כחצי שנה לאחר שחמאס הציב לישראל אולטימטום לפנות את שכונת שמעון הצדיק, ולאחר הפרעות שערביי שייח' ג'ראח הסמוכה ניסו לבצע ביהודים תושבי השכונה, מתראיינות לראשונה המשפחות היהודיות שחיות במקום ושוברות שתיקה.
בראיונות ל'ישראל היום' הן משחזרות את הרגעים הקשים בחודשים מאי ויוני, מתארות את שגרת ההווה ומדברות בתקווה גם על העתיד.
המשפחות דוחות את הטענה כי חזרתן למקום שממנו גורשו יהודים במלחמת העצמאות ובפרעות תרפ"ט ותרצ"ו, מעניקה לגיטימציה לערבים לתבוע שיבה למקומות בתחומי "ישראל הקטנה", שבהם הם התגוררו עד שנת 1948.
הן מציינות כי "אין סימטריה בין תוקף למותקף ובין רוצח לנרצח, בין מי שקיבל את החלטת החלוקה לבין מי שדחה אותה, וביקש להשמיד ולכלות את היישוב היהודי בארץ. אין השוואה, לא משפטית ולא ערכית. גם המדינה לא טוענת כך. זו השוואה מעוותת". אומר דביר כהן, מתושבי המקום.
אליאנה שנדלוב, שתעבור להתגורר בשמעון הצדיק בשבוע הבא, אומרת: "באתי לשכונה כדי לחיות במקום שהוא מרכז ירושלים ולהנכיח את עצמי שם. אם מישהו רוצה לקבל זאת ולחיות בשכנות עימי – אכבד אותו ונהיה שכנים, אבל אם הוא יילחם בי, אלחם בו בחזרה. אותי בבית חינכו לכבד אדם באשר הוא אדם, אבל הערבים בשמעון הצדיק, לפחות חלקם, חדלו להתנהג כבני אדם".
תושבים אחרים מספרים כיצד במהלך האירועים הקשים במקום לפני כחצי שנה, בימי שישי, כאשר פלשתינים זרקו אבנים ובקבוקי תבערה על המתחם, והניפו את דגלי פלסטין והשמיעו ברמקולים שירים לאומניים, העלו הם- התושבים היהודים – רמקולים לגגות בתיהם והשמיעו בהם שירי שבת. זאת – כדי להרגיע את ילדיהן, חלק מהמשפחות היהודיות הציגו לילדיהן את רעשי מטחי האבנים והחפצים שהערבים זרקו כרעשים שנגרמים מפעילות משטרתית שנועדה להגן עליהם, וזאת כדי להרגיעם.
