לאחרונה, התגברו החששות מפלישה צבאית אפשרית של רוסיה לאוקראינה, עד כדי כיבוש המדינה והחזרתה לשליטה הישירה של מוסקבה, כפי שהיה בתקופה הסובייטית. זאת, על רקע ריכוז כוחות צבאיים של רוסיה לאורך גבולה עם אוקראינה, ודרישות אולטימטיביות שהציב נשיא רוסיה וולדימיר פוטין בפני ארה"ב וברית נאט"ו.
יש לציין, כי הדרישות הללו נראו מלכתחילה כבלתי אפשריות ליישום, ובקרמלין לא יכלו שלא להבין זאת. נאט"ו בשום פנים לא צפוי להיכנע לדרישה שלא להתרחב עוד, כי הדבר יערער את היסודות עליהם עומד הארגון, שמיועד לספק מטריית הגנה לכל מדינה דמוקרטית שמעוניינת בהתקרבות פוליטית עם המערב. למשל, פינלנד ושבדיה, שאינן חברות בברית, עומדות בכל הקריטריונים הנדרשים, כולל מבנה ומאפיינים אחרים של צבאות ההגנה שלהן, והיפותטית יכולות להצטרף לברית נאט"ו מחר, זה רק שאלה של רצונן. האם בקרמלין מדמיינים סיטואציה, בה ברית נאט"ו מסרבת לפינלנד ושבדיה? זה לא סביר. עוד יותר לא סבירה הדרישה לסלק כוחות נאט"ו ממדינות מזרח אירופה שהצטרפו לברית אחרי 1997, כגון פולין, בולגריה, רומניה ומדינות בלטיות.
הטענה הרוסית, לפיה התקדמותה של הברית מזרחה מאיימת ביטחונית על רוסיה נראית תמוהה. בסופו של דבר, טורקיה היא עדיין חברה בנאט"ו, למרות המתחים השונים עם ארצות הברית ומדינות אירופה, ומבחינה גיאוגרפית, יש לה פוטנציאל גדול דיו של "איום" על רוסיה מדרום, כדי לא להתרגש יתר על המידה מהצטרפות לנאט"ו של מדינות נוספות במרחב. מה גם, שרוסיה עדיין חזקה מספיק מבחינה צבאית, כדי לא להרגיש מאוימת על-ידי סה"כ הכוחות הצבאיים של מדינות הגובלות בה ממערב.
חזרה לברית המועצות
במילים אחרות, הסיפור מאחורי התנהגות רוסית שונה ממה שמוצהר רשמית על-ידי הקרמלין. פוטין מעוניין להחזיר עטרה ליושנה, ולקבל בחזרה את הסטטוס האסטרטגי שהיה לברית המועצות. בעצם, הוא דורש שהמערב יכיר ב"עובדה" שכל האזור ששימש את ברית המועצות לשעבר הינו בגדר "אזור השפעה בלעדי" של רוסיה, גם אם קמו שם בינתיים מדינות עצמאיות.
כעת, מתוך כל מדינות האזור, לאוקראינה יש משקל מיוחד בעיניים רוסיות. ניתן לומר, שאימפריה רוסית הפכה בעצם לאימפריה מאז השתלטה סופית על אוקראינה והכילה אותה במאה ה-17, ובמוסקבה זוכרים את זה. אוקראינה מהווה סוג של "גשר" לאירופה, גיאוגרפי ותרבותי. מדובר במדינה ענקית, ששטחה גדול מזה של צרפת, ואוכלוסייתה בת כמעט 40 מיליון קרובה תרבותית לרוסים, וחולקת את אותו הזרם של הדת הנוצרית (האורתודוכסי). ברוסיה יכלו להשלים עם היחלשות השפעתם על אוקראינה, אך ככל הנראה לא מוכנים להשלים עם פרידה סופית, במידה ותצטרף לנאט"ו.
