יִזְכּוֹר • שנתיים להסתלקותו של בעל ה'להורות נתן' זצוק"ל • קווים לדמותו

כאשר מבקשים לנסות לתאר את דמותו רבת הגוונים של מרן רבינו זי"ע, יש להזכיר את מה שפירש באחד השיחים הא דאיתא בגיטין (סז.) איסי בן יהודה היה מונה שבחן של חכמים וכו' רבי יהודה חכם לכשירצה. לכאורה הרי באו לספר בשבחו של רבי יהודה, ואילו בפשטות נראים הדברים שבאים לספר בגנותו שרק כשירצה יהיה חכם. ופירש בקדשו ע"פ מה שאמרו חז"ל (ברכות סג:) רבי יהודה ראש המדברים בכל מקום, כי בדרך כלל בכל אסיפה מדבר הראשון החכם הגדול ביותר מבין הנאספים, כגון באסיפת רופאים ידבר הרופא הבכיר ביותר, ואילו באסיפת זקנים ידבר הזקן המופלג מבין החבורה, אך לא מצינו אדם קבוע שיהיה ראש המדברים בכל האסיפות, כיון שבכל אסיפה ישנו חכם מיוחד מבין כל הנאספים. זה בא איסי בן יהודה למנות את שבחו של רבי יהודה שהמליץ עליו שהוא חכם לכשירצה, וכוונתו היתה שרבי יהודה ברוב חכמתו הגדולה היה ראש המדברים בכל מקום, ובכל מקום שרצה לילך לשם היה החכם הגדול ביותר שנתנו לו את הכבוד להיות ראש המדברים, עכת"ד הנפלאים.

קרא עוד:

[postim]

בדומה שפירוש יקר זה סימל ושיקף את דמותו הגדולה של רבינו זי"ע, שהיה כידוע איש שהכל בו כפי שאמרו חז"ל (תמורה טו:), שהיו בו כל המעלות והכשרונות שיכולים להיות טבועים אצל ילוד אשה. גאונות, חריפות, כח החידוש, סופר מהיר במלאכתו, בעל תפילה, בעל תוקע, בקי יחיד בדורו בכל תולדותיהם של גאוני הדורות, כל אלו חברו יחד במשך ימי חייו עלי אדמות, ובכח טבעיו הברוכים הצליח להרביץ תורה לאלפי תלמידים בכח הסברתו המופלאה, ולענג את קהל מתפללי בית מדרשו בנוסח נעים זמירותיו במתיקות נפלאה.

כל ימיו אשר חיה ראה רבינו זי"ע חובה בנפשו לקיים את צוואת קדשו של זקינו החת"ס זי"ע, שכתב, "ועשו קיבוץ וריבוץ ופעלים לתורה ברבים", ופעם נפלט מפיו ואמר, שהוא מרגיש שזורם בדמו מדם זקינו החת"ס, וכיון שהחת"ס כותב להרביץ תורה בכל מאמצי כח, הוא מרגיש חובה וזכות לקיים דבריו בכל מאמצי כח. תמיד היה מרגלא בפומיה לספר על החת"ס שהקפיד שלא לבטל אפילו יום אחד מהרבצת תורה ברבים, וגם בליל יוכ"פ לימד סדר העבודה לתלמידיו, וכשהיה יום אחד שהחת"ס הצטרד מחמת חולשתו, מסר את השיעור לתלמיד בלחש, והתלמיד הגיד את דבריו בקול רם. זכורני שגם בישיבה בעת שלמדתי אצל רבינו, אירע שרבינו לא חש בטוב, ואעפ"כ אמר את חידושיו לאחד תלמידים שמסר את הדברים בקול רם לפני התלמידים. מעולם לא ביטל רבינו זי"ע שיעור ברבים לפני כמה בחורים, וגם בימי בין הזמנים היה לומד אתנו כמה הלכות בס' "משנה ברורה" אחרי תפילת שחרית בבית מדרשו.

