האסון החרדי יהיה פיטורי מפקד המחוז בעקבות הטרגדיה במירון / יעקב בנדה

קשה מאוד לעכל את הטרגדיה הבלתי נתפסת בליל הילולת הרשב"י במירון, 45 יהודים שקיפחו את חייהם בצורה כה טראגית וקשה. כיהודים מאמינים בני מאמינים יודיעם אנו כי גזירה היא מלפניו, ואם נרצה או לא עלינו לקבלה. עיני העדה הם שיורו לנו על מה ולמה התרגש עלינו האסון ובמה אנו צריכים להתחזק, או שמא אין אנו יודעים ורק חיזוק אישי זאת המשימה.

אולם, כמו שקשה לעכל את האסון, כך קל לנו, מי שגדל באווירה ובהוויה החרדית, להבין כיצד הגענו למצב כזה. לא בחיפוש אשמים נעסוק, אלא באיך אנו יכולים להתקדם כחברה מטרגדיה שכזו. גם אם התליינים מהעולם המשפטי יימצאו איזה קורבן שעליו יוכלו לאסוף מספיק ראיות לאחריות, לנו זה לא יפתור את הבעיה עד לאסון הבא.

מבלי להאשים אף אדם, שכן תרבות זו מתגבשת מעצמה במשך עשורים ויוצרת קוד התנהגות שאף אחד לא כתב או הגה, ההנהגה הציבורית החרדית מבוססת על ראיית אינטרסים צרים של קבוצות על פני האינטרס הציבורי הרחב – כשנציג המחויב לקהילה ממנה הוא נשלח, וקהילה זו מקיימת אירוע מסוים, הדבר היחיד שיעמוד מול עיניו יהיה איך להביא לאישור האירוע, עיניו התעוורו מלראות את הסכנות שבדרך.

נתאר לעצמנו מצב שבו מפקד האירוע במירון היה מכריז אחרי כמות מסוימת של אנשים כי הוא לא מאשר הגעה נוספת להר, הצעקות והגידופים שהיה מקבל היו מסבירות לו כי הוא טעה, על אף שנהג בהיגיון. כל מפקד בר דעת מבין את מקומו ואת מגבלותיו מבלי שיסבירו לו על כך. איך כן מסבירים לו לקבל החלטות נגד ההיגיון אתם שואלים, אז תכירו את כרוניקת האסונות.

הכרוניקה עובדת בצורה די פשוטה, לא נאמרת בה אף מילה – יש בה רק את הבעת הפנים של "תדאג לשקט תעשייתי" – הקהילה רוצה > הפוליטיקאי הדואג לשולחיו צריך לספק > אם קבוצה אחת קיבלה, כולם צריכות לקבל > ככוח של "כולם" הפוליטיקאים עושים פרצוף לראש הפירמידה שחייבים לספק את הציבור > הראש עושה את הפרצוף למפכ"ל/מנכ"ל משרד הבריאות או הפקיד התורן, "תדאג שלא יהיו בעיות, שיעבור חלק" > הפרצוף עובר לדרג בשטח. וכך מסתובבת לה החלטה שלא הייתה יוצאת מלכתחילה מתוך היגיון.

חשוב להדגיש כי לא בכל התחומים ראיית ההנהגה החרדית צרה – כך בענייני השמירה על חומות היהדות, כמו גם דאגה לרווחה כלכלית למעוטי יכולת, הפוליטיקה החרדית יודעת לגייס אסטרטגיה מתוך ראייה רחבה, אחראית וארוכת טווח. אך בכל הקשור לענייני היומיום, הדאגה היא קודם כל לרצות, מבלי יכולת לעמוד מול הציבור ולומר – "לא, את זה לא תקבלו על אף הרצון, זה מסוכן".

אולי זה הקשר הישיר מדי בין הקהילות השולחות לנציגים, "נשלחת כדי לדאוג לנו". קשר שפעל מצוין כל עוד היינו מגזר קטן שגלגלי הבירוקרטיה השלטונית הציקו לחייו. אולי זה ליבינו הרחום שמתקשה לראות את האכזבה מול עיניו. קשה לקבוע את הגורמים אבל המציאות היא שגם דברים שההיגיון הבריא אומר להיזהר מהם, מנהיגי הציבור פועלים שהם התקיימו.