עדיין, למרות כל האמור לעיל, פלישתה של רוסיה לאוקראינה וניסיון ההשתלטות עליה בכוח יהיו לאסון. עבור שני הצדדים. הדבר ייגבה מחיר כבד בחיי אדם, וגם ינחית מכה איומה על כלכלה רוסית שגם כך מקרטעת. נראה כי במוסקבה מעניקים משקל מופרז לאספקה של גז לאירופה כמנוף לחץ על המערב. למרות הססנות של גרמניה ומדינות אירופאיות נוספות, האיחוד האירופי לא צפוי להיכנע לסחיטה רוסית זו, ולמרות הקשיים יצליח לאתר מקורות אספקה אחרים שיכסו על היעדרו של הייבוא מרוסיה, במקרה ובמוסקבה יסגרו את הברז. מנגד, הכלכלה הרוסית כבר איבדה את רוב ההשקעות הזרות בגלל סנקציות מערביות כלכליות, ובמידה ובמערב יחליטו להעמיק את הסנקציות עוד יותר בעקבות הפלישה לאוקראינה, הפגיעה עלולה להפוך לאנושה.
שני התסריטים הסבירים
לאור כל האמור לעיל, ניתן להצביע על שני תסריטים הסבירים ביותר המסבירים מה יקרה בעתיד הקרוב. ראשית, יתכן ופוטין מבלף, מתוך הנחה שבמערב ייכנעו ויעניקו לו הישגים כלשהם שישמשו אותו לתעמולה פנימית וגם ידגישו היענות לדרישות הסטטוס שלו בזירה הבינלאומית. אם זה הסיפור, אזי נראה שבמוסקבה מתקשים מאוד להשיג את מבוקשם, ולא ברור באמת כיצד יכלו לצפות לתוצאה אחרת. במקרה כזה, יהיה קשה מאוד לפוטין לרדת מהעץ הגבוה עליו עלה, והדבר עלול לגרור אותו להרפתקה צבאית אפילו אם לא תכנן אותה באמת מלכתחילה. במערב יוכלו אולי לנטרל את האיום הזה על-ידי מציאה של תחום או שניים משניים, בהם יוכלו בכל זאת ללכת לקראת הרוסים, על-מנת כן לאפשר לפוטין "לרדת מהעץ" ולהנמיך את גובה הלהבות.
מאידך, אם פוטין גמר אומר בליבו להחזיר את אוקראינה, או לפחות את חלקה המזרחי ומרכזי לשליטתו, יהיה המחיר אשר יהיה, אנחנו צפויים להיות עדים לפלישה לא יאוחר מסוף פברואר, לפני שהשלג והקרח יפשירו, ואזור הגבול יהפוך לבוצי ובלתי ניתן למעבר יעיל על-ידי כלים משוריינים. לכל השיקולים המובאים לעיל יש להוסיף את הירידה בפופולאריות של המשטר והעומד בראשו ברוסיה בשנים האחרונות. יתכן, ובמוסקבה סבורים, שמבצע צבאי מוצלח מול אוקראינה יתרום להחזרת הפופולריות לרמה הפנומנלית של 2015, אחרי סיפוח חצי האי קרים. יחד עם זאת, ספק רב אם זה באמת יעבוד היום, ב-2022, לאור הקשיים הגוברים שפוגשים אזרחי רוסיה: התרסקות הרובל, עלייה בלתי פוסקת במחירים, עייפות מאי יעילותו ורמת השחיתות של המשטר והבירוקרטים שלו, ועייפות מתעמולה לוחמנית.
בכל אופן, גם אם יימצא פתרון שינמיך את גובה הלהבות, נראה שחזרנו לתקופה של מתח גבוה מאוד בין מעצמות העולם, שלא היה כמותו מאז שיאה של המלחמה הקרה בשנות ה-60 של המאה הקודמת (לספירתם).
הכותב הוא מומחה לרוסיה והמרחב הפוסט-סובייטי, עמית מחקר פוסט-דוקטורט ומרצה במחלקה למזה"ת ומדעי המדינה, אוניברסיטת אריאל
ניתוח מצוין, כתיבה עילגת מעט