תלמידי הישיבה היו אצל רבינו כבנים אהובים, ובכל עת ובכל שעה עיניו ולבו היו על התקדמות התלמידים בתורה ובמידות טובות. בכל פעם שהיינו נוסעים להתפלל בקברי צדיקים, היה רבינו משגר עם אחד הבחורים קוויטל להניחו בקברי הצדיקים ותמיד היה כותב בלשון קדשו, "נתן בן מלכה לראות נחת מן התלמידים", בזה הראה לנו שכל מגמת נפשו וכל תפילותיו ועיקר בקשותיו הם לראות נחת מן התלמידים, כי דבר זה החיה את נפשו הטהורה, בראותו בחור צורב מחדש חידושים ולומד בהתמדה כראוי, זה היה חלקו מכל עמלו. זכורני את האירוע המרומם בפתיחת הישיבה בר"ח אלול תש"ס, כאשר במעמד הורי התלמידים השמיע רבינו דברות קודש חוצבי להבות אש, ובין הדברים אמר לנו בכובד ראש, שיש לו בקשה גדולה אלינו, כיון שהוא בעל חוב גדול ורק אנחנו יכולים לסייע לו לפרוע את החוב, ומהו אותו חוב גדול, כי הוא הבטיח לכל ההורים שבניהם יהיו בעז"ה תלמידי חכמים גדולים, אבל כדי שיצליח לקיים את ההבטחה, אנחנו צריכים ללמוד בחשק ובהתמדה, ורק כך נגדל באמת תלמידי חכמים.

באותו מעמד פירש רבינו את המשנה (אבות פ"ו מ"ו) במ"ח דברים התורה נקנית ואלו הן בתלמוד. לכאורה קשה, הלא פשיטא שאם לא ילמדו לא יוכלו לקנות את התורה. ופירש בקדשו, שהרי מצינו בדברי חז"ל הרבה סגולות להיות תלמיד חכם, כשבת (כג:) הרגיל בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמים, וא"כ הוה אמינא שמי שחפץ להיות תלמיד חכם, לא יצטרך ללמוד בשביל זה, ורק יעשה כמה סגולות שאמרו חז"ל ויסתפק בזה, לכן באו חז"ל והודיעונו שהדבר הראשון בו אפשר לזכות לקנין תורה הוא רק ע"י תלמוד, כי ללא לימוד לא יועילו כל הסגולות השונות. בהזדמנות אחרת אמר רבינו בשיחת מוסר לבחורי הישיבה, לפרש אמרם (ברכות ח.) מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד. ודקדק בלשון שאמרו "בלבד" ומה רצו למעט בזה. ואמר לפי מה שהזכרנו למעלה, שלפעמים אפשר לחשוב שישנם דרכים וסגולות אחרות לזכות להשראת השכינה, לכן באו חז"ל ומיעטו את הכל ואמרו בלשונם, "אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד", שרק אותם ד' אמות של הלכה זוכים להשראת השכינה, וכל הדברים האחרים מתבטלים כלפי התלמוד.

לחיבת הקודש אביא מלשון קדשו של רבינו במכתב קודש ששיגר ממקום שהותו בחו"ל לטובת הישיבה – יום שני פ' וירא תשס"ה: "בהיותי בריחוק מקום אנוס על פי הדיבור להחזקת הישיבה הקדושה, מחשבותי משוטטות על התמדתכם בלימוד התורה הקדושה, כי היא חיינו ואורך ימינו ובה נהגה יומם ולילה, ואדיר חפצי שקול התורה בהתלהבות, ישמע מבין כותלי בית המדרש בכל עת ועונה. ואבקש מכל אחד ואחד לשמור בדייקנות על הזמנים של תורה ותפילה, ולא לבטל את הזמן שהוא יקר הנבראים, וכל רגע שלא נתמלא בתורה ח"ו אין לו תשלומין עולמית, ובפרט ימי הנעורים הם יקרים מפז, כי גירסא דינקותא יש לה קיום עולמית, ותזהרו שתהא כל התנהגותכם ביראת שמים ומידות טובות, כראוי ללומדי תורה, ועי"ז תקדשו שם שמים ברבים. גם אבקשכם להוסיף בכל יום לימוד תורה של רבע שעה לעמני, וכאמרם ז"ל (מכות י.) רב שגלה מגלין תלמידו עמו, ולאו דוקא גלות בפועל", ומסיים את המכתב "דברי החפץ לראות פניכם מאירות בתורה וביראת ד' טהורה".

