב לשנה אחת. איך אפשר לקבוע תקציב לשנה נוספת בזמן מגפה? תהה שמחון. הטיעון הזה היה רמאות לשמה. כמו כל יחסו של נתניהו לגנץ, אבל נתניהו חגג עליו. אז מה הפלא שבכחול לבן התסכול גבר והלך. במבחן התוצאה, התנהלותם של שרי כחול לבן תקעה מקלות בגלגליה של המלחמה בקורונה, אבל בבעירה הפוליטית שהשתוללה במלוא עוזה, היו תומכים גם לזה.

בגזרה החרדית, כשהוגבלו גם ההפגנות בי"ב בתשרי, הסתיימו המלחמות גם על תפילות בבתי הכנסת והוגבלה כמות המתפללים. היה מי ששמר, היה גם מי שלא, אך הצדדים הצליחו לשמור על שקט תעשייתי כמעט שבועיים תמימים. בסוף חודש תשרי, הסגר הניב תוצאות ונרשמה ירידה בתחלואה. נתניהו, גאה בעצמו ובסגר שהוביל, יצא לסדרת נאומי 'אמרתי לכם' ועבר על פי התוכנית המקורית, למדיניות הרמזור: כל עיר תשוחרר מהמגבלות בהתאם לנתוני התחלואה בשטחה. אלא שאז, ביתר עילית ומודיעין עילית הפכו כתומות וכשהן מגובות בהוראתו של מרן הגר"ח קנייבסקי, תבעו את פתיחת תלמודי התורה. נתניהו שפיקח אישית על הסגר והיציאה ממנו, בחן את הנתונים וגילה שבערים החרדיות מקפידים על ההנחיות בדרגה פחותה מזו שמקפידים בהן על מצוות דאורייתא… הוא קבע שבמצב הנוכחי, כל עוד אין הקפדה על ההנחיות, מוסדות הלימוד לא ייפתחו. זו הייתה מילה של הגר"ח מול מילתו של נתניהו. האיש שהשתמש במערכת הבחירות בסיסמה 'ליגה אחרת', גילה כעת, שמבחינת המגזר החרדי, הוא שוכן בליגה אחרת, נמוכה יותר, מזו של הרב קנייבסקי. תלמודי התורה נפתחו, המשטרה אכפה חלקית, אך לא באמת היה באפשרותה לפזר לביתם ילדים בני 7 ולסגור מוסדות לימוד של מגזר שלם שמתפרש על פני כעשר ערים ברחבי הארץ. כך, בפער מסויים בין הכללים לעובדות המשיך כל אחד בשלו, עד לסיום הסגר השני באפן סופי.

המלחמה על הכיסא

מושב החורף המשיך, מזדחל לאיטו, ואיתו הוויכוח על התקציב. ונתניהו, משוכנע שביכולתו להמשיך בתפקיד ראש הממשלה עד 2050 לפחות, עדיין מתעקש על העברת תקציב לשנת 2020 בלבד. לפי החוק, אמורה הכנסת להתפזר אוטומטית בעבור 100 ימים מיום הקמת הממשלה אם לא הועבר תקציב. נתניהו מצליח לדחות את הקץ עוד ועוד, אך מנגד כחול לבן עומדת על שלה: או תקציב דו שנתי או שלא יעבור תקציב בכלל. בראשו של נתניהו החלו להתבשל תוכניות להליכה לבחירות וכיבושן אחת ולתמיד, כך שיוכל להקים ממשלת ימין 'על מלא', בלי רוטציות וחילופים למיניהם שמטרידים אותו יומם ולילה ומאיימים על המשך מגוריו בבלפור.

