מאה ימים של חסד הינו ביטוי המציין את תחילת תקופת שלטון חדש, בו מצופה כי הביקורת מן האופוזיציה, התקשורת, בעלי הכוח והעם תהא מינימלית, בשל חוסר הארגון המאפיין תקופה זו של חילוף אנשי הממשל. השימוש בביטוי קיים גם מחוץ לשדה הפוליטי, בהתייחסות למנהלים או לבעלי תפקידים באופן כללי. ביטוי זה, ככל הנראה, לא יהיה תקף עם מינויו של טראמפ לנשיא המכהן של ארצות הברית, ביום שישי הקרוב.
הפרשן צ'רלס קראוטהמר כותב ב'וושינגטון פוסט' כי נשיאים־נבחרים שומרים בדרך כלל על פרופיל נמוך בתקופת המעבר של חילופי השלטון. אצל טראמפ אין אף פעם פרופיל נמוך. שבועות ספורים חלפו מאז נבחר, והוא כבר כבש את הנשיאות־בפועל מידיו של ברק אובמה: סגר עסקות ראוותניות עם יצרנים אמריקנים כדי לשמור על מקומות עבודה בארה"ב, קרא תיגר על ארבעים שנות מדיניות ביחס לסין, ונכנס לעימות פומבי מאוד עם קהיליית המודיעין. כבר בשלב זה הוא השתלט על הבימה הנשיאותית. זה נכון שיש לנו רק נשיא אחד בכל פעם, וכבר למעלה מחודש שהנשיא הזה הוא דונלד טראמפ.
מיד לאחר הבחירות, עלה מדד הפופולריות שלטראמפ, אך הוא מיהר לנחות חזרה. לדברי קראוטהמר, היו לכך כמה סיבות. הראשונה: סירובו של השמאל העיקש להכיר בלגיטימיות של ניצחון טראמפ. אלה לא רק המפגינים שיצאו בקריאות "הוא לא הנשיא שלי". מדובר בדמוקרטים בכירים שמפמפמים בזו אחר זו מנטרות שמטרתן לשלול את הלגיטימיות של הבחירות, כמו: הוא הפסיד במניין הקולות הכללי; ג'יימס קומי אשם; הרוסים עשו את זה. סיבה שנייה: האינסטינקטים והנטיות של טראמפ עצמו – הצימאון שלו לתשומת לב שמוביל להיפראקטיביות, והצורך שלו להשתלט על כל מחזור חדשות, שמזין הרגל כפייתי כמעט לצייץ בטוויטר. ההתנהגות הזאת הציבה אותו כמעט ללא הרף במרכז השיח הלאומי, לא תמיד לטובתו.
לדבריו, לא סביר שההתנהגות הזאת תשתנה אחרי טקס ההשבעה: היא חלק מאופיו של טראמפ. האיש לא נשאר חייב על שום אמירה שלילית נגדו; בעיניו, זלזול בו, ואפילו הקל ביותר, שנותר ללא מענה, מותיר רושם של ויתור או כניעה מצדו. השוו זאת למה שהיה כאן לפני שמונה שנים: תחושת אופוריה – מוגזמת, אך בכל זאת מוחשית – בטקס ההשבעה של ברק אובמה כנשיא. מאז ג'ון פ' קנדי לא היה שום נשיא חדש שנהנה ממידה כזאת של רצון טוב עוד לפני שהחל בתפקידו.
ועם זאת מתברר שהתחלות מזהירות כאלה כלל אינן צפויות. גם את זה יכולנו לראות השבוע. ביום שלישי בערב אובמה נתן נאום פרידה שרק הדגיש עוד יותר את כישלון נשיאותו, שראשיתה הייתה תקווה גדולה. למרבה הפלא, את נאום הפרידה אפשר היה לתת, כמעט מילה במילה, כבר ב־2008. הוא אפילו הסתיים במשפט "כן, אנחנו יכולים". האם יש ראיות חזקות יותר לריקנות של שתי הקדנציות שחלפו מאז? כאשר ההצהרה המסכמת שלך היא חזרה על ההבטחה הראשונה, אתה בעצם מודה, מבלי משׂים, שמבחינה היסטורית היית לא יותר מאשר מאמר מוסגר.
העולם המוסלמי מפחד מטראמפ
המזרחן ד"ר מרדכי קידר, כותב באתר מידה כי מי שעוקב אחר כלי התקשורת בערבית, מתרשם שבחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארה"ב מהווה בעיני רבים בעולם הערבי והאסלאמי התגשמותו של חלום בלהות. ככל שמתקרב היום שבו יאחז טראמפ במושכות השלטון בפועל, הפאניקה הולכת ומשתלטת על רבים מהם. ישנו ניסיון להסתיר את הפחד מטראמפ, שכן החצנת פחד היא עניין מבזה, אבל מי שמקשיב היטב למה שאומרים דוברים בלשונות המזרח התיכון איננו יכול להשתחרר מהרושם שרבים מדברים מתוך תחושת פחד עז וחשש עמוק.
