האיש שנכנס לחנות הפרחים של גב׳ יחזקאל, הציג את עצמו בקצרה: שלום. שמי ניצן מהמטה למאבק בפשעי הדרה.
– כן אדוני, במה אוכל לעזור לך, עונה לו הגב׳ יחזקאל בלי להרים את הראש מסידור הפרחים שבו היא מטפלת ביסודיות.
– רציתי לברר אם יש כאן פשעי הדרה.
– פרחי הדרה?, גב׳ יחזקאל מרימה את ראשה בפליאה. פעם ראשונה שאני שומעת על פרחים בשם כזה. לא. אין לי. מצטערת. אם אתה רוצה משהו מיוחד, יש לי עכשיו אורכידאות יפיפיות. אבל תצטרך לחכות.
– סליחה גברת, כנראה שלא הבנת. לא באתי לקנות פרחים. אני מהמטה למאבק בפשעי הדרה. באתי לבדוק אם החנות שלך מתנהלת בצורה חוקית. כתוב לי בטופס הביקורת: חשד להתנהלות בלתי חוקית בחנות פרחי יחזקאל בבעלות חרדית.
– כאן הכל חוקי, אדוני.
– את זה אני אוכל לדעת, גברתי, רק אחרי הבדיקה.
– בבקשה, תבדוק.
– או-קי. אם ככה, תני לי בבקשה דג קרפיון יפה. משהו כמו קילו־קילו־מאתיים.
– קרפיון?
– כן, קרפיון. למה את מתפלאת? זה דג לגמרי לא רע. אבל אם אין לך, לא נורא. אפשר גם דג בורי. העיקר שלא יהיה שמן.
היחזקאל מחליפה את האדיבות בתקיפות מאופקת: סליחה אדוני. אין לי זמן. כאן זו חנות פרחים. אתה לא רואה?
– בוודאי שאני רואה. אבל אני רוצה לוודא שאת לא עושה בחנות שלך הדרת דגים. את יודעת שזה לא חוקי. יש לך כאן בחנות כמות מכובדת של דליים עם מים ופרחים, נכון? נו, אז למה את לא שמה בהם גם דגים? למה את מדירה אותם? המחוקק אוסר הדרה מכל סוג שהוא.
– הדרת דגים?
– בוודאי. אם את לא מאפשרת לדגים ליהנות מהמים הזכים שבדליים, זו הדרה. דגים צריכים לקבל יחס כמו פרחים. אסור להדיר אותם. זה בלתי חוקי.
– דגים בתוך הדלי ביחד עם הפרחים? לא מקובל אצלנו לשים דגים ופרחים ביחד.
– לא מקובל אצלנו? מה את אומרת? עם כל הכבוד, החוק קובע מה מקובל. לא את. אם תשימי אותם ביחד זה כן יהיה מקובל.
– אם ככה, יש לי רעיון מצוין – הגברת מתעשתת – אני אביא דגים ואשים אותם בדלי־מים מיוחד עבורם. הם יהיו מאושרים. עוד מעט אני מטפלת בזה. אל תדאג. יהיה בסדר.
– מה? את מתכוונת לשים דגים בדלי נפרד? רק שלא תעשי את זה. לטובתך. זה הרבה יותר גרוע. זאת גם הדרה וגם השפלה. כל מי שנכנס לחנות צריך לראות שהדגים מכונסים בצד כמו מצורעים? המחוקק לא יוכל להשלים עם כזאת השפלה.
היחזקאל מאבדת עשתון אחד: אתה יודע מה, אני אשים את הדלי עם הדגים מאחורנית, ככה שמי שלא יחפש אותם במיוחד, לא יוכל לראות כלום. זה בסדר לך?
– אוי ואבוי, אוי ואבוי. תיזהרי. זה הרבה יותר מעליב. אין השפלה גרועה יותר מאשר להיות מאחורנית. את יודעת, גברת יחזקאל, פעם נסעתי במכונית עם חברים ויצא לי לשבת במושב האחורי. עד היום אני בטראומה מההשפלה שנגרמה לי מזה. הרגשתי כמו אישה שיושבת במושב האחורי של האוטובוס במאה שערים. זה היה נורא. כל ילד יודע שהדבר הכי משפיל, זה לשבת ברכב במושב האחורי. הרי מהסיבה הזאת, בכל האוטובוסים בעולם הנאור אנשים יושבים רק בחציו הראשון של האוטובוס. המושבים האחוריים נוצרו כדי שלא יישבו בהם. אלא מה.
העשתון השני הולך לה לאיבוד: אז מה אתה רוצה שאני אעשה? אם לא לשים את הדלי עם הדגים לא מקדימה ולא מאחורה, אז איפה כן לשים אותם?
– אין ברירה גברת. תשימי אותם במים ביחד עם הפרחים. תאמיני לי זה הכי טוב. ככה את לא מסתבכת בהדרת דגים וגם לא משפילה אותם.
יחזקאל מתאמצת לשמור על איפוק ומתנסחת בעדינות בשארית עצביה: סליחה אדוני, אין לי שום דבר נגד דגים. להיפך. יש לי בבית אקווריום ענק מלא דגים נפלאים שאני משקיעה בו המון. אבל פרחים ודגים לא הולכים ביחד. תבין, ההפרדה ביניהם טובה גם לפרחים וגם לדגים.
– גברת, דווקא בגלל שיש לך בבית אקווריום ענק מלא דגים נפלאים שאת משקיעה בו המון, המחוקק יותר מצפה ממך שתקפידי לא לעשות הדרת דגים ולא להשפיל אותם.
זהו. היחזקאל נכנעת ומכריזה בייאוש: נראה לי שהמדינה שלנו נהפכת למדינת חלם.
– לא, לא. את טועה גברתי. את הרי אישה חרדית. את צריכה להבין את זה. אנחנו לא טיפשים. בכלל לא. לא חלם ולא קלם. אנחנו בסך הכול עושים צרות לחרדים בגלל שאנחנו שונאים אותם. זה הכול.
חזק