בכל יום היינו זוכים תלמידי הישיבה להתפלל עם רבינו זי"ע בהיכל הישיבה. היה זה מחזה נאדר בקודש לראות את רבינו נעמד בעת התפילה כשפניו כלפי הבחורים כדי להתבונן כיצד הם מתפללים, ולפעמים היה מעיר לבחורים על אופן תפילתם הצריכה תיקון. זכינו לשמוע את נעימת תפילתו הטהורה בהשתפכות הלב, כפי שהיה מפרש לשון "פסוקי דזמרה" שיש לאומרם בקול זמרה ונגינה, איך היה אומר את ברכות השחר בנעימה יתירה, כיצד היה מפזם את התיבות "ברוך הוא אלקינו שבראנו לכבודו" בנוסח שובה לב, נוסח שעד היום נחקק בקרב תלמידיו הנאמנים המתרפקים בזכרונותיהם לימי קדם. משך כל התפילה היה רבינו מתפלל בקול רם עד ששמעוהו בכל ההיכל, ותפילתו היתה כמונה מעות בנחת. רבינו אף היה קורא בתורה בימי שני וחמישי. בימי ראש חודש היה עובר לפני התיבה בקריאת ההלל בנוסח המיוחד, אשרי עין ראתה כל אלה. בסיום התפילה אמרו חמשה פרקי תהלים, ורבינו היה מעורר רבות על כך שכל הבחורים יראו לומר פרקי תהלים לישועת הכלל והפרט.

אחרי תפילת שחרית היה רבינו מוסר שיעור משניות והתחיל בסדר זרעים, ובתחילה גם היה עורך מבחן על החומר הנלמד, הוא בעצמו כתב את הציונים והוסיף בכתב יד קדשו דברי שבח לבחורים מצטיינים. את שיעור המשניות היה מלמד מתוך משניות שנדפסו במהדורה ישנה מאוד, כי היה אומר שהמהדורות הישנות המה יותר מדוייקות, ופעמים רבות הפצרנו בו שיסכים שנקנה לו סט משניות במהדורה חדשה ומאירת עינים, ומעולם לא הסכים בשום אופן, באמרו בצחות כי חדש אסור מן התורה… בימי הילולא של צדיקי קמאי, היה יושב איתנו ומספר עובדות הוד מפעליהם והתמדתם של הני צדיקים. אחרי השיעור היינו נכנסים לחדרו, שם חלץ את תפיליו והסיר את טליתו, גם בעת הזאת לא פסק פומיה מלהשמיע אמרות שפר והדרכות נכונות לבחורי הישיבה. אח"כ היינו מלווים אותו לביתו נאוה קודש, כשבדרך היה משמיע הדרכות ישרות בענייני לימוד התורה.
בערב בזמן סדר שלישי, היה חוזר רבינו אל הישיבה, ובאותה שעה היה לומד עם צמד בחורים בסוגיא הנלמדת. זכייה גדולה ועצומה היתה לנו בשעה הזאת, כאשר ישבנו מול רבינו זי"ע בשולחן אחד, והיה מבקש מאתנו לומר הגמרא ומפרשיה ולהסבירם הדק היטב, אח"כ היה מביא הערות שונות כיד ד' הטובה עליו, אין ספק ששעה זו היתה גולת הכותרת שכל תלמיד בישיבה חפץ לזכות בה. זכורני באחד השנים בעת שכ"ק אדמו"ר מטעמשוואר שליט"א נשא דברים במעמד המגבית השנתית לטובת הישיבה, הזכיר לטובה את זכייתם המיוחדת של בחורי הישיבה ליהנות מזיוו הטהור של רבינו בבוקר ובערב פעמיים באהבה, והמליץ על הבחורים מקרא קודש (כי תבוא כח, סז) "בבוקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בוקר", שבבוקר אחרי תפילת שחרית מצפים הבחורים שיבוא הערב ויזכו ללמוד בחברותא עם רבינו, ואילו בערב אחרי הלימוד מצפים הם שיבוא הבוקר ויוכלו להתפלל עם רבינו…

