במלחמה, כמו במלחמה, מעורבים גייסות רבים: רופאים ואחיות, בני משפחה ומכרים, עובדים סוציאליים, ליצנים רפואיים ועוד. איש איש ותפקידו, איש איש וחלקו במערכה.
אבל מעל כולם חופפת כיפת הברזל של 'עזר מציון', שניצבת הכן ליירט כל קושי, להסיר כל אבן נגף שצצה בדרך ולדאוג לכל מה שנדרש מסביב, כדי לאפשר לנלחמים על החיים להתרכז בהתמודדות, ובעזרת השם לצלוח אותה בשלום# זכרנו לחיים
בואו לעזור לעזר מציון ולהציל חיים, בואו לאסוף זכויות ליום הדין!
רחש-לחש מלווה את כניסתו של הרב חנניה צ'ולק למחלקה. רופאים כאנשי צוות, הורים כילדים, נושאים אליו עיניים מעריצות. זה האיש שעומד מאחורי צמד המילים 'עזר מציון', שמגלמות בעבורם את האור שבתוך החושך, את החיבוק החם והעוטף, בימים של טלטלה ובהלה.
אלו שמזהים את דמותו של הרב צ'ולק, ממהרים לעדכן את עמיתיהם בדבר זהותו של הנכנס, ואלו מצטרפים למתבוננים באיש העומד מאחורי כל המלאכים הטובים הממלאים את המחלקה מסביב לשעון, במטרה אחת ויחידה: לשאת בעול עם החולים.
אבל הרב צ'ולק נראה כמי שאינו חש במבטי ההערצה. הוא הגיע לכאן כדי לבקר את החולים, לאחל להם שנה טובה ורפואה שלמה, והוא עושה זאת בכובד ראש, כראוי למי שיודע היטב את משמעותה של ההתמודדות הזאת ומאמין שנשיאה בעול עם החולה היא הצלת חיים, פשוטו כמשמעו.
בתוך שאר חולי ישראל
הוא עוטה נעלי אל-בד על נעליו ומסכה על פיו ואפו, ופותח את דלתו של חדר בידוד המגע. זוג צעיר יושב שם ליד מיטת בנם התינוק, שעבר השתלת מח עצם מתורם שנמצא לו במאגר של 'עזר מציון'. הרב צ'ולק מתעניין בפרטים, והאב משתף. בסוג המחלה, בסוג הטיפול הניתן ובתחזית הרופאים. מונחים רפואיים, שהקושי להגותם הוא רק רמז קלוש לקושי להתמודד עמם בפועל, שגורים על שפתיו של האיש הצעיר הזה. חבריו בני גילו עסוקים מן הסתם במונחים מעולם החתונות או לכל היותר מעולם המשכנתאות והפרויקטים הנבנים לזוגות צעירים. מה פתאום הוא עסוק במונחים מחרידים שכאלה? הדמעות עולות לעיניים מאליהן, אבל האם הצעירה נחושה: "בעזרת השם הוא יחלים, וכל התקופה הזאת תהיה בשבילנו גל ענק שהיה ואיננו, ורק הותיר בנו רישום של התחזקות באמונה וביסוס הקשרים בינינו. אבל אין ספק שחלק עצום בצמיחה ובהתחזקות שייך ל'עזר מציון'. בלעדיהם, היינו מתפרקים".
במחלקה עצמה עובר הרב צ'ולק ממיטה למיטה. מתעניין בכנות בכל אחד ואחד, מרעיף משפטי עידוד ואמונה, מעניק שקית של ממתקים לילד החולה, ולבסוף שואל לשמו של החולה ולשם אמו, עוצם עיניים ומתכנס בריכוז, ואחר מתפלל – על שרה בת שולמית לרפואה שלמה בתוך שאר חולי ישראל, על שלמה בן לימור, על חיים אורי בן דליה, ועל כל אחד ואחד מהילדים, לרפואה שלמה בתוך שאר חולי עמו ישראל.
