טרגדיה קשה פקדה את משפחת בן שבת, טרגדיה שלא ניתן להסביר במילים, שלא ניתן להעלות על הכתב, הקושי ניכר שם היטב בין קירות הבית, מציף ועולה בכל פינה, החושך שורר שם בעוז, האבל ניכר בכל פינה.
כי רק לפני תקופה קצרה האמא, אם הבית האשה החשובה נעמי אסתר בן שבת ע"ה הלכה לבית עולמה, ככה, לאחר שנות יסורים קשים ומרים, בהם עמדה בעוז ובגבורה. ליבה לא עמד בחולי, והמחלה הארורה הכריעה אותה. וכך, ביום אחד ליבה נדם, היא השיבה את נשמתה ליוצרה.
שבע שנות יסורים עברו עלה, שבע שנות קושי, שבע שנות רעב, ממש כך, כל יום אצלה היה קשה מהיום שלפניו, הילדים, 11 במספר ראו את האמא איך שהיא אט אט נחלשת, הולכת ונחלשת, כוחותיה אזלו אט אט, אבל היא התעקשה, נלחמה עד טיפת נשמתה האחרונה. אבל בסוף זה קרה, ביום אחד היא הלכה לעולם שכולו טוב.
אבל גם חייה היו קשים, לפני כחצי שנה היא חתנה את בנה, היא התחייבה יחד עם בעלה סכום מינימלי להוצאות החתונה, אבל גם זה לא היה לה לשלם, בצר לה היא ראתה כיצד בנה יחד עם כלתו מתגוררים ביחידת דיור קטנה וצפופה כשאין להם מאומה, בקושי אוכל היה להם, שלא לדבר על רהיטים ומוצרי חשמל שלא היה להם את היכולת לקנות.
הבן, אברך כולל יושב ולומד מבוקר ועד ערב, האשה מכניסה משכורת שלה ביגיע כפיים, אך בית ומוצרי חשמל עדיין אין. שלא לדבר על הוצאות והתחייבות הנישואין שטרם שולמו. כי האמא הייתה חולה, חולה קשה והמצב הכלכלי בבית היה קשה מנשוא.
האמא נפטרה, אך ישנם בבית עוד ארבעה ילדים הנמצאים בתקופת השידוכים. אין להם מאיפה להתחיל, כי אין להם מאומה, בקושי רב האבא מפרנס את המשפחה היתומה, וכעת מניין ישיג כסף להוצאות הנישואין. הקושי אוכל אותם, האבל מציף את ליבם בשחור.
כעת, ברגע האחרון ובלית ברירה הם פונים לעזרתנו, אסור לנו לשתוק, אסור לנו להתעלם, זה ממש פיקוח נפש, חובה שלנו, הזדמנות שלנו, לבא ולעזור למשפחה האבלה, למשפחה הכאובה, להעלות חיוך על פניהם, לנגד את דמעותיהם של היתומים, אסור לנו להתעלם, מצטרפים כעת לעזרת המשפחה.