מידי יום חמישי בערב היה מוסר רבינו שיעור כללי בחריפות ובעמקות, וכשאחד התלמידים העיר הערה נכונה, היה מוסיף את הערתו בדפים שחולקו אח"כ. הגדת השיעור הכללי תפסה אצל רבינו זי"ע מקום נכבד ביותר, כי רבינו ראה בשיעור זה את האמצעי הנכון להנחיל אצל הבחורים את דרכי הלימוד של רבותינו הראשונים והאחרונים. כבר ביום חמישי בבוקר אחרי תפילת שחרית העביר רבינו דף ובו כתב מראי מקומות על הסוגיא שיתן עליה את השיעור בערב, וכך במשך היום התכוננו הבחורים אל השיעור והגיעו אליו מוכנים כדבעי. בתחילת השיעור היה לומד קטע גמרא ממה שנלמד בישיבה באותו שבוע, משם עבר לפירוש רש"י ודברי התוס' והסבירם הדק היטב, ורק אחרי שהיה ברור אצלו שכל הבחורים הבינו היטב את גפ"ת, אז התחיל לצלול במים אדירים בכל מכמני התלמוד ולהביא קושיות עצומות מהכא להתם לטחון הרי הרים זה בזה, עד שהעלה במצודתו יישוב נכון לכל הקושיות שהעמיד כעמיר גורנה בתחילת השיעור. בעת מסירת השיעור היה רבינו מנגב את מצחו כמה פעמים מרוב זיעה של מצוה שניגרה ממנו ברוב חדוותא דאורייתא דקא מרתחא ביה, והיו הדברים שמחים כנתינתם מסיני.

תמיד התייחס רבינו אל כל התלמידים בכבוד רב, ועל כל חידוש שהעירו היה משבח אותם מאוד, למרות שהוא עצמו היה שר התורה ועמוד ההוראה שמיום היותו בגיל שש כתב חידושי תורה, ולא הניח פסוק או מאמר חז"ל שלא חידש בו דבר, ובכל זאת השתעשע רבות בחידושי תלמידיו הצעירים ממנו כמה דורות. כמו"כ כתב רבינו כמה תשובות בהלכה לבחורים ששאלו אותו דבר ד' זו הלכה, וגם אני הצעיר בין תלמידיו זכיתי לקבל מרבינו תשובה מאהבה, ונדפסה בשו"ת "להורות נתן" (חי"ד סי' ח'). חידושיו הנפלאים נסכו בנו כח גדול ועידוד עצום לחדש חידושי תורה, והיה מדריך אותנו במסירות נפלאה לדקדק בכל תיבה שכותב רש"י להבין מדוע כתב זאת. לדוגמא אזכיר שהיה מתעכב פעמים רבות במקום שרש"י כתב "כלומר", שרצונו לומר שהיה כתוב דבר לא מובן ולכן רש"י בא להסביר וכתב "כלומר". כמו"כ היה מדקדק על פעמים שרש"י כתב "מפרש בגמרא" ופעמים שרש"י כתב "בגמרא מפרש", ואמר שזה תליא בזה, אם הדבר הנכתב במשנה אינו מובן כלל, אז כותב רש"י "בגמרא מפרש" שרק בגמרא נמצא את הפירוש הנכון, ואם הדבר הנכתב במשנה אינו קשה כ"כ, אז כותב רש"י "מפרש בגמרא". כמו"כ היה מרגלא בפומיה להסביר לנו, שאם רואים שהתוס' כותבים ב' תירוצים על קושייתם, כנראה שהתירוץ הראשון לא היה מספיק להם, וצריכים להבין באמת מדוע התירוץ הראשון אינו טוב כ"כ.

בנוסף לשיעור הכללי למד אתנו רבינו במשך שנה ויותר בס' "לקח טוב" ובס' "אתוון דאורייתא" מהגה"ק רבי יוסף ענגיל זי"ע, באמרו לנו שמספרי הגר"י ענגיל אפשר ללמוד יסודות רבים וחשובים, והוא עצמו קנה את עיקר תורתו מהבקיאות הגדולה שיש בספריו.