"השם יעזור!" הוא מעודד קבוצת אימהות שיצאה מהחדר כדי לאפשר למנקה לנקות. "ישתבח שמו לעד!" משיבה האם בביטוי מפתיע במקצת אם להתחשב בהופעתה החיצונית. אבל היא לא מאפשרת להתבלבל. "'ישתבח שמו לעד!' זו הסיסמה שלי בתקופה האחרונה דווקא. אנחנו חזקים! אנחנו רואים כאן את עם ישראל שכל כולו לב! כמה ארגונים, כמה עזרה, כמה אכפתיות! והכול למען שמו של האלוקים ולמען בניו. אין כמו עם ישראל ואין כאלוקיו. ישתבח שמו לעד", היא מסיימת, וניכר שאכן זו הסיסמה המלווה אותה בהתמודדות עם מחלת בתה.
נצנוץ חשוד בעיני אם המחזיקה את בנה בזרועותיה. הרב צ'ולק מתעניין בפרטים, ועד מהרה מתגלה הנצנוץ החשוד כמדבק. הפעוט הזה כבר היה בריא, אבל המחלה חזרה והתפרצה. הרופאים אומרים שאין מה לעשות… שוב מבוררים שם הפעוט ושם אמו, העיניים נעצמות והתפילה נישאת. "הקדוש ברוך הוא כל יכול. רק לא לאבד את התקווה!" הוא אומר בשקט. "אנחנו לא מאבדים את התקווה", מבטיחה האם ומאמצת את הפעוט אל לבה.
בואו לעזור לעזר מציון ולהציל חיים, בואו לאסוף זכויות ליום הדין!
מלאכים בשליחות לא קלה, אך נחושה
בחדר הבא יושבת מתנדבת של 'עזר מציון' ליד מיטתה של ילדה כבת שבע. "עד מתי תהיי כאן, לידה?" אני מתעניינת. "עד שתבוא מתנדבת אחרת להחליף אותי…" היא משיבה, ועווית קלה בפניה רומזת לי שלא להמשיך לשאול את השאלה המתבקשת: "וההורים, היכן הם?" מחוץ לחדר יספר לי יומי שההורים, אנשים קשי יום, "מבקרים" את בתם מפעם לפעם, אבל מי שנמצא לידה הן המתנדבות של 'עזר מציון'.
אנחנו חולפים על פני עגלה שעליה ערוך כיבוד לכל עובר ושב במחלקה. קפיטריה קומפקטית שבה מוצעות עוגות ביתיות ומשקאות. סמל 'עזר מציון' שעל הכוסות אינו מאפשר להתבלבל. לצד העגלה יושבת מתנדבת נעימת סבר, שמוזגת ומגישה ושואלת 'כמה סוכר?' ומנגבת טיפת חלב שזלגה, כדי שהכול יהיה אסתטי, מכובד ומכבד.
ילדה מתוקה רכובה על תלת-אופן לצד אמה. הראש הקירח כמו סותר את השובבות המרצדת בעיניה. "איך קוראים לך?" מתעניין הרב צ'ולק, רכון מלוא קומתו לעבר האופניים הצבעוניים. "טליה", משיבה הילדה בקול פעמונים ולוקחת בשמחה את שקית הממתקים שהוא מגיש לה. "אני אוכל הכול ולא יישאר לאף אחד", היא ממהרת להכריז בביטחון עצמי מדהים. "בת כמה את, טליה?" מתעניין הרב צ'ולק. "בת שלוש", היא עונה. "ומתי תהיי בת ארבע?" הוא שואל, אך היא כבר ממשיכה לרכוב, בוחנת את הממתקים שבשקית, והשאלה נותרת תלויה בחלל, מאחלת לטליה להגיע לגיל ארבע כשהיא בריאה ושלמה, והמחלה האיומה מאחוריה.