פחד זה נובע מכמה גורמים המגבירים זה את זה. העיקרי שבהם הוא השמועות בדבר קרבה רעיונית, פוליטית ואפילו אישית בין טראמפ ופוטין, אשר הוכיח בשנה האחרונה במעורבות שלו בסוריה שאין לו מגבלות ואין לו גבולות. אין לפוטין בעיה להפציץ ערים בברוטליות ולטחון אותן עד דק על תושביהן – ילדים, נשים, זקנים – מבלי להקשיב לאף אחד בעולם, אפילו לא למועצת הביטחון, שבה יש לרוסיה זכות וטו ובאמצעותו היא מכשילה כל החלטה המתנגדת לאופן האכזרי שבו היא מטפלת במי שעומד בדרכה.
קיים חשש גדול בעולם האסלאמי משיתוף פעולה בין ארה"ב ורוסיה, שיתבסס כנראה על קרבה אישית בין טראמפ ופוטין – אפילו אם שיתוף פעולה זה יתבטא רק במתן אור ירוק אמריקני לפוטין להמשיך ולהתנהג בסוריה כמו בשנה האחרונה. במצב כזה יצטרף הווטו האמריקני לווטו הרוסי, ויכשיל כל ניסיון להפסיק את טבח ההמונים בסוריה או בכל מקום אחר בעולם. כאשר ארה"ב של טראמפ מצטרפת לרוסיה של פוטין, מוסלמים רבים חשים שהם מוכנסים בעל כורחם אל המרווח הבעייתי שבין הפטיש והסדן.
עניין נוסף הוא ההסכם עם איראן. אף שבסעודיה ובמדינות המפרץ, כמו גם בישראל, מפעמת תקווה שטראמפ יבטל, ישעה או יתקן את הסכם הגרעין שאובמה דחף אליו את המעצמות, במדינות המפרץ חוששים שארה"ב תהיה היחידה בעניין זה, בעוד יתר המדינות החתומות על ההסכם – בריטניה, צרפת, רוסיה, סין וגרמניה – ימשיכו ביישומו ובהזרמת כספים למכונת המלחמה והטרור של משטר האייתוללות, וינטרלו את כוונותיו של טראמפ.
מנהיגי המפרץ הערבים חוששים גם מהכרזות של טראמפ על כוונתו להתמקד בענייני ארה"ב, ולהימנע מהתערבות בסכסוכים ברחבי העולם. הכרזות אלה מאפשרות לאיראנים להמשיך ללא הפרעה במעשיהם, דוגמת המעורבות שלהם בתימן, בעיראק, בסוריה, בלבנון ובעוד מדינות. המיעוטים האיראניים והשיעים במדינות המפרץ מהווים כר פורה לפעילות חתרנית איראנית נגד שלטונות המדינות הללו.
החשש מפני העברת השגרירות לירושלים:
העברת השגרירות האמריקנית לירושלים שטראמפ מדבר עליה נתפסת גם היא כצעד בעייתי מאוד בעיני מוסלמים וערבים רבים, שכן כל שיפור במעמד ירושלים תחת שליטת ישראל משתמע ככישלון של מדינות ערב והאסלאם בניסיונם להכניע את ישראל ולהביא עליה את הקץ שהם מייחלים לו. נשיא חזק כמו טראמפ, המתייצב במלוא כוחו למען ישראל, מפחיד את השכנים הערבים והמוסלמים מישראל חזקה מדי, עד כדי כך שהיא תצליח לכפות על שכניה הסכם שלום – או עדיף: הסכם כניעה – שבו הם ייאלצו להכיר באופיה היהודי ולהודות בכישלונם רב השנים ועתיר המלחמות. הזמנת נתניהו לטקס ההשבעה של טראמפ נחזית בעולם הערבי והאסלאמי כידידות עמוקה בין שני אויבי הערבים והאסלאם, ידידות ששום דבר חיובי לא יכול לצמוח ממנה לכל מי שרוצה לראות בקריסתה ובחורבנה של ישראל.
קידר ממשיך כי במקביל למתרחש במזרח התיכון, קיים גם חשש בקרב המוסלמים החיים בארה"ב – האזרחים, והמהגרים שטרם זכו באזרחות. הם חוששים שחיי המוסלמים בארה"ב יהיו קשים הרבה יותר בתקופת טראמפ. מוסלמים רבים החיים בארה"ב בשלום ובשלווה חוששים מהחזרת הדת האסלאמית לרשימת העניינים המחשידים שיש לחקור אותם בכל סוכנויות החקירה הפדרלית והמקומית, ומכך שאנשים יושלכו למעצר או יגורשו לחו"ל אם רק יכתבו או יאמרו באמצעי התקשורת ובמדיה החברתית משהו שייתן לזרועות הביטחון האמריקניות סיבה להתגולל עליהם.