רבינו היה מתייחס ודואג הרבה גם לענייני הגשמיות של הבחורים, וזכורני כמה פעמים שירד עמנו לחדר האוכל לבדוק מה נותנים לאכול, ואם ראה בחור שאינו אוכל כדי חיותו, היה מעיר לו שהוא צריך לאכול כדי שיהיה לו כח ללמוד. פעם התעלף אחד הבחורים באמצע תפילת שחרית מרוב חולשה, ומני אז היה רבינו זי"ע מתעניין אצלו כמעט בכל יום אם טעם דבר מה קודם התפילה. רבינו היה אומר לנו תמיד, שאין דעתו נוחה מתעניות וסיגופים גם לא בימי השובבי"ם, וסיפר לנו מזקינו מרן בעל "חתם סופר" זי"ע שג"כ לא הרשה לתלמידיו להתענות, זולת ביום ער"ח סיון שאז התענו כל תלמידי הישיבה. כמו"כ אמר לנו רבינו, שבחור מתמיד לא נקרא זה שמתענה ויושן פחות משאר הבחורים, כי בחור כזה לא יצליח במעשיו זמן רב, ואדרבה בחור מתמיד נקרא זה שאוכל כמו שצריך ויושן כמו שצריך, אך בתנאי שבזמן הנותר הוא מקדיש את כל עיתותיו לתורה והתמדה.

פעמים רבות היה מכתת רגליו לחוץ לארץ עבור טובת הישיבה, ובדרך כלל לא שהה בארה"ק בחודשי חשון-כסלו מחמת כך. זכורני דבר ייחודי שהנהיג רבינו זי"ע קודם נסיעותיו לחו"ל, שהיו עורכים מסיבת פרידה בהיכל הישיבה, ורבינו היה מקשה לנו קושיא עצומה מתוך הסוגיא שלמדנו באותה תקופה, כדי שנחשוב לתרצה במשך ימי שהותו בחו"ל, וכשיחזור נאמר לו את התירוצים. רבינו עשה זאת ע"פ מה שהיה מפרש מה שאמרו חז"ל (ברכות לא.) אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו, ואמר לפרש הלשון "מתוך דבר הלכה", כי אמרו שם בגמרא, אין עומדים להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה, ופירש"י, הלכה שאינה צריכה עיון שלא יהא מהרהר בה בתפילתו. ראינו מזה שכאשר מפסיקים ללמוד כשעדיין לא הכריעו את ההלכה ממשיכים להרהר אחריה, ולכן אמרו חז"ל, אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, כאשר נפטר אדם חבירו יפטר ממנו "מתוך" דבר הלכה, שישאיר לו קושיא איתנה שאין לה תירוץ, שמתוך כך זוכרהו, שהרי עכשיו יהרהר חבירו בדבר הקושיא ויחפש עליה תירוץ, וכך יזכרהו לאורך ימים.

כל שיחות קדשו שמסר לנו בישיבה היו בנושא התמדת התורה והיגיעה בה, והיה חוזר הרבה על מה שסיפר הגה"ק מהרש"ג זי"ע שרבו הגה"ק מהר"ם שיק זי"ע אמר לו, שאינו יכול לומר לו מתי ללמוד ומתי לא ללמוד, כי פעמים שצריכים להפסיק מהלימוד, אבל מללמוד אף פעם לא מפסידים… כמו"כ היה מספר על אחד ששאל את הנצי"ב מוואלוזין מה עושים בישיבה, והנצי"ב השיב שאוכלים שותים וישנים, ולתמיהת השואל ביאר כוונתו, שאוכלים שותים וישנים בזמן שצריך, ואילו בזמן המיותר יושבים ולומדים בהתמדה רצופה. כששהה רבינו בארה"ב לטובת הישיבה, שלח מפעם לפעם מכתבים ממקום גלותו, בו ביקש בכל מאודו לשבת וללמוד בהתמדה, ופעם כתב לנו במכתב מיוחד ששלח בעת ששהה בארה"ב לטובת הישיבה, שצריכים לדעת שהדיבור באמצע הסדר הוא כמו דיבור באמצע תפילת שמונה עשרה.