מכל עבר ניגשים אנשים. לוחצים יד בשתיקה חנוקה, מחליפים מבטים השמורים לאנשים ממשפחה אחת, גם אם לא ביולוגית, ועיניהם מביעות את עומק הכרת הטוב שהם מרכזים למילה אחת אלמותית: תודה! או לכל היותר לשלוש מילים: תודה על הכול!
"אתם המלאכים שלנו!" שבה ונשמעת האמירה ולא כקלישאה. במבט שטחי נראה כי כולם למדו בעל פה את אותו הטקסט, אבל כששומעים את האינטונציה ורואים את המבט המתלווה לאמירה, ובעיקר – מתוודעים למעטפת העזרה החמה והמחבקת ש'עזר מציון' מגישה למשפחות של חולי הסרטן, מבינים את עומק הכוונה הטמונה בכינוי 'מלאכים', המוצמד כמו אוטומט לכל מתנדבי 'עזר מציון': מלאכים הם שלוחיו של הבורא יתברך. הרבה שלוחים לו למקום, ו'עזר מציון' בחרו להיות שלוחיו במחלקה האונקולוגית. לייעץ, לכוון, לתמוך ולעזור, בבית החולים ובבית, להורים ולילדים, מן ההיבט הטכני ומן ההיבט הנפשי-רוחני. מה הפלא שרואים בהם 'מלאכים'?
בספר הטלפונים הווירטואלי של כל אחד מהנמצאים כאן שמורים מספרי הטלפון האישיים של המלאכים, נציגי 'עזר מציון' במחלקה האונקולוגית שבבית החולים ושבמחלקה לחולי סרטן של הארגון. בכל בעיה, שאלה, קושי או משאלה, הם לא יהססו להתקשר. הניסיון כבר לימד אותם שאם הם רוצים לעשות טובה ל'עזר מציון', הם רק צריכים לפנות ולבקש, ובעיקר – לקבל את מה שרוצים כל כך לתת להם.
העזרה מוגשת ישירות לחולים ולמשפחותיהם, אך גם בצורה עקיפה, על ידי צוות המחלקה. הנה ניגש עובד סוציאלי לזאבי ומספר לו על קושי שנתקל בו עם אחד הילדים המאושפזים. מפניו ניכר כי ברור לו שזאבי הוא הכתובת לתהייתו, ואצלו יימצאו לו תשובות ופתרונות.
אל אופירה ניגשת עובדת סוציאלית ומיידעת אותה על אודות משפחה "חדשה" ממודיעין עילית שהגיעה למחלקה. גם היא יודעת, שלמרות הכשרתה המקצועית וניסיונה הרב, היא לעולם לא תוכל להעניק למשפחה הזאת את מה ש'עזר מציון' יעניק לה: עזרה כוללת בכל תחום נצרך, מתוך הבנה מקסימלית לרגישות המיוחדת המתבקשת מהיותה משפחה שומרת תורה ומצוות.
טרם פינתה הקפיטריה את מקומה, וכבר נראית עגלה נוספת, נישאת בידי מתנדבת אחרת. מגשיות חמות, ובהן ארוחת צהריים טרייה וחמה שבושלה במטבחי 'עזר מציון' מחולקת לשוהים לצד החולים. נראה שאיש מלבדי אינו מתרגש מן המחזה. הוא מתרחש כאן דבר יום ביומו, וההרגל, כידוע, מקהה את רגש ההתפעלות.
בואו לעזור לעזר מציון ולהציל חיים, בואו לאסוף זכויות ליום הדין!
