המזרח החסידי | הצצה מרתקת לקהילת סאטמאר בבואנוס איירס

ההזדמנות היחידה בה מדברים חסידי סאטמר בארגנטינה עברית, היא בשעת התפילה • במרכזה של בואנוס איירס גילה אהרון גרנות את הקהילה היחידה בעולם שמשלבת בין מסורות המזרח לתרבות חסידית אותנטית • לאחר משא ומתן קשוח הוא גם הורשה להציץ למבצרם של פליטי מדינות ערב שהפכו לחסידים נלהבים ולתעד את החצר הנסתרת, בה מתהלכים אברכים ממוצא סורי, לראשם שטריימלאך ופיאות ארוכות ובפיהם ניגון המקרא בטעמים חאלביים מסורתיים • מסע מפתיע

"אנשי הקהילה לא יתנו לכם להיכנס", הוזהרנו מראש. "קהילת 'קהל חרדים' לעולם לא תיחשף לתקשורת", טענו מביני דבר ששמעו על תכניות הביקור שלנו. הם הוסיפו גם שמעולם לא חדרה מצלמה מקצועית למבצר של הקהילה, ברחוב אלגיריץ 380 בשכונת לורנס שבבואנוס איירס. אבל אנחנו לא ויתרנו (כמובן שלא. איך נוותר, אחרי כאלו אזהרות?)

התעקשנו, והיה שווה. לא פעם אחת היינו שם, אלא פעמיים. התקרבנו אל המבצר הישן שברחוב אלגיריץ, ודלת הכניסה הכבדה נפתחה בפנינו בקול חריקה צורם, ממקדת בנו את תשומת הלב. נכנסנו פנימה, לתוך עולם אקזוטי שרק ארגנטינה הרחוקה יכולה לייצר.

בית המדרש של קהילת 'קהל חרדים', המשתייכת לחסידות סאטמר, מלא בשעות הבוקר המוקדמות מפה לפה. בחלל המבצר הסגור רוחשת תכונה רגילה של חסידים לפני תפילתם. קולות לימוד חסידות לפני התפילה נשמעים ברקע, כמו מוסיקה חלומית מרגיעה. חלק מהנוכחים התעוררו זה עתה, מגבות על שכמם והם בדרך אל המקווה. חלקם עלו מן הרחצה, פיאותיהם הארוכות מסתלסלות באצבעות אמן ומגבותיהם הרטובות נתלות בחוץ.

חדר הקפה שלצד בית המדרש מלא אף הוא בחסידים הבאים לשתות 'כוס קאווע' לפני שישקעו בלימוד חסידות, לרוב בספריו של האדמו"ר הקדוש מסאטמר ר' יואליש זיע"א. יש ביניהם כאלה שהשכימו 'פארטאגס', כמנהג חסידים ואנשי מעשה, והם שקועים בלימוד גמרא בסילודין מלפני זריחת החמה.

אחרי שנמוג החשש הראשוני מהמצלמה של אלי ומהפנקס שלי, ובניגוד גמור למה שחשבנו, בני הקהילה מדברים בחופשיות, ובעיקר – מארחים אותנו בלבביות. גם פער הדעות שבינינו לא מרתיע, וחלקם אף מגלים בקיאות בעיתון 'משפחה', אבל כל זה רק בחדר הקפה. בבית המדרש מתלקח 'ברען' חסידי, כזה שלא היה מבייש שום חסידות רק שהשפה כאן היא ספרדית ולא אידיש. מפעם לפעם מתגנב לשפתם אקצנט אידישאי שמזכיר את 'אתר הבית' בוויליאמסבורג או במונרו, תלוי לאיזה פלג אתה משתייך. בארגנטינה שני פלגי חסידות סאטמר, מתפללים ולומדים באותו בית מדרש.

לא קלה הייתה דרכנו לקבלת הרשות לצילומים והחדירה לתוך תוכי החצר הזאת. יום קודם לכן הגענו וצילמנו, מבלי שמישהו מחה בנו. אבל כאשר שבנו למקום, שם הרב לב לנוכחותנו וביקש שנצא. רק אחרי משא ומתן מייגע, הוא העניק את רשותו לביקור ולסיקור. מכאן ואילך השתדלו כולם לספק לנו כמה שיותר חומרים, וארחו אותנו בסבר פנים יפות, כמו שמארחים בחצר סאטמר.

