אלקא דמאיר עננו!
הם עמדו בשורה, כשתילי זיתים נבולים למחצה, בוכיים מאין הפוגות, ממאנים להיפרד, מסרבים לעכל. הם ידעו שהרגע הזה יבוא, אבל אבא, שהיה 'חד בדרא' בצהלת הפנים תוך שייסורים נוראיים מירקו את גופו הזך, תמיד הבטיח להם שהוא עוד יוביל אותם לחופה. הבטיח, ולא הצליח לקיים.

אוי, רבונו של עולם. 12 ילדים מלווים את אבא, בדרכו האחרונה, לנצח.

יתגדל ויתקדש שמיה ר- ב- א – א – – –

קולם צימרר את החלל, הרטיט את מאות הנוכחים בהלוויה הכואבת. 12 ילדים מלווים אבא, שנפטר בגיל 47 בלבד, והספיק מה שאחרים לא מספיקים ב-470 שנות חיים.

ועתה, עתה הוא איננו.

ה'מאיר' שלו…

לכל אחד מהמלווים היה את 'ר' מאיר' שלו. עבור חלקם היה 'הרה"ג', עבור חלקם היה 'הרה"צ', עבור אחרים היה 'הרה"ח'.

לרבים כל כך, הוא היה פשוט 'מאיר'. בלי גינונים, בלי תארים, בלי סיפורים. 'מאיר'. החבר הכי טוב שלהם, זה שמתמסר למענם תמיד. זה זקוק לעצה טובה, אחר לטפיחה על השכם, מישהו שלישי צריך שניצל להשביע רעבונו, והרביעי מייחל לחיוך. עבור כל אלה הוא היה 'מאיר', כל אחד הרגיש כבנו יחידו, כאילו הוא רק שלו.

הוא אכן היה 'מאיר'. עושה מה שצריך להאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים, המתייצב ראשון בכל פעילות חסד, המתנדב הראשון להגדיל תורה ולהאדירה, 'חייל' של הקדוש ברוך הוא בעולמו, בעצם לא 'חייל' אלא 'מצביא' מוכן לכל משימה.

ול-12 ילדים, הוא היה פשוט 'אבא'. זה הכל. וזה כבר ללא קיים – – –

הבית – – –

חזרו הביתה, אבלים ובוכיים. ההספדים לא הקהו את גודל האובדן. הביתה הם חזרו?

לא ממש. זה לא הבית שלהם, הם מתגוררים בו בשכירות. דירת חורבה עבישה, אין להם קורת גג משלהם. התריסים שבורים, הריהוט מיד שניה ושלישית,

בכל ה'בית' הזה, אין פריט ריהוט נורמלי אחד. אסופה של פריטים שנאספו או נשכחו אי שם, והועלו הביתה לשרת את המשפחה הברוכה. הילדים נמים את שנתם על מזרנים, כבר התרגלו. מיטות זה מותרות פה…

ולמה איש לא נזעק לסייע עד היום?

אוהו, בשביל זה צריך להכיר את ר' מאיר. בבית ובחוץ, חיוך תמידי נסוך על פניו, צהלתו מדבקת אנשים. מי יכול להאמין שהוא חי בעוני כה מחפיר? מי יכול לשער שהאיש השמח, הפעיל, הנותן את כל כולו למען הזולת – אין לו כלום בשביל עצמו?

ואם אי מי העיז להציע לי תמיכה כספית כלשהיא, סירב בכל כוחו לקבל מתנת בשר ודם.

הוא חינך את ילדיו באמונה זכה ותמימה, שהכל מידיו יתברך. גם להם לא חסר דבר, כשגדלים בצילו של אבא כזה, שכל מה שמוגדר אצלנו 'תנאי חיים בסיסיים' – נחשב אצלו להבל ולריק… רק לעשות רצון אבינו שבשמים, לשמוח במה שיש.

צהלתו בפניו – – –

והיה לו הרבה במה לשמוח, הרבה. אושר אינסופי ממש: רבים לא מכירים את מסכת חייו, שכולה שזורה נימים דקים של עבודת ה' ומלחמה לעשות את רצונו בכל תנאי.

רק מתי מעט מהעולים לציון הרשב"י יודעים ש'דרך המהדרין' היא יוזמתו, שאת המחיצות בחצר הוא הציב, עוד לפני שהדבר היה פופולרי, רק מתוך היותו אבוקה של קדושה וטהרה. כמה סייע למוסדות וארגונים שונים ששינו פני תבל – חינם אין כסף, רק כדי לתת, לתמוך, לסייע לכל מה שרצון ה'…

הוא חי בעולם אחר, עולם בו אין צורך בתנאים גשמיים כדי להתמלא סיפוק. בהיותו נו"נ לשושלות מפוארות כמו זידיטשויב, לעלוב, וה'ישמח משה' זי"ע, שאב קורת רוח מתורתם, כדי לשבוע ולהתענג – היה מתעמק בדבריהם, ושוב לא חסר לו דבר… לוחצים כאן עכשיו ומסייעים ליתומים>>>>

ובעיקר – הוא היה שלהבת של אמונה יוקדת, מאירה למרחקים. בעת לימודו, ראו עליו ש'בעל השמועה עומד כנגדו'. כשהתפלל – וכל תפילה שלו היתה תפילה מקירות הלב לאורך שעות – היה משתפך בדמעות כבן לפני אביו, ולבו רוטט מאימת מלך מלכי המלכים. כשסבל ייסורי תופת – הצדיק עליו את הדין באהבה, אמר שהקב"ה עושה לו טוב, רק הוא לא מבין. הבעיה אצלו…
ותשחק ליום אחרון….

בעודו חי חיי לחץ ודחק שאין לתאר, פתח ידיו בנדיבות לתת ממה שאין לו לכל מבקש עזרה. כשחלה וכבר לא הצליח להסתיר את דבר מחלתו, הצטער שאינו יכול להמשיך להעניק, להמשיך לתת. לא על מחלתו וייסוריו הצטער, אלא על שאינו יכול להשפיע…

כמו באר מלאה על גדותיה במים זכים, היה מעיין נובע של מים חיים. כך היה בשעה שגידל עדרי תלמידים בישיבת ויזניץ – בהיותו מקושר לרבו האדמו"ר בעל ה'ישועות משה' זי"ע, וכך גם בשנותיו האחרונות, כשדלה והשקה לצעירי הצאן מתורת רבו להבחל"ח כ"ק מרן האדמו"ר מפרמישלאן שליט"א, בו דבק בכל לב ונפש.

כשחלה, לפני קצת יותר מחצי שנה, שמר את דבר מחלתו בסוד והמשיך לחייך, כדי שאנשים לא יצטערו בגינו, כדי שיוסיפו לבקש ממנו טובות, כדי שיוכל להמשיך להשפיע במסירות. כשנודע הדבר – ביום הפורים האחרון – שהוא חולה כבר יותר מחצי שנה – אנשים לא האמינו…

ומאז, חודשיו האחרונים היו מסכת של מסירות נפש, עד טיפת הדם האחרונה ועד בכלל. כשביקשו ממנו לוותר על משהו – שחק ליום אחרון. "עשה מצווה אחת – קנה לו פרקליט אחד, ואני רוצה הרבה!" – היה אומר בחיוך, ונלחם על עוד מצוה, על עוד חסד, על עוד תפילה… לוחצים כאן עכשיו ומסייעים ליתומים>>>>

המאור כבה

וביום המר, כ' באייר תשפ"א, המאיר הגדול דעך וכבה. מתוך דעה צלולה, בקבלת עול מלכות שמים, עצם את עיניו בפעם האחרונה, מותיר משפחה מרוסקת, אלמנה ו-12 ילדים, 8 מהם לא זכה להוביל לחופה, אחת מהם מתחתנת כחודש לאחר פטירתו, ואין לה כלום.

כשנשמע קולו של הקטן, בן הארבע, אומר 'קדיש' בקול ילדותי מתוק, נזכרו כולם כמה ייחל להספיק להוביל גם אותו לחופה. מבחינתו, לעלות לעולם האמת – זה מעבר מפרוזדור לטרקלין. הבעיה היא שהילדים צריכים שאבא יוביל אותם לחופה, וזה – – –

זה כבר לא יקרה. אבא הלך. כל חייו עסק ברכישת קנייני נצח, לא השאיר קניינים גשמיים כל שהם. הם לבד, לבד, לבד…

בתוככי הבית הקטן, יושבת כלה ערב נישואיה, לא מסוגלת להפסיק לבכות. יש שם אלמנה אומללה, שבעלה הצדיק הסתלק בטרם עת, והותיר אותו כספינה מיטרפת בלב ים. יש שם עוד 7 ילדים שטרם נישאו, שהם כל כך לבד – – –

לבד? לא ממש. כי יש אותנו. אנחנו, שמכירים ומוקירים את החלל הגדול שנפער, לא יכולים להישאר בשלוות נפש. פטירתו של מי שהיה מסור כל כך לכל מבקש עזרה – מחייבת את כולנו להושיט עזרה, ומכל הלב.

ור' מאיר? – ממקומו בשמים על יד כסא הכבוד, הוא לבטח מביט, בוחן ורואה. האם השארנו את ילדיו לבד? האם תמכנו בהם? האם ניסינו לשמח את הכלה האומללה לקראת היום השמח בחייה?

לצידו אבי יתומים ודיין אלמנות. הוא לקח אליו את ר' מאיר, דודי ירד לגנו ללקוט שושנים. מידת הדין מתוחה, קרבנות ציבור עולים בסערה השמימה. הבה נתאמץ עם כל הלב, כמו שר' מאיר היה עושה בשבילנו, והבורא ית' יאמר למשחית הרף.

לוחצים כאן עכשיו ומסייעים ליתומים>>>>