מסביב לשעון, מסביב ליממה
רבקי צ' מארחת אותי בחדר בידוד המגע שבו היא שוהה עם בתה, ילדת תסמונת דאון בת שלוש, חולת לוקמיה. פניה של רבקי מאירות, והיא משתפת אותי בפתיחות בקורות אותם. "הילדים שלי אוהבים את תהילה אהבת נפש, וההתמודדות עם המחלה שלה לא קלה אף לאחד מאתנו. מאז שתהילה נולדה למדנו שכל טיפול וכל זכאות, כל גִמלה וכל השתתפות כספית ולו בסכום של עשרות שקלים ספורות, כרוכים במילוי אין-ספור טפסים ושליחות ופקסים ואישורים והמלצות והוכחות… ופתאום אנחנו מגלים משהו חדש: מישהו שרוצה לתת לנו. אולי 'רוצה' אינה המילה המתאימה, אלא: שואף ומתחנן ומקווה שנסכים לקבל… וזאת בלי שנידרש למלא שום טופס! בלי לחקור ולשאול מי אתה, מאין באת, מה גובה הכנסתך, האם אתה ממצה את כושר ההשתכרות ואיזה עיתון קוראים אצלכם בבית. בלי שום טופסולוגיה ותחקורולוגיה, רק מתוך הבנה מדהימה לצרכיה של משפחה שמתמודדת עם מחלה של ילד.
"מאז שאנחנו כאן אני מרגישה שאני מקבלת מ'עזר מציון' חיבוק אחד ארוך, שמזרים לי כוח לעבור את התקופה הלא קלה הזאת ומגבה אותי גיבוי מלא בעורף, כדי שהבית ימשיך לתפקד כאילו הכול בסדר. אנחנו מקבלים עזרה טכנית רבה, והילדים מקבלים תרפיות שנועדו להרגיע אותם, חונכים שמוכנים לקטוף בשבילם את הירח ועוד ועוד".
נחמה כ' יושבת מחוץ לחדר הטיפול. בעגלה שלידה תינוק, אח של הילדה החולה בת החמש. "כבר שלוש שנים אני כאן לסירוגין", היא מספרת בטון של מי שכבר השלים גם עם העובדות הקשות של החיים. "אני חושבת שכל אחד יודע לפחות על חלק ממה ש'עזר מציון' עושים למען החולים ומשפחותיהם. אצלנו זה בא לידי ביטוי ביתר שאת בתקופה שבה ילדתי את התינוק, והם עטפו את כולנו בכל מה שאפשר להעלות על הדעת, וגם במה שלא.
"אבל מבחינתי, החסד העצום ביותר ש'עזר מציון' גומלים אתנו, הוא העובדה שבעלי יכול להמשיך ללמוד ב'כולל' בלי שום הפרעה. מאז שגילו אצל ציפי את המחלה חשתי והאמנתי שרפואתה תגיע בזכות הלימוד של בעלי, וקיבלתי עלי שלא להפריע לו אם אין בכך צורך שאינו ניתן לדיחוי. אז עדיין לא ידעתי איזו קבלה קשה קיבלתי עלי. היום אני יודעת שהיא בלתי אפשרית כמעט, ולו מן הבחינה הרגשית, להיות היחידה שמגיעה עם הילדה לכל הטיפולים והאשפוזים. אבל ברוך השם אני עומדת בזה, ומי שאִפשר ומאפשר את יישום הקבלה שלי הם 'עזר ציון'. בזכותם בעלי יושב ולומד בלא הפרעה לסדריו המדוקדקים, ובזכות לימודו, בעזרת השם אנחנו רואים ועוד נראה ישועות גדולות".
על יד מיטתו של בנה בן השנתיים יושבת יוכבד וקוראת פרקי תהילים. "את שואלת על 'עזר מציון'?" היא תמהה, "הם המשפחה שלנו. הם המלאכים שלנו. הם הכתובת שלנו כבר שמונה חודשים לכל דבר שעולה על הדעת. בזכותם הראש שלי פנוי מכל מה שעשוי להטריד כל אם יהודייה. הם יודעים שילד חולה צריך הורים פנויים – פיזית ורגשית, וכל מה שהם עושים ומציעים לנו מכוון למטרה הזאת. עלוב קצת למנות את רשימת הדברים שהם עושים בשבילנו, כי למעשה השלם גדול מסך חלקיו. העזרה הגדולה אינה מתמקדת בפירוט תחומי עזרה שהם מציעים ונותנים בלי שום תמורה, אלא העובדה שהם זמינים, נגישים ומבינים את הצורך של החולים והמשפחות, יותר ממה שאנחנו עצמנו יודעים ומבינים.