לא אנסה כלל לתאר אפילו במעט את נעימת תפילתו בשבת מברכין שאז היה בקביעות עובר לפני התיבה בקבלת שבת ובתפילת מוסף, כאשר כל תיבה ותיבה היתה מתפרשת היטב עם הנוסח המיוחד שהיה רבינו מתפלל בו. מעמד מרומם ונשגב היה בעת עריכת שולחנו הטהור בליל שב"ק בביתו נאוה קודש, כאשר היה מזמר שירות ותשבחות בהתלהבות גדולה כשהוא לבוש קאפטען לבן וכיפה לבנה, והיה מלמד חומש ורש"י פרשת השבוע עם ס' "גור אריה" להגה"ק מהר"ל מפראג זי"ע, והיה מקריא את הפסוקים עם פירש"י בנוסח מיוחד שכל הנוכחים התענגו בו. בעת קריאת התורה היה ראשו ורובו מונחים בתוך הגמרא, עד שלפעמים לא הרגיש שקראוהו לעלות לתורה. בסעודה שלישית היה אומר בנעימה מיוחדת קבלת עול מלכות שמים בכובד ראש.

מי יוכל לתאר את הדרשות הרבות שהיה משמיע במתק לשונו מידי חג בחג בין מנחה למעריב, ובערב ראש השנה בין מנחה למעריב היה דורש ברבים על הבימה עה"פ "למען ירבו ימיכם וימי בניכם" כמנהג מרן בעל "חתם סופר" זי"ע, ואמר שבשעה כזו יש לדרוש בדברי תורה כדי לחבר את השנה הקודמת עם השנה החדשה בדברי תורה. קודם תקיעת שופר היה דורש על הבימה בקול בוכים, והיה רגיל לעורר זכות אבות שמסרו נפשם על קדושת השם בימי האימה, והיה אומר שאם אפרו של יצחק צבור לפניו אע"פ שלבסוף לא נשחט באמת, א"כ אבותינו הקדושים שנהרגו ונטבחו על יחודו ית"ש, בודאי אפרם צבור לפניו לעורר מליצה ישרה. מה נהדר היה המחזה בעת שהיה דורש בשבת הגדול ובשבת שובה, כאשר בימי עלומיו היה עומד ודורש במשך ג' שעות ויותר כשהוא מעוטף בטלית, והיה מחדש חידושים נפלאים ומסבירם בשפה ברורה ובנעימה כמין חומר, ואורייתא קא מרתחא ביה עד שהיה נוטפים אגלי זיעה ממצחו, ובתחילה פתח בדברי אגדה, המשיך בסוגיא דרוש ופלפול וסיים בדברי מוסר ותוכחה.

יותר לא נשמע את קולו שואג כארי בראש השנה "ואתה הוא מלך א'ל חי וקים", איך היה בוכה בדמעות שליש בתפילה לש"ץ קודם תפילת מוסף "לכן אבקש ממך אלקי אברהם". לב מי לא נמס כאשר בשאגת ארי היה בוכה ומתחנן בחג הסוכות "הושענא למענך אלקינו הושענא". בבכיה רבה היה קורא בתורה ביום שמחת תורה את פרשת מיתת משה רבנו, וכשהגיע לפסוק "וימת שם משה עבד ד'" בכה מאוד, וכל המתפללים היו גועים בבכיה יחד עמו על סילוקו של צדיק. את האקדמות בחג השבועות היה אומר מתוך בכיה של התרגשות על שזכינו לקבל התורה. נעלה על זכרוננו איך היה בוכה ומצטער על גלות השכינה, בעת קריאת ההפטורה בשבת חזון, בליל תשעה באב בעת קריאת מגילת איכה, ובתפילת מנחה בעלותו לעליית מפטיר כשאמר את הברכות "רחם על ציון כי היא בית חיינו", היה קולו נשנק בבכי מר.