רבים מהמוסלמים בארה"ב חוששים מהתקנת אמצעי ציתות והאזנה במסגדיהם ובבתיהם, ממעקבים אחריהם ברחוב, מבדיקות בעסקיהם, מחקירת תרומותיהם ומחשדות שיופנו אליהם כשותפים לטרור רק משום שהם מתפללים חמש תפילות ביום, אוכלים 'חלאל' ולא שותים אלכוהול. אבל החשש הגדול שלהם הוא מהתגברות האווירה האנטי־אסלאמית שגם כך מתפתחת במהירות ברחוב האמריקני, ושטראמפ – בראייתם – מלבה אותה. אווירה שתעליב ותשפיל אותם, ושעלולה להביא גם לאלימות נגד מוסלמים, בעיקר בקרב לאומנים אמריקנים קיצוניים המיוצגים על ידי ארגונים כמו קו־קלוקס־קלאן, ששאבו לא מעט עידוד מבחירת טראמפ. כבר היום מדווחים מוסלמים רבים על כך שאנשים פוחדים מהם ואינם מסכימים שיגורו בשכונותיהם, ועל אפליה קשה נגדם בכל הנוגע לקבלה לעבודה.
מיליוני מוסלמים באפריקה ובדרום ובמרכז אמריקה, שטיפחו תקווה להגיע בשלב כלשהו של חייהם אל "הארץ המובטחת", כלומר ארה"ב, חוששים עכשיו. הם מבינים שמשמעות צמצום ההגירה האסלאמית לארה"ב שטראמפ מדבר עליה היא שהם יישארו לעד במדינותיהם, שבמקרה הטוב מתפקדות בקושי, ובמקרה הרגיל מהוות זירות של דם ואש, שאזרחיהן סובלים מהאלימות, מהמלחמות, מההזנחה, מהיעדר תקווה ומהיעדר חיים נורמליים. סגירת שערי ההגירה האסלאמית לארה"ב גורמת גם לעלבון עמוק, שכן מי שתקוותם להגר לארה"ב נכזבת, חשים שארה"ב מתייחסת אליהם כבני אדם מסוג נחות ומסוכן.
גם בלב כמה שליטים ערבים עתירי פטרו־דולרים, דוגמת אמיר קטאר, מקנן חשש גדול מירידת יכולתם לקנות פוליטיקאים אמריקנים ולהשפיע על קבלת ההחלטות בארה"ב באמצעות כספם הרב. חגיגת 'האחים המוסלמים' בצוות הבית הלבן ובמחלקת המדינה עומדת להסתיים, וכל המוסלמים שסבבו את אובמה וצוותו ייאלצו לחפש דרכים אחרות, אולי חשאיות, למשוך בחוטים הפוליטיים ולנסות להשפיע על החלטותיו של טראמפ. מוסלמים רבים בארה"ב יתלוננו על "אסלאמופוביה", וייתכן שנראה גם עזיבה של מוסלמים מארה"ב למדינות ידידותיות יותר עבורם כמו בריטניה וקנדה.
בסיכום ניתן לומר שטראמפ, עוד לפני כניסתו לבית הלבן, הצליח להעכיר את האווירה בקרב מוסלמים וערבים רבים, המביטים אל ארבע ואולי אל שמונה השנים הבאות כאל סיוט שהציפייה לסיומו תהיה גדולה ועמוקה, ותקיף ציבורים רבים במזרח התיכון ומעבר לו.
ואיך כל זה משפיע על ישראל? באופן כללי, כשהערבים והמוסלמים חוששים ממשהו, בדרך כלל זה משהו שמטיב עם ישראל. מספיק שהם יתחילו לקחת את ארה"ב ברצינות – מה שאובמה חיסל – כדי שמצבה של ישראל ישתפר. הם יחששו שטראמפ מוכר לישראל נשק וטכנולוגיה מתקדמים, מגן על ישראל בעניין הגרעיני, תומך בשליטה – ואולי אף בריבונות – ישראלית ביהודה ושומרון, מקבל החלטות שייטיבו עם הכלכלה הישראלית, מרתיע את אויבי ישראל ונוטה לראות בהם טרוריסטים ואויבי ארה"ב. כל הצעדים האלה שמים את ישראל בליגה גבוהה יותר בעיני חורשי רעתה. האם לשדרוג הזה יהיה מחיר? סביר להניח שכן.
