יותר ממאה שנה אחרי ששקעה בהפלגת הבכורה שלה ולקחה עמה יותר מ-1,500 נוסעים למצולות – חוקרים בריטים טוענים כי שריפה ולא פגיעה בקרחון היא שהביאה לטביעתה של ספינת התענוגות טיטניק ב-1912. החוקרים מתבססים על ניתוח של תמונות נדירות של הספינה שצולמו עוד לפני שעזבה את המספנה בבריטניה לכיוון ניו יורק.
העיתונאי האירי סנאן מולוני, שחוקר כבר 30 שנה את טביעת הטיטניק, טוען כי בתמונות שצילם מהנדס החשמל הבכיר של הספינה אפשר לזהות כתם שחור באורך 90 מטרים בחלקה הקדמי של הספינה – בדיוק במקום שבו על פי הטענות פגע הקרחון. "אפשר לראות בנקודה הזאת נזק עוד לפני שהספינה יצאה לים", הוא אומר.
מולוני פנה עם התמונות הללו למספר חוקרים, שמעריכים כעת כי הכתם הוא תוצאה של שריפה שהשתוללה באחד מחדרי הדוודים בבטן הספינה. ההערכה הבלתי נתפסת היא שהאש בערה בחדר הדוודים במשך שלושה שבועות. על פי דיווחים שונים, 12 בני אדם פעלו לכבות את השריפה, אך הטמפרטורה בחדר הדוודים הגיעה ל-1,000 מעלות צלזיוס והיה בלתי אפשרי להשתלט עליה.
בטמפרטורה כזאת כוחה של הפלדה נחלש ב-75%. כך לבסוף התבקעה הספינה כתוצאה מפגיעה בקרחון ונפער בה חור עצום – אך הפגיעה ככל הנראה לא הייתה מובילה לטביעה לולא השריפה החלישה את הספינה. צוות הספינה קיבל ככל הנראה הוראה חד משמעית מנשיא חברת הספנות שלא להזכיר דבר על השריפה בפני 2,500 הנוסעים.
"הם ידעו על האש אבל לא נתנו לזה מספיק חשיבות", אומר מולוני. "אסור היה לתת לטיטניק לצאת לים. החקירה הרשמית התייחסה לטביעת הספינה כאל נזק משמיים, אבל לא מדובר פה במקרה פשוט של פגיעה בקרחון וטביעה", הוא מוסיף. "למעשה זה היה מקרה של 'סופה מושלמת'. שילוב יוצא דופן של השריפה, הקרחון וההזנחה".
בוידאו: אנימציה של הגירסה המקובלת על התנגשות בקרחון
ב־10 באפריל 1912 יצאה האונייה, בפיקודו של רב-החובל הוותיק אדוארד סמית', בן ה-62 שנחשב באותם ימים לאיש הים המנוסה והטוב ביותר בעולם ותכנן לפרוש מעבודתו לאחר חזרתו לאנגליה, מנמל סאות'המפטון שבהמפשייר, אנגליה, לנמל ניו יורק, כשעל סיפונה כ-2,220 נוסעים ואנשי צוות וסירות הצלה ל-1,178 איש. בדרך עגנה האונייה בנמלי שרבור בצרפת וקווינסטאון באירלנד.
בהפלגה היו 324 נוסעים במחלקה ראשונה, 285 נוסעים במחלקה שנייה ו-708 נוסעים במחלקה שלישית. התפוסה הייתה כ-62% ואת הנוסעים שרתו 891 אנשי צוות. המחיר לתא במחלקה הראשונה היה כ-60 ליש"ט, סכום השווה לכ-4,000 ליש"ט בתחילת המאה ה-21. הכרטיס הזול ביותר עלה שני ליש"ט לכיוון אחד, משכורת דו-שבועית של פועל בלתי-מקצועי באותה העת.
על פי הגירסה המקובלת, כאשר יצאה הטיטניק למסעה, נמסרה לרב-החובל תחזית שניבאה את הופעתם של קרחונים במסלול האונייה, אך הלה לא התייחס אליה ברצינות. גם לאחר שבעת ההפלגה נמסרה לו תחזית נוספת, שהייתה ממוקדת מקודמתה, הוא לא הורה להוריד את מהירות האונייה, בשל נחישותו שלו ונחישות מנהל חברת "וייט סטאר ליין" להפתיע בהגעה לניו יורק לפני הזמן הנקוב בלוח הזמנים. מסיבה זו גם לא נערך תרגול הורדת סירות ההצלה, אף שהוראות הבטיחות חייבו לעורכו.
הלילה בו טבעה היה קר בצורה יוצאת דופן, והתנאים האקלימים הקשו על איתור של הקרחונים. ביום ההתנגשות, הטיטניק קיבלה שש אזהרות לגבי קרחונים, כולל אזהרה אחת מאונייה סמוכה ה"קליפורניאן", כשעה לפני ההתנגשות. אך האלחוטנים (שלא היו שייכים לצוות האונייה אלא של חברת מרקוני, שהפעילה את האלחוט) היו עסוקים בטיפול בהודעות השוטפות של הנוסעים, ולא העבירו את כולן הלאה.
ארבעה ימים לאחר צאתה של הטיטניק להפלגת הבכורה שלה לניו-יורק, ב־14 באפריל 1912, בשעה 23:40 (לפי שעון האונייה) המלח אשר שהה על חרטום האנייה, הבחין בקרחון בדיוק בחזית. הוא דיווח על כך לנווט, אשר פנה לשמאל. האנייה התנגשה בקרחון כאשר היא פנתה הצידה, ולכן הקרחון יצר בדופן הימנית חתך באורך של כ-60 מטרים ופרץ חמישה מהמדורים הקדמיים, וזאת כאשר האונייה תוכננה לספוג לכל היותר פריצה של ארבעה מדורים בחרטום. בנוסף, ב-2005 נתגלתה על ידי חוקרים העובדה שהאונייה לא נפגעה רק בצידה הימני אלא גם בתחתיתה שהייתה עשויה מפלדה כפולה.
כאשר נודעו ממדי האסון וברור היה כי האונייה תשקע בתוך שעות ספורות, שידרו האלחוטנים אותות מצוקה לאוניות אחרות. אך היה זה באמצע הלילה והאלחוטנים של אניית "קליפורניאן" הסמוכה ישנו. נוסף על כך קברניט קליפורניאן, "סטנלי לורד", טען כי אכן ראה אונייה אך היא, לטענתו, לא דמתה כלל לטיטניק ותיאר אותה כ"ספינת נוסעים בינונית".
בינתיים, ניתנה הפקודה להוריד למים את סירות ההצלה, וניתנה ההוראה לנוסעים לרדת אליהן. ברם, לא כל הנוסעים רצו לנטוש את הבטיחות הנראית של ה"טיטניק" לטובת הסירות הקטנות והשבירות למראה, ולכן הסירות הראשונות יצאו כשהן חצי-מלאות (בין 20 ל-30 איש). סיבה נוספת לכך שהסירות לא מולאו עד תום הייתה ההוראה המפורסמת נשים וילדים תחילה, שבגללה חלק מן הקצינים לא הרשו לגברים להיכנס לסירות אפילו אם היה בהן מקום נוסף. רק עם התגברות נטייתה של ה"טיטניק" לפנים החלו האנשים להבין שה"טיטניק" תשקע, והסירות האחרונות יצאו כשהן מלאות או כמעט-מלאות.