לעולם לא אשכח את המעמד המיוחד בשמחת תורה בעת הקפה שישית, כשהיה עולה יחד עם הילדים על הבימה, והיה מפשיל טליתו על פניו וזימר בבכיה גדולה את הפיוט "אום אני חומה" עם התיבות ביידיש, ובהקפה שביעית היה רוקד לבדו בתוך מעגל סמוך לארון הקודש, כשפניו מכוסות לגמרי בטלית וכל כולו אומר דביקות עילאית, והיה מבקש שיזמרו ניגוני גאולה, ואחד מנכדיו עמד לצידו עם מגבת בידו, וכל כמה רגעים היו צריכים כדי לנגב את הזיעה מפניו. מעמד מיוחד ומרומם ביותר היה בנעילת החג מוצאי שמחת תורה, שרבינו היה זורק תפוחין קדישין אל הקהל, והיו בהם הרבה ישועות כנודע. בימי החנוכה היינו מתקבצים יחדיו בבית רבינו שהיה מדליק ומיטיב את הנרות בדחילו ורחימו, ואחרי הדלקת הנרות זימר בהתעוררות גדולה פסוקי תמניא אפי, ולימד רמב"ם הל' חנוכה וילקוט שמעוני. יום הפורים היה גם הוא מיוחד ביותר במחיצת רבינו, כאשר קריאת המגילה הן בלילה והן ביום היתה אורכת כשעה ומחצה, שהיה קורא את המגילה בנחת עם הטעמים המדוייקים. במוצאי פורים היה עורך את שולחנו בביתו נאוה קודש, שם כטוב לב המלך ביין היה משמיע זיקוקין דנורא ופתגמין קדישין שפעמים רבות התגלו כדברי נבואה. אחרי שאיבת מים שלנו היו מביאים את הכדים להיכל הכולל, שם היה רבינו רוקד בשמחה של מצוה, וחילק אגוזים וקליות לילדי תשב"ר שהתאספו במקום. מסירות גוף ונפש השקיע רבינו במצות בדיקת חמץ, כאשר היה משתטח ארצה מלוא קומתו ובודק אם יש חמץ בחורים ובסדקים. כל זאת היה כטוהר הנתון בצניף טהור מראה כהן בעבודתו, הלא למשמע אוזן דאבה נפשנו, כי ניטל כבוד מבית חיינו.

הדבר הייחודי שהתפרסם בו רבינו היו עשרות הספרים שהספיק להדפיס בימי חייו, שעולים למנין ס"א ספרים שהודפסו, ועוד ישנם קרוב לחמשים חיבורים שעודם בכתבי יד. מעת היותו בן כ"ב שנים, כמעט בכל שנה היה מוציא ספר לאור עולם, בהלכה, אגדה, פלפול וסברא. כמעט בכל יו"ט היה מניח ספר חדש על שולחנו, ובעת הקידוש היה מברך ברכת שהחיינו בהתרגשות גדולה בדמעות שליש, והיה מכוין להוציא גם את הופעת הספר החדש. בכל פעם שנכנסו לחדרו, היו מוצאים אותו עם עט בידו וגליונות כתובים לפניו, וכך היה כותב את חידושיו שעות ע"ג שעות. פעם התבטא בפנינו על ספרו "נתן פריו עמ"ס מכות" שלדעתו ספר זה התקבל יותר משאר ספריו, כי ספר זה חיבר בעת שהיה שרוי בצער מחמת סיבה מסויימת, ותורה שלמד באף היא שעמדה לו…

רבינו היה אומר תמיד שבכל ספר שמדפיסים מקרבים בכך את הגאולה, והיה רגיל לחזור על דברי הגה"ק רבי שלמה קלוגר זי"ע עה"פ (קהלת יב, יב) "עשות ספרים הרבה אין קץ", כי בגמ' (ע"ז ה.) אמרו, אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, והנשמות הם חידושי תורה, והגוף הוא המקום שבו נמצאים החידושים, ולכן צריך להוציא את החידושים מהכח אל הפועל, וזהו "עד שיכלו כל הנשמות שבגוף", שכל זמן שישנם עדיין חידושי תורה בגוף, מעכבים בזאת את ביאת המשיח. לכן אמר "עשות ספרים הרבה", צריכים להדפיס הרבה ספרים, והטעם, "אין קץ", כי הקץ שהמשיח צריך לבוא עדיין לא הגיע, ולכן צריכים להדפיס עוד חידושים, לזרז את ביאת המשיח…

יהא רעוא שזכות תורתו הגדולה תגן עלינו ועל כל בית ישראל, ובודאי משמי מרומים הוא משקיף עלינו ושמח שמדפיסים את כתביו ושיחותיו, ובשכר זאת הוא ימליץ טוב בעדינו להתברך בכל מילי דמיטב, לראות דורות ישרים ומבורכים וכט"ס אכי"ר.