"אספר לך על השעון המיוחד שהכנו להם ותלוי אצלם במחלקה, כדי שתביני ולו במידה כלשהי על מה אני מדברת: סביב המחוגים כתבנו: 'עזר מציון מסביב לשעון', וליד כל אחת מספרות השעון כתבנו משהו שקשור לספרה וקשור גם למה ש'עזר מציון' עשו למעננו. למשל, ליד הספרה אחת כתבנו: 'מספר אחד בחסד'; הספרה שלוש מספרת על 'שלושה לילות מחנה נופש / חוויה שחרור וחופש / אטרקציות וטיולים לכל המשפחה / והכול בשפע, נחת ושמחה'; ליד השעה חמש כתבנו: 'כל יום חמישי נערה מסורה / מנקה את ביתנו ללא תמורה / ומאחורי הדלת נח לו משלוח מלא עד גודש / ובו מטעמים לכבוד שבת קודש'. השעה תשע מספרת על חסד מיוחד במינו: 'ביום צום תשעה באב / מקלים על האם ועל האב / ומשגיחים על הקטנים / ביריד מתנפחים ובלונים'… אני בטוחה שגם אילו היו מאה שעות בשעון, היינו יכולים למלא ליד כל שעה עוד פרט ועוד חלק במארג העזרה העצומה שהם נותנים לנו".
תוך כדי שיחתנו מצלצל הסלולרי של יוכבד. "תהיה לך הסעה בחזור", מספרת לה מזכירת המחלקה הבלתי נלאית.
"אפילו לא ביקשתי!" מתרגשת יוכבד, "רק סיפרתי להם שאני צריכה מתנדבת שתחליף אותי לשעתיים בצהריים ליד הילדה, כי בעלי עושה סיום מסכת, ואני רוצה להשתתף. אבל הם מבינים דבר מתוך דבר. אם צריך מתנדבת – צריך גם הסעה. ואם תרצי, זהו בקצרה כל הסיפור של המחלקה הנפלאה הזאת ואנשיה: להבין דבר מתוך דבר, להקדים אותנו תמיד ולדעת מה נצטרך, אף לפני שאנחנו בעצמנו יודעים.
"על כך לעולם לא נוכל להודות להם, רק לנסות לחבור אליהם למעשי החסד העצומים – בתרומה כספית ובהתגייסות להתנדבות, ברגע שהסיפור הזה יהיה מאחורינו. ואולי", היא מתהרהרת פתאום, "בעצם, כבר עכשיו! כי אין ספק ששותפות בזכויות שלהם היא מליץ יושר עצום ליום הדין. ומי אינו זקוק לכך?!"
בואו לעזור לעזר מציון ולהציל חיים, בואו לאסוף זכויות ליום הדין!
להודות על ההווה, להתפלל על העתיד
זה עתה סיים הרב צ'ולק את הסיור במחלקה. בטרם הוא נפרד מאתנו ואץ להמשיך בשלל המשימות העומדות לפתחו למען עם ישראל, הוא מבקש לומר לנו כמה מילים לסיום:
"כמה אנחנו צריכים להודות לקדוש ברוך הוא על שאנחנו בריאים, על שכדי להפעיל את רמ"ח איברינו ושס"ה גידינו, איננו זקוקים לעזרת הרופאים ולבתי החולים, אלא הקדוש ברוך הוא מפעיל את כל מערכות גופנו, כדי שנהיה בריאים.
"אנו צריכים להכיר בחסד העצום הזה ולהודות עליו, וכן לבקש על אלו שכל כך זקוקים לתפילותינו, שיהיו גם הם בריאים.
"זה המקום להודות לכל המתנדבים והמתנדבות שמסייעים לנו לעזור לחולי ישראל.
"נאחל רפואה שלמה לחולי ישראל, ושנה טובה ומבורכת – לכל עם ישראל".