בכ"ח בחשוון (15 לנובמבר) יצא לאור בארה"ב, ספרו של הנשיא לשעבר ברק אובאמה. בספר הוא מתאר את כהונתו -8 שנים- בבית הלבן. כנראה שנתניהו היווה שחקן מרכזי בראייתו של אובאמה את הכהונה שחלפה, והוא ראה לנכון לתאר את ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו כאדם 'חכם ערמומי וקשוח, איש בעל יכולות תקשורת יוצאות דופן שגם יהיה מקסים כשזה עשוי להועיל לו'. אין לדעת אם אלברט בורלא מנכ"ל פייזר, קרא את ספרו של אובמה או שמא לא, אבל בכל מקרה, הוא עתיד להיווכח שהתיאור הזה מדויק ואולי אף ממעיט מיכולותיו של ראש ממשלת ישראל דאז.

באותו נאום שעליו קראתם בראש בכתבה, הסתתרה שורה אחת שלא הייתה כל כך רלוונטית בשעה שבה נאמרה. "אני עובד על קידום חיסון", בישר נתניהו. "אני אומר בצורה ברורה, ברור לי שיהיה חיסון, אנחנו לא יודעים מה האפקטיביות וכמה זמן הוא יחזיק מעמד, אבל החיסון בדרך לאנושות, ואנחנו צריכים לדאוג שהוא בדרך גם למדינת ישראל". האמירה הזו של נתניהו מוכיחה, שהוא היה בקי בפרטי פיתוח החיסון כמעט כמו מפתחי החיסון בעצמם. הוא ידע את מעלותיו ואת מגרעותיו, כשאנשים עוד לא דמיינו שהוא עתיד להפציע כל כך מהר במלחמה נגד הקורונה. עכשיו, כשהוא זקוק לנשק יום הדין כדי להזיז את בני גנץ וכחול לבן מסדר היום של הפוליטיקה הישראלית, החיסון הבשיל לכדי משהו שאפשר להשתמש בו, ולנתניהו זה הסתדר כמו מסדר דגלנים ביום העצמאות.

בכ"ג בחשוון (10 לנובמבר) הודיעה פייזר על הצלחה של 90% בחיסון שפיתחה נגד נגיף הקורונה, בדיוק שבועיים אחרי, בח' בכסליו (24 לנובמבר) הכריז ביבי שכבר 'אין תועלת באחדות', יומיים אחרי הוא עלה מדרגה כשהודיע ש'לא נעביר תקציב השנה' ולמחרת הוא כבר אמר מפורשות: 'ישראל הולכת לבחירות'. הוא החל לגרור את המדינה לבחירות ע"פ לוח הזמנים המדויק של חברת החיסונים פייזר.

בט"ו ובט"ז בכסליו הוא משחרר ספינים ש'הליכוד בעד המשך האחדות' ו'בני, זה לא הזמן לבחירות', אבל פיו וליבו שווים כמו הקורונה לפני החיסון ואחריו. הוא פשוט העדיף להפיל על גנץ את ההליכה לבחירות באמצע משבר בריאותי קשה כל כך. בי"ז בכסליו עבר החוק לפיזור הכנסת בקריאה ראשונה. אלא שאז, מרוב ספינים, או שבכחול לבן השתכנעו, או שמישהו שם חשב שמשתלם לו לדחות את הבחירות בעוד קצת זמן, ופשרת האוזר הפציעה לחיינו. הכנסת חוקקה מחדש את פיזור הכנסת במקרה של אי העברת תקציב, והאריכה את חייה בשלושה שבועות. בשלושת השבועות האלה, נתניהו מספיק לסגור דיל עם מנכ"ל פייזר, בכדי להביא את החיסונים לארץ, ובה' טבת, שבוע אחרי שה-FDA האמריקני מאשר את החיסונים, בנימין נתניהו הוא האדם הראשון במדינת ישראל שמחוסן נגד וירוס הקורונה. ומה יותר צפוי מכך שבז' בטבת, פשרת האוזר לא מיושמת, דפי התקציב ננטשים במגירות משרד האוצר, וישראל הולכת לבחירות.