בדומה לתהליך שמאושרים אירועים המוניים – לחץ כבד לאישור בכל מחיר, העיקר שיתקיים. פעלו מנהיגי הציבור החרדי בשנת הקורונה האחרונה. נכון הדבר שבבסיס חיי החברה שלנו מגפה אמורה להכות יותר, אנו מתקהלים הרבה, אבל דווקא בגלל זה היינו צריכים להקפיד יותר, גדולי ישראל יקבעו את גבולות ההקפדה על חשבון קיום חיי היהדות, אבל מעבר לכך ממגזר כמו שלנו דרושה זהירות רבה יותר. ובמקום זאת, אחרי כל ניסיון לשמור על כללי הזהירות בצורה מערכתית ראינו את נציגי הציבור (לא כולם) נלחמים לחופש גשמי – גם כאן התוצאה העגומה לא איחרה ומבני הציבור החרדי נפטרו באופן יחסי יותר מחלקם באוכלוסייה.

כאמור, ייתכן שתרבות זו הייתה נכונה במשך השנים, אבל הגיע הזמן שנבין – גדלנו. אנחנו לא קהילה קטנה שיכולה לסכם את האינטרסים שלה בחיי יומיום נוחים, אנחנו מגזר ענק עם מעל מיליון נפש שצריך הנהגה בהתאם.

נורא לחשוב שחלק מתהליך ההתבגרות שלנו עובר ב-45 קורבנות ומאות פצועים בגוף ובנפש. כמו גם מאות קורבנות בלי שם ממגפת הקורונה. אולי נצטרך לעבור עוד משברים כחברה כדי שנבין – תרבות ניהול המגזר כעסקונה בשטעטל מזיקה קודם כל לנו – דרושה תרבות הנהגה חדשה, דרוש החלפת השיטה, הנהגה ציבורית אחראית ומובילה לטוב עבור הכלל החרדי ולא סיפוק רצונות של הפרט, אפילו שהפרט הזה הוא כולנו.

יתכן שתהיה זו ההנהגה העכשווית, ממש אותם אנשי ציבור חרוצים, אך הלגיטימציה של הנהגתם תהיה ממקור אחר, מהמחויבות הכללית ולא הקהילתית. אחרי 70 שנות חברה חרדית בישראל, אולי הגיע הזמן שמנהיגי הציבור יבחרו על פי יכולותיהם לעמוד בלחצים של אינטרסים צרים ולא על פי גודל הקהילה שמהם הם באים, אולי הגיע הזמן שאת הציבוריות שלנו ינהיגו מתוך ראיה כללית – גם אם במקרה יהיו אלו שלושה מחסידות קטנה ורוב מציבור מועט, בלי מחויבות קהילתית אך עם דאגה ציבורית.

גדולי ישראל מתווים את הדרך, ההנהגה הציבורית צריכה לנהל את ענייני הציבור לאור הדרך המותוות ולמען הציבור, אך זאת כאמור מתוך ראיה ציבורית ולא קהילתית.

ייתכן שהפעם לא נסיק את המסקנה, יהיו שיטענו על הרבה נאיביות במחשבה שהשיטה תתחלף, יהיה האסון אשר יהיה, מה גם שהמנגנון מבוסס טוב מאוד והאינטרס לשנות אותו רחוק כמעט מכל מי שביכולותיו לעשות זאת. אך בטווח הארוך הנהגה אחראית תהיה מחויבת המציאות – גדלנו, יש לכך מחיר.

קל יהיה להיגרר אחרי מחפשי האשמים בתקשורת הכללית – המשטרה, מפקד המחוז או הממשלה, אך אם לא נטפל אנחנו במגרעותינו, אלו רק התעצמו ויספקו חומרים לוועדת החקירה הבאה.