מה שגילו הקלפים
"בחופשה הגדולה הכנתי משחק כרטיסים לילדיי, ואני ממליצה לכולם לאמץ אותו", מספרת רבקי צ'. "רשמתי על כרטיסים עובדות שונות, והנחתי אותם בערמה. העובדות היו, למשל: לוקמיה היא מחלה מפחידה; אני מתבייש בקרחת של תהילה; משתלם שיש לוקמיה; האוכל שאנחנו מקבלים לשבת טעים מאוד; אני מעדיף את האוכל שאימא מכינה; אני רוצה שתהילה תחזור הביתה, וכן הלאה. כל ילד, וגם אנחנו, ההורים, הרים בתורו כרטיס וקרא את הכתוב בו. אם הוא הרגיש שהמשפט שבכרטיס נכון לגביו, הוא הסביר מדוע, ולקח אותו לעצמו. ואם לא – הוא הניח את הכרטיס בערמה.
"התרגשתי לראות שהכרטיסים שהילדים הזדהו אתם, העידו שהם אינם חווים ימים קשים ושחורים, אלא הם רואים דברים חיוביים רבים שיש להם בה. יכולתי אולי להיעלב מגילוי הקלפים – שהאוכל שאני מכינה אינו מצליח להתחרות באוכל שאנחנו מקבלים מ'עזר מציון', ושהאטרקציות שאני יכולה להציע לילדים אינן מתקרבות אפילו למה שעושים בשבילם החונכים, וכן בקייטנות ובימי הכיף ש'עזר מציון' מארגן בשבילם. אבל אינני נעלבת. להפך, אני מאושרת שזה מה שגילו הקלפים. אני יודעת שהעובדה שהתקופה הזאת תיחרת בדברי ימיהם של ילדיי כססגונית ומעניינת, אף כי מאתגרת, נזקפת כל כולה ל'עזר מציון', שעוטפים אותנו במעטפת מדהימה של תמיכה, ועל פי ניסיונם הרב, מקדימים רפואה למכה ומציעים כל עזרה נצרכת, אף לפני שאני מעלה בדעתי שאמנם אנחנו זקוקים לה".
סיסמוגרף של אימהות
"קופת חולים מסרבת לתת לי החזר על האמבולנס שלקחנו כשהבהלנו את הילד לבית חולים בגלל החום שעלה לו", תופס יהודי את זאב פרוינד במסדרון בית החולים ומגיש לו ערמת טפסים. זאב מקבל אותם כמובן מאליו. מי אם לא הוא ידאג לטפל בעניין הביורוקרטי שמטריד את האב ולא מאפשר לו להיות פנוי לבנו החולה?
אל יומי ניגש אחד הרופאים ומחליף עמו כמה מילים בלחש. יומי מהנהן והרופא ממשיך בדרכו ברגיעה. פניו מעידות בו שהוא יודע אל נכון שהעניין יסודר.
מה המוטו שלכם? שאלתי את האנשים הבלתי נלאים האלה, שנמצאים במחלקות האונקולוגיות יותר משהם נמצאים בכל מקום אחר.
"החיים כאן לימדו אותנו שילד הוא סיסמוגרף של הוריו", מסביר זאב, "הילד החולה זקוק למאה אחוז אימא, אבל לאימא שלו יש עוד ילדים ועוד אין-סוף מחויבויות, ואנחנו כאן כדי להסיר מעל כתפיה כל דאגה שהיא. ישנן הדאגות הכלליות, כמו ארוחות וניקיון, שכולם זקוקים להן, ויש גם דאגות אינדיווידואליות של כל משפחה ושל כל יום. את אלו כמו את אלו אנו לוקחים על כתפינו, כדי שההורים יהיו פנויים כל כולם לילד החולה. וכשילד אומר לי בפשטות טהורה: 'היום אימא שמחה', אני יודע שברוך השם הצלחנו להשיג את המטרה שלנו".
קורא לב נורא ליראות אותם
איך אפשר להתנדב עם חולי סרטן מטעם עזר מציון??