'הוידי' או 'הודו'?

השעה שבע ושלושים. הגבאי דופק על בימת בית המדרש, והגאון החסיד ר' פייבל סויפר נכנס, עטוף בשרעפיו ובטליתו ומעוטר בתפילין. בצעדים מדודים הוא הולך למקומו ב'מזרח'. הרב סויפר, חתנו של מייסד הקהילה, הוא הרב המקומי: הוא אחראי על עולמם הרוחני של מאות אברכים שומעי לקחו. הוא ישראלי במקור, נולד בירושלים, אך לעולם לא יודה בכך שהוא מבין עברית. בהמשך ניסינו, ללא הצלחה, לראיין אותו.

התפילה מתחילה. מאות זוגות תפילין מונחים על ראשים מגולחים למשעי בתספורת חסידית אופיינית. בני הקהילה חובשים כיפות סאמט מבריקות, ובצידי ראשיהם מסתלסלות פאות רטובות מטבילת הבוקר.

ההפתעה הראשונה מתגלית לעינינו כבר בזמן הנחת התפילין: הש' שנוצרת מהרצועות הכרוכות על היד, מונחת בצורה שאינה מתאימה לחליפות החסידיות הארוכות. היא מונחת כמנהג בני עדות המזרח. אבל ההפתעה האמיתית מתרחשת כאשר החזן מגיע ל'הודו'. האוזן, הרגילה לשמוע בבית מדרש כזה 'הוידי' במבטא חסידי, שומעת עתה 'הודו', במבטא ספרדי רגיל, בהגיה העברית שבה אנו מדברים בחיי היום יום.

בעת הקדיש נשמעות מפי החזן המילים 'רווח הצלה והצלחה', כנהוג בעדות המזרח, בסלסול שלא היה מבייש את מיטב הפייטנים הספרדים. אחרי התפילה אני מגלה על שולחנות בית המדרש את המשך הסיפור, רקום על שקיות הטליתות. צירופי שמות בלתי אפשריים מתנוססים לעיניי, בחוטי כסף על גבי שחור וכחול. שמעתם פעם על 'אליעזר קלונימוס קיאיירה'? או על 'יואל משה זיאת'? בשכונת פלורס שבבואנוס איירס אלה שמות נפוצים וסטנדרטיים.

בפאתי בית המדרש מתחילים להתאסף מניינים נוספים. בין מתפלליהם יש כאלה שאיחרו למניין הראשון, אך יש גם בעלי בתים שאינם משתייכים לחסידות סאטמר. רובם אנשי עסקים העובדים בפלורס, ומעדיפים להתפלל בבית המדרש החסידי.

רוב האברכים הולכים הביתה אחרי התפילה. יש כמה שנשארים במקום, ומזמינים אותנו לארוחת בוקר משולבת בהתוועדות חסידית. על פרוסת לחם מרוחה בחמאה, לצד ביצים וסלט ירקות טרי, אנחנו מכירים את הרב ראובן זיאת, מלמד בתלמוד תורה שנבקר בו מיד אחרי הארוחה, ואת שלשת האחים – יואל משה, יעקב וקלמן. לא נוכל לכתוב את שם משפחתם של השלושה, כיוון שהתחייבנו לא לפרסם אותו, אבל גם במקרה שלהם מדובר בשם ספרדי טהור.

קהילה נולדת

"ככל הידוע לנו, אין בעולם עוד קהילה של ספרדים חסידים", מקדים הרב ראובן זיאת, לפני שהוא מתחיל לספר לנו על תולדותיה של הקהילה החריגה הזו, 'הקהילה הספרדית החסידית'.

בשנות השבעים המוקדמות הלכה היהדות בארגנטינה ונחלשה. האדמו"ר ר' יואליש מסאטמר, שכבר ישב אז בארצות הברית, שמע כי סכנת הכחדה רוחנית מרחפת על הקהילה בבואנוס איירס. הוא קרא לאחד מעמודי התווך בחצרו, הגאון החסיד רבי אליעזר קלונימוס עקשטיין, והטיל עליו משימה: לצאת לארגנטינה ולקרב שם יהודים לאבינו שבשמים.

היהודים שפגש הרב עקשטיין בבואנוס איירס היו חלאבים ברובם, כאלה שברחו מסוריה או היגרו ממנה לצורכי פרנסה. חלק מהם היו מסודרים בבתי הכנסת החאלביים, אבל היו בעיר יהודים רבים שלא השתייכו לבית כנסת מסויים, והיה גם צמָא גדול ליהדות. הרב עקשטיין שכר מספר בתים בשכונת פלורס, והחל בפעילויות שמטרתן לקרב את הצעירים לאביהם שבשמים. בתחילה הגרעין היה קטן, ואפילו מניין לתפילה התקשה הרב עקשטיין לגייס, אבל הוא לא אמר נואש. צעד אחרי צעד, במסירות ובעקשנות, וההשקעה הרבה נשאה פירות. היו מניינים קבועים בבית הכנסת, ובהמשך הוקמה קהילה של ממש.

בשנים הראשונות למדו הילדים בבתי ספר יהודיים מקומיים. כשהגיעו הילדים הראשונים לגיל ישיבה, שלח אותם הרב עקשטיין לחצר רבו בוויליאמסבורג, שם החלו ללמוד בישיבה. הילדים, שבינתיים הפכו לבחורים, למדו בויליאמסבורג שנים ארוכות. הם ספגו את ההווי החסידי של חצר סאטמר ואימצו את מנהגיה. בהגיעם לגיל עשרים חזרו ראשוני הנערים לבואנוס איירס בלבוש חסידי ובהתנהגות חסידית, אך עם הקפדה על שמירת ההלכה כמנהג הספרדים.

הבניין הקטן כבר היה צר מהכיל את כולם, והקהילה עברה למשכנה החדש, הנוכחי. הגרעין הראשוני צמח עד לבלי הכר, וזרם הטסים לארה"ב לחצר סאטמר הלך וגבר. במקביל, עלה מספרם של האברכים הספרדים-חסידיים הלבושים כחסידים ומתנהגים כספרדים. היו הורים של בחורים, שהחליפו אף הם את לבושם ללבוש חסידי, בעקבות הבנים ששבו מויליאמסבורג. ברחובות בואנוס איירס נצפו מחזות מעניינים: חסידים לבושים ב'שמונה בגדים' ממהרים למקווה, לתפילה, ללימוד. ממש כמו בשכונה חרדית בירושלים.

אט אט הפכה התופעה לדרך חיים, דרך שמאות משפחות הולכות בה. בהגיע הבן לגיל שבע עשרה הוא יעזוב את ארגנטינה ויסע לחצר הרבי מסאטמר למשך שלש שנים. איזה רבי? בירור קצר מגלה כי רובם רואים עצמם תלמידיו וחסידיו של כ"ק האדמו"ר רבי אהרן מסאטמר. עם שובם מחצר הרבי משתקעים הבחורים, שהפכו בינתיים לאברכים, בקהילה. חלקם לומדים בכולל אך גם הם יוצאים לעבוד בהמשך הדרך. חלק מבני משפחת האצולה הארגנטינאית-חאלבית, סוטון, שנחשפו בגיליון חג הפסח של 'משפחה', אף הם חברי הקהילה.

הרב ראובן זיאת הוא בנו של בעל מאפיה בבואנוס איירס. אביו הוא אחד מתלמידיו הראשונים של הרב עקשטיין, ששינה בעקבות היכרותו עם הרב את כל מהלך חייו. הוא הפך ממסורתי, ש'שומר רק את מה שמתחשק לו', לחסיד סאטמר מובהק. הוא גם שינה את כל אורח החיים בביתו, ואת בנו ראובן שלח לחצר הרבי בוויליאמסבורג. הרב ראובן הוא אחד הבוגרים הראשונים של הקהילה, אחד מבין הנחשונים שביצעו את הקפיצה הבלתי אפשרית למים.

"זה לא היה קל", הוא מספר, "בישיבה בויליאמסבורג לא היו רגילים לבחורים ספרדים, בוודאי לא לכאלה שקשורים לקהילה. פעמים רבות שאלו אותי מה אני מחפש כאן, ולמה בעצם אני מתפלל בישיבה, כאשר במרחק קצר ממנה אפשר למצוא בית כנסת חאלבי. לך תסביר להם…"

האחים יואל משה, קלמן ויעקב אף הם דור שני. אביהם, כמו אביו של הרב זיאת, נקשר לרב עקשטיין וחזר בתשובה. את שלשת ילדיו היושבים עמנו כאן הוא שלח לויליאמסבורג. "היום, הניו יורקרים כבר התרגלו לתופעה. יש מאות בחורים כאלה, ספרדים ששייכים לקהילה", מסבירים השלושה תוך כדי סיום סעודת הבוקר. עוד מעט ילך הרב ראובן ללמד בתלמוד תורה, שניים מן האחים יעלו אל הכולל, והשלישי יצא לעבודה.

למעלה, בקומה העליונה, ממוקם הכולל של הקהילה. שלושים אברכים יתחילו בדקות הקרובות את סדר הלימוד היומי שלהם. בראש הכולל עומד הרב בעצמו, ובתוכנית הלימודים – גמרא, הלכה ושיעורי חסידות. חלק מהאברכים משמשים כמשפיעים בתוך הקהילה, שרוב בניה עובדים לפרנסתם.

השעה מתאחרת. בבית המדרש נותרו בעלי בתים המתמידים ללמוד ומאחרים לעבודתם, וגם כאלה שאינם נמנים עם בני הקהילה אך באים ללמוד כאן עד שיפתחו את עסקיהם. בסוף היום עתיד בית המדרש להתמלא בבעלי עסקים רבים העובדים באזור, ומגיעים להתפלל מנחה בבית המדרש של הקהילה.

שוויון חסידי

במרחק כמה דקות הליכה מהבניין פועל התלמוד-תורה החסידי. שני תלמודי התורה החסידיים בבואנוס איירס שייכים, באופן מוזר, לחסידי חב"ד ולחסידי סאטמר. וממש כמו בירושלים, הילדים מסולסלי הפיאות מגיעים מדי בוקר אל החיידר. כך, בהגייה חסידית, הם קוראים לתלמוד תורה שלהם.

השעה תשע בבוקר. בתוך הבניין מאה וחמישים ילדים, שנראים כאילו נלקחו זה עתה מסמטאות מאה שערים: מכנסיים קצרים מעל גרביונים המכסים את כל הרגל, וחולצות צבעוניות עדינות מאוד המסתירות ציציות גדולות, שפתיליהן מגיעים כמעט עד לרצפה. על הראש כיפות קטיפה, חלקן מקושטות. הילדים יושבים בכיתותיהם, ומן החדרים עולה קול תפילה. התפילה מתנהלת בעגה חאלבית מקורית.

ביום ביקורנו, שבוע לפני חג הפסח, מכינים את הילדים לליל הסדר. המלמד, רבי אליהו סלמה, תולה על הקיר כרזה ובה סימני ליל הסדר. לצד הכרזה מככבות תמונותיהם של אדמו"רי בית סאטמר, ובהמשך הקיר תמונות של חכמי יהדות ספרד. אינטגרציה אמיתית.

אנחנו נכנסים לשיעור הראשון בכיתתו של ר' ראובן זיאת, שיעור תורה בחומש ויקרא. המלמד מסביר לילדים את הפרק בספרדית, ואז מגיע החלק שאותו אנחנו לא מכירים בירושלים – חלק השינון. כמו בכל תלמוד תורה ספרדי המכבד את עצמו, פוצחים הילדים מסולסלי הפיאות, בשירת מקהלה בה הם מדקלמים את הפרק בטעמים… חאלביים. בגן הילדים הקטן פגשנו את המלמד רבי אברהם גרבה. הוריו הגיעו לכאן מפרס לפני שנים רבות, עוד לפני שהיא נקראה איראן ולפני שחומייני עלה בה לשלטון והצר את צעדיהם של היהודים. הם נותרו כאן, ובנם הפך להיות חסיד סאטמר. מי יגול עפר מעיני הגאון הקדוש ר' יואליש מסאטמר. בחיידר לא מלמדים באידיש, אבל גם לא חלילה בעברית. רק בספרדית. המגמה – לגדל ילדים חסידיים ספרדיים יראים ושלמים, שימשיכו אחר כך בישיבה קטנה ובגיל 17 ייצאו להתבשם בחצרו של אחד משני אדמו"רי סאטמר.

בשתיים וחצי בצהריים ניכרת תכונה בבניין בית המדרש, והמקום מתמלא ביהודים שניכר בהם כי אינם חסידים. חלק מהם מכסים את ראשם רק בכניסה. בשעה זו מתקיים שיעור תורה לבעלי בתים, וסוחריה היהודיים של בואנוס איירס מגיעים ומפגינים נוכחות מרשימה. מעתה ועד לשעה עשר בלילה לא ידום קול התורה ברחבי הבניין. בכל המבואות מתגלגלת ספרדית, עם ר' גרונית אופיינית, מפיהם של יהודים הרכונים על ספרי קודש. חלק מהם לומדים בחברותות. אחת לשבוע, בימי חמישי בערב, מוסר הרב סויפר שיעור לבעלי הבתים הממלאים את חצרו. בשיעורו עוסק הרב בנושאים אקטואליים העומדים על הפרק.

הרבה מפעלים יש לקהילה מחוץ לבניין. יש ארגוני חסד המסייעים למשפחות נזקקות, ויש ארגון דמוי 'הצלה' שאנשיו מושיטים לנפגעים עזרה רפואית עד שהאמבולנס מגיע. הם גם מספקים שירותים רפואיים רגילים לנצרכים. גמילות חסדים תמיד אפיינה את קהילת סאטמר, ובעקבותיה את 'קהל חרדים'.

פיוטים בקפטן

יום שישי, ערב שבת קודש. השמש צובעת בכתום את בתי פלורס הישנים שידעו ימים יפים יותר, ועל המדרכות המתפרקות צועדים יהודים של שבת לבית המדרש, חוצים את כבישיה הסדוקים של השכונה. זר לא יאמין כי הם אינם נמנים עם עדות אשכנז. המקומיים נראים כאילו נוצקו בכבשנה היוקד של סאטמר, ונצרפו באש החסד והתורה הסאטמראית. לראשם שטריימל מעודכן, גבוה. הם עטופים בקפטן של שבת וגורבים גרביונים לבנים, כמנהג חצר הקודש סאטמר.

זמן השקיעה הוא בעשרה לשבע. בשש ארבעים וחמש, עם כניסתו המלכותית של רב הקהילה הרב פייבל סויפר, מתחילה תפילת מנחה. שליח הציבור עומד הכן, נטול שטריימל, עטוף בטלית לבנה מעל הקפטן השבתי. כמו בתפילות הקודמות, אני מחכה לשמוע את ה'הוידי' החסידי, ושומע משהו אחר… שירת 'הודו' בניגון מזרחי מסתלסלת לה מפיו של החזן, ובית המדרש כולו מצטרף אליה. בהמיה אחת, במקהלה אחת. כאילו מדובר היה בפיוט 'אדון הסליחות' בבית כנסת ספרדי בירושלים.

הניגודים הולכים ומתעצמים מול עינינו המשתאות, מופיעים במלוא הדרם השבתי, מוקצנים הרבה יותר מבימי החול. החסידים הלבושים שטריימלים ושיראין של שבת, שרים את מזמורי קבלת שבת במקאמות מזרחיות. סלסוליו של שליח הציבור לא היו מביישים את מיטב החזנים בני עדות המזרח. מי היה מאמין שיש דברים כאלה?

אחרי קבלת שבת מתפללים ערבית, ואין דרשה או שיעור בין התפילות. בסוף התפילה מסתדרים החסידים בשורה, ונותנים 'שלום עליכם' לרב. אחר כך הם פורשים לביתם, לסעודת שבת.

בבוקרו של יום השבת גודשים חברי הקהילה את בית המדרש, מוכנים ומזומנים לשעה של התעלות. "לא ניתנו שבתות אלא ללימוד תורה", מפטיר אחד מהם באוזנינו. גם הוא, כמו רוב רובם של בני הקהילה, משכים לבית המדרש בשבע בבוקר וקורא את הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום. אנחנו נהנים לשמוע את הקולות המסתלסלים בנעימה חלאבית, על פי טעמי המקרא. בפינה יושב אברך צעיר, שסיים כנראה את קריאת הפרשה. הוא קורא בספר תהילים, בהגיה מסורתית מוטעמת. ממש כמו בחאלב.

שמונה בבוקר. הס מושלך בחלל האולם כאשר ר' פייבל סויפר נכנס לבית המדרש. השיעור המרכזי כאן, בבית המדרש של חסידי סאטמר בבואנוס איירס, עוסק באחד מספרי היסוד של חסידות סאטמר – 'ויואל משה'. מרבית הנוכחים לא הכירו אישית את האדמו"ר ר' יואליש, מחבר הספר, אך כולם מוקירים את זכרו. הוא זה שחולל את המהפכה המדהימה הזו, בה הפך קהילה דרום אמריקאית מנומנמת על סף הכחדה, למעוז של תורה וחסידות. של ר' פייבל סויפר. עבור ר' פייביל סויפר יש משמעות מיוחדת ללימוד בספר 'ויואל משה'. האדמו"ר ר' יואליש היה מורו ורבו המובהק.

בשעה עשר מתחילה התפילה, והיא מתנהלת אט אט, על מי מנוחות. הרב פייבל הוא בעל הקורא, והפעם הקריאה היא בטעמים אשכנזיים. בשתים עשרה וחצי בצהריים מסתיימת התפילה, וכמנהג החסידים מתקיים קידוש גדול בו נושא הרב דברי תורה בספרדית. האברכים מתפזרים לבתיהם לסעודה, שלאחריה ישובו לבית המדרש ללמוד. הם ישבו וילמדו עד שעה מאוחרת מאוד במוצאי שבת, שכן בקהילת סאטמר שבבואנוס איירס מוציאים את השבת על פי שיטת רבנו תם.

שעות הצהרים של שבת הן שעות 'ריקות' במרכז הקהילה של חסידי סאטמר. כולם נמצאים בבתיהם, מתכנסים עם המשפחה לסעודת היום. אבל די מהר הם שבים לבית המדרש, להגות בתורה ולשתות תה של אחרי הצהרים. יש ביניהם שיעסקו בתורה, יהיו שילמדו גמרא, ויש גם כאלה שיהגו בספר 'ויואל משה', בחלק העוסק בהדרכותיו המיוחדות של האדמו"ר זיע"א על היחס הראוי ל'ציוניסטען' ולמדינה שקמה בארץ ישראל. ה'ברען' של אלה האחרונים מתלהט יותר מהרגיל, בזכות שני הישראלים שמסתובבים ביניהם. במיוחד בעיתוי הנוכחי, כשקרב 'יום אידם' (יום העצמאות), חשוב להרבות בלימוד ה'ויואל משה', ולהוכיח לתושבי הארץ עד כמה צדק מרן האדמו"ר, כשניבא כי המדינה תפגע בלומדי התורה.

כור היתוך

שעות השיא של השבת בקהילת סאטמר הספרדית הן שעות אחרי הצהרים. אט אט מתמלא הבניין עד להתפקע. אברכים, חסידיים ושאינם, באים למלא מצברים. להתפלל מנחה עם הרב (שלא בזמנה), ולהשתתף בסעודה שלישית שהיא מעין טיש. מיד לאחר מנחה נוטלים הכל את ידיהם וכך גם הרב. העיניים ממוקדות בו, הלב מתמגנט. דומה שעיניו החודרות ממיסות כל ערלת לב.

כשהרב נותן אות, כולם מתחילים לשיר. גם כאן, כמו בשאר הליכותיהם, ההווי החסידי שאותו ספגו בכור ההיתוך הסאטמראי מתמזג עם המסורת העשירה של של יהדות חאלב, מסורת של תורה ויראה. ניגונים ניגונים מתקבצים להם יחדו, ניגון חסידי מזה ופיוט ספרדי מזה, אחוֹז בזה ומזה אל תנח ידך.

בשלב מסוים מפסיקה השירה ומפנה את מקומה לשיעור בפרשת השבוע שאותו מוסר הרב פייבל סויפר. הוא משמיע את דבריו בסוגיות שעל הפרק, וגם בענייני המצב בארץ הקודש. השבת נמשכת לה בