הגשם הסוער קידם אותנו היום 'על הבוקר' וכרגיל שיבש לרבים מאתנו את סדר היום. פקקים משתרכים, בוץ ומטריות, מים וצעיפים משמשים בערבוביה. כולם כאחד חוברים עלינו במטרה אחת שנגיע מאוחר למקום העבודה ונתחיל את היום החדש בפנים חמצמצות וברגל שמאל.
קרא עוד:
[postim]
עד הייתי בבוקר לשיחת ילדים ערה על האוטובוס שהצליחה לרגש אותי מאוד. השיחה התנהלה בערך כך:
"אוי! אני לא סובל את הבקרים המשוגעים האלו, בהם אני מאחר ל'חדר' עקב הגשמים הסוערים, וחוץ מזה, אני רטוב ומקורר לגמרי ועלול להצטנן. בקיצור זה לא יום מוצלח…" כך אחד מהחבורה העליזה.
"מה פתאום? – היסה אותו חברו – שטויות והבלים. אין כמו יום גשום. זה כיף חיים. כולם נהנים ומקפצים בשלוליות. מה אתך? אתה לא מפרגן לנו את ההנאה הזאת?…"
"כן, אברהמי צודק – הצטרף שלישי לוויכוח הסוער – בכלל הרב'ה לא מקפיד על איחורים ביום של גשם, והוא אף לא מציין זאת בפנקס האיחורים. ובהפסקות ממציאים כל פעם רעיונות חדשים למשחק בתוך הכיתה"…
"גם אני מצטרף לנאום הנ"ל -הפטיר רביעי – אני בפירוש אוהב מאוד מאוד את ה'אקשן' של הגשם"…
—–
הרהרתי לעצמי: תראו מה עושים כמה שנים ספורות לבן-אדם. בסך הכול מדובר בהבדל של 10 – 15 שנים בין גילאי הילדים האלו המשכילים לראות כל דבר מזווית עין נכונה וטובה, ובין קהל המבוגרים המתקפל מול כל קול עלה נידף המשבש לו מעט את סדר היום המקובע שלו.
הבה נלמד מהדור הצעיר בני הנעורים שקלחת החיים וקושי הפרנסה עדיין לא הצליחו לבלבל אותם ולהעכיר את מצב רוחם, ולכן מביטים הם על מאורעות העולם בצבע 'וורוד' זוהר. נהנים מה'אקשן' חווים את הקשיים בשמחה ובצהלה, מלאי חדוות חיים בריאה.
כן. גם אנחנו יכולים. עם רצון טוב ועם הקדשת רגעים בודדים של מחשבה והתבוננות במה שהפליגו חכמינו ז"ל לשבח את יום הגשמים השקול כיום שנברא בו העולם, וכתחיית המתים ועוד כהנה, ואז נדע גם אנו כיצד להסתכל על הדברים בפרספקטיבה הראויה.
אין ספק שגם אנו נצליח לקבל את הקשיים בצורה נינוחה יותר, ולהכיל את גערות ה'בוס' או את גיחוכי התלמידים על האיחור המוגזם, בהבנה שכל מה שה' עושה אתנו הכול לטובה, ואין רעה יוצאת מגשמי הברכה המסמלים את השפע משמים אליו כה שיברנו, התפללנו וייחלנו בשנות הבצורת שהיו בתקופה האחרונה.
מרגש מאד, עלה לי דמעות בעינים.