הבחירות מתחילות להיראות באופק. גדעון סער יוצא לתקווה חדשה, מצטרפים אליו חברי הכנסת אלקין, שיר והשכל מהליכוד, והאוזר והנדל מכחול לבן – שרידי תל"ם של בוגי יעלון שעל הדרך עוד הספיקו לקרוא לעצמם גם בשם 'דרך ארץ'. מפלגות נוספות שמצטרפות, הן אחת של הכלכלן ירון זליכה, אחת של עופר שלח, ואחת של רון חולדאי רה"ע ת"א, ואבי ניסנקורן שר המשפטים שמתפטר למחרת מתפקידו המיניסטריאלי. שתי האחרונות עתידות לפרוש מהמרוץ עוד לפני שהוא התחיל ויצטרף אליהם גם הרב רפי פרץ שילמד את מה שלמדה ש"ס כבר לפני עשור וחצי; שרב ופוליטיקאי הם לא בהכרח תפקידים שתמיד זורמים ביחד.

מערכת הבחירות עוד תסבול מתופעות לוואי בצורה של סגר ועליה מטורפת בתחלואה ובתמותה, אבל נתניהו לקח מרווח מספק של זמן כדי לוודא את אפקט החיסונים שיפעל לטובתו ביום הבוחר. מדי תקופה, מאשר משרד הבריאות לשכבת גיל נוספת ללכת ולהתחסן. בו' אדר, חודש וארבעה ימים לפני יום הבחירות ישראל משלימה ארבעה מיליון מחוסנים במנה אחת לפחות, וכל ערי ישראל למעט אחת (עמנואל, אם שאלתם) יוצאות מרשימת הערים האדומות.

נתניהו נותן 'פייט' מדהים עם החיסונים. מדינות אירופה וארה"ב המפותחות והעשירות בהרבה, מפגרות אחריו בפער עצום בחיסון האוכלוסייה, אבל ליתר ביטחון, במהלך מערכת הבחירות נתניהו עורך ביקורים באום אל פאחם, טירה, נצרת וערים ערביות נוספות, זוכה לקריאות נלהבות של 'אבו יאיר' ומעריך שהמהלך יביא לו שני מנדטים נוספים. כדי לסגור סופית את הפינה, הוא מפעיל את ידידו, הנשיא הרוסי ולדימיר פוטין, שמעלה בשבילו למדינת ישראל את עצמותיו של זכריה באומל הי"ד, שנפל במלחמת לבנון הראשונה בלבנון.

נתניהו נכשל פעמיים במהלך מערכת הבחירות: פעם אחת הוא מנסה לארגן לעצמו ביקור באיחוד האמירויות שמתנערת ממנו כדי שלא להשפיע על הבחירות בישראל, ופעם שניה כשהוא מנסה להביא גם את עצמותיו של רון ארד שנפל גם הוא בשבי הלבנוני בסוף שנות ה-80.

בסופו של יום מגיע נתניהו ליום הבחירות, עם הישגים שאף ראש ממשלה ב-30 השנים האחרונות לא הביא איתו. ביום הבחירות י' בניסן (23 במרץ) יש בישראל פחות מ-700 נדבקים חדשים, מערכת החינוך, עולם התרבות והקניונים פתוחים, עצמותיו של זכריה באומל טמונות בהר הרצל שבבירה ושני מיליון ערבים – כך לפחות האמינו אז – שנמנים על מצביעיו. והאמת? אם מסתכלים על מפת מפלגות הימין האידאולוגי התוצאות היו טובות, נתניהו גרף 30 מנדטים לליכוד, ארגן לסמוטריץ' לא פחות משבעה מנדטים כשדאג שירוץ יחד עם איתמר בן גביר ושלח ליכודניקים להצביע לרשימתו, המפלגות החרדיות הביאו עוד 16, נפתלי בנט הוקטן לממדים מינימליים של 7, כך גם ליברמן, וסער נטל 6. יחד 73.

אבל כל זה לא עזר לו, כשהוא נותר עם 52 תומכים בלבד. נתניהו ידע את זה לפני הבחירות, אבל כנראה חשב שיצליח שוב להביא עריקים מקרב מי שהחרימו אותו. הוא ניסה לארגן את תמיכתם של רע"מ וימינה, אבל אז סמוטריץ יצא מהמשוואה וגם הצליח לקבל גיבוי מרבני הציונות הדתית ובראשם הרב דרוקמן שאסר על קבלת תמיכה ממפלגות ערביות תומכות טרור. הטרגדיה שטפחה על פניו של נתניהו בכל הכוח הראתה לו, שמבחינת יותר מחצי מדינת ישראל, (סקר שפורסם בח' ניסן (21 במרץ) הראה ש56% מאזרחי ישראל לא רוצים את נתניהו כראש הממשלה) הוא יכול להיות המשיח בעצמו שבא על חמור לבן, הוא יכול גם לגייס את תמיכתם של הרצל, ז'בוטינסקי ובן גוריון, וזה לא ישכנע אותם. שנאתם כלפי נתניהו תלויה, אולי באופיו של האיש, אולי בשיתוף הפעולה ההדוק ורב השנים עם החרדים, ואולי סתם באורכה המוגזם (לדעתם) של כהונתו, הם רצו לראות אותו בבית. ולא בזה שבבלפור. נתניהו ניצח במהלך מערכת הבחירות הזו אין סוף קרבות, אבל כמו בביטוי הידוע, הוא הפסיד את המלחמה.

המלחמה על העריקים

בכירי הפרשנים הפוליטיים חלוקים בדעתם, ועדיין מתכתשים באשר לנכונות האשמת נפתלי בנט בנטישת האפשרות להקים ממשלת ימין. אלו אומרים שהעריקים היו על השולחן ובנט היה צריך רק לבוא ולקחת, ואלו מצהירים בביטחון גמור שאילו לא היה בנט לוקח בשתי ידיים את הצעתו של לפיד, היינו הולכים לבחירות נוספות, ומי יודע, אולי הייתה פה היום ממשלת שמאל נטולת גורמי ימין בכלל.

אבל מאיפה שלא מסתכלים על זה, נפתלי בנט קיבל את כיסא ראש הממשלה משני טעמים, הרבה רמאות והפרת הבטחות, ועוד יותר הרבה מזל.

בנט הבטיח וחתם, יחד עם סער ובנפרד ממנו, בלי סוף פעמים, שלא יישב עם מרצ, שלא יישב עם רע"מ, שלא יישב תחת יאיר לפיד ולא יתמנה לראש ממשלה עם פחות מ-12 מנדטים. ברגע האמת הוא בחר להשליך את כל זה מאחוריו – או כמו שהוא קורא לזה 'החלטתי להשיל מעליי את הפוליטיקה' – והלך להיות ראש ממשלה. אפשר להצדיק את זה בק"נ טעמים. להסביר שהמדינה חשובה מההבטחות, שאם לא יעבירו פה תקציב הכלכלה תספוג נזק בלתי הפיך ושהפוליטיקה כבר חייבת להשתחרר מנתניהו שלא מוכן להרפות. אפשר לקבל את התירוצים האלה ואפשר שלא, וזה לא ישנה את דרכו רצופת ההבטחות המופרות של בנט שמשתרכת מרעננה עד למשרד ראש הממשלה.

הדבר השני הוא המזל: ב-28 הימים שבהם המנדט היה אצל נתניהו, בנט הצהיר כל הזמן: "תביא ממשלה ואני בא" ואם נתניהו היה מביא ממשלה, כלומר – 61, לא הייתה נותרת לו ברירה והוא היה בא. אם סמוטריץ' היה נכנע ומוכן להיתמך ע"י רע"מ אפי' מבחוץ, לא הייתם שומעים את רביעיית המילים 'ראש הממשלה נפתלי בנט'. אם יאיר לפיד לא היה מוכן לוותר על כל התיקים האסטרטגיים לטובת הימין, זה כנראה לא היה קורה, אם מבצע שומר החומות היה נמשך עד סוף 28 הימים שנתן הנשיא ללפיד כדי למצוא רוב בכנסת שיתמוך במועמדותו, התוצאה הייתה כל אחת חוץ ממינוי יו"ר ימינה לרה"מ, והקלף האחרון שהסתדר לו: מנסור עבאס יו"ר רע"מ שהסכים בעיצומן של פרעות תשפ"א לבוא ולהזדהות עם האבלות על בית כנסת שנשרף בעיר לוד. לולא היה עבאס מוכן לכך, גם אם בנט עצמו היה מוכן לכל דבר בתמורה למינויו, לא בטוח שהוא היה מצליח לסחוב אחריו את איילת שקד, ניר אורבך, עידית סילמן ומתן כהנא. גם ככה אלון דוידי ועמיחי שיקלי ברחו לו מבין האצבעות. כל הקלפים אותם עמל נתניהו לסדר באופן מלאכותי כדי שיביאו לו את הממשלה והתפזרו לו בלי שליטה, הסתדרו לבנט בלי טיפה של מאמץ מיוחד והפכו דווקא אותו לראש ממשלת ישראל.

יום אחרי יום

ועכשיו קצת סדר כרונולוגי: בנט ניהל מו"מ עם יאיר לפיד מאז שקיבל את המנדט ועד לתחילת המבצע בעזה. כשהתחיל המבצע ביטל יו"ר רעמ מנסור עבאס את כל הפגישות ובעקבות כך הודיע בנט שהקמת ממשלה איתו – ירדה מסדר היום. ביום סיום מבצע שומר החומות הודיעו ביש עתיד, שההצעה שלהם לבנט לכהן ראשון ברוטציה אינה עוד על הפרק – הודעה שמתבררת כניסיון למשוך אותו בחזרה אל שולחן המו"מ, שכן משעברו יומיים והוא לא חזר, הודיעה יש עתיד שההצעה כבר כן על הפרק. יחד עם זאת מאיים לפיד שאם בנט לא בא, יביא הצעת חוק לפיזור הכנסת. בנט עדיין לא משתכנע ומנהל מו"מ עקר עם הליכוד, אולי כדי לשכנע את הציבור שהוא באמת ניסה להקים ממשלת ימין עד הרגע האחרון, ואולי כי זה מה שהוא באמת רצה. בינתיים, לפיד, בט"ו בסיוון, ביום ה-21 למנדט שקיבל מהנשיא, לא ממתין לבנט וסוגר הסכם קואליציוני עם ליברמן, יום למחרת נחתם הסכם גם עם מרצ, ביום ה-25 למנדט נחתם הסכם בין יש עתיד למפלגת העבודה וביום ה-26 יומיים לפני תום המנדט בנט יוצא בהצהרה שבה הוא מודיע שהליכוד לא הצליח להביא עריקים, והאפשרות היחידה להקים ממשלה היא עם גוש השמאל.

למחרת, איילת שקד עוד מספיקה להציב אולטימטום בפני מרב מיכאלי מהעבודה: או מקום בשבילה בוועדה למינוי שופטים או שאין ממשלה. גם הסוגייה הזו נפתרת, איך לא, ברוטציה, וביום ה-28 למנדט ב-23:50 עשר דקות לפני פקיעת המנדט, מנסור עבאס הוא האחרון שחותם על ההסכם ומאפשר לצמד החדש-ישן להרים טלפון לנשיא המדינה.

בכ"ט בסיוון (9 ביוני) חברי הכנסת החרדים מכל הסיעות מתכנסים, ובמופע של דם, אש ותמרות עשן הם מחרימים את בנט, את ממשלתו ואת כל מי שיעז לשתף איתם פעולה.

ביום ראשון ג' בתמוז (13 ביוני) נפתלי בנט מושבע לראש ממשלת ישראל. לפיד לחליפי וכל השאר לשרים. בימים ובשבועות הבאים מספר בלתי מבוטל של שרים, מתפטרים לטובת החברים הבאים אחריהם ברשימה שנכנסים לכנסת.

ממשלת האמצע

נפתלי בנט תמיד חתר לראשות הממשלה, זו עובדה. גם כשעמד בראש המפלגה הרשמית של הציונות הדתית 'הבית היהודי' הוא ניסה תמיד להביא מועמדים חילוניים כדי לשוות למפלגתו מעמד של מפלגת ימין כלל ישראלית. בהמשך הוא אף עזב את הבית היהודי כשהבין שלמפלגה אין פוטנציאל של מפלגת שלטון, אבל הוא תמיד הובס בבחירות על ידי נתניהו שקידש מלחמה מולו. דווקא בגלל השאפתנות של בנט, נתניהו חש מאוים מפניו, ובאופן עקבי, כולל בבחירות האחרונות, הוא שתה לו כחמישה מנדטים בימים האחרונים שלפני פתיחת הקלפיות. מה שבנט כן ידע לעשות טוב, זה לנהל מו"מ. ב-2013 הוא יזם את ברית האחים עם יאיר לפיד כדי להיכנס לממשלה, ב-2015 הוא הצליח להוציא מנתניהו את משרדי המשפטים, החינוך והחקלאות, את סגן שר הביטחון, את ראשות וועדת השרים לענייני חקיקה, ראשות וועדת חוקה והחטיבה להתיישבות למפלגה בת שמונה מנדטים, ב-2019 בסבב הבחירות השני הוא הגדיל לעשות וסחט את משרד הביטחון ובפעם האחרונה הוא כבר העפיל לראשות הממשלה. העובדה הזו מוכיחה שאם בנט באמת רצה להפיל את נתניהו והימין, ובלבד שהוא יתמנה לראש ממשלה – היו לו את היכולות לעשות זאת.

אם מנסים לסקור את פעולותיה של הממשלה בכדי להבין מהי האידאולוגיה השלטת, ניתן לראות מימין את אישור מצעד הדגלים, ואת הפשרה במאחז אביתר במטרה להכשיר אותו- מהלך שעוד לא הושלם. פעולות שנוטות לשמאל הן נפילת חוק האזרחות שהממשלה לא הצליחה להעביר – דבר שלא היה קורה בממשלת ימין והקפאה שקטה ביו"ש דבר שקרה גם בממשלת נתניהו. גם בזירת הדת והמדינה ישנן פעולות לשני הצדדים, מה שכנראה אומר שהממשלה נמצאת במקום טוב באמצע: ישנה רפורמת הכשרות שזוכה לתמיכה בציבור הדת"לי ולהתנגדות בציבור החרדי והחרד"לי, חוק הדיינים וחוק הגיוס אליהם מתנגדים רק החרדים (חוק הגיוס התנגדות רשמית בלבד), חוק הגיור (-שעוד לא ברור אם יקודם) שנתקל בהתנגדות נחרצת בקרב רוב מוחלט של הציבור הדתי והחרדי, תקציבי הישיבות שנותרו בעינם מצד אחד והפסקת הסבסוד לילדי אברכים במעונות היום מהצד השני.

הממשלה הפסידה פעמיים בהצבעות בכנסת: פעם אחת בחוק האזרחות, ופעם אחת בחוק הדיינים שבו יו"ר הכנסת מיקי לוי שכנראה היה עייף מאוד הצביע נגד – עם האופוזיציה. פעם נוספת נפלה הצעת חוק פרטית של ח"כ שרן בשכל שנתמכה על ידי הקואליציה בחוק הקנאביס שנפל עקב התנגדות רע"מ.

הממשלה התמודדה עם הקורונה – לפחות לפי הסקרים – פחות טוב מנתניהו, התמודדה עם שריפה בהרי ירושלים ועם בריחת ששת המחבלים מכלא גלבוע בערב ראש השנה. שני המחבלים האחרונים נתפסו בשעות כתיבת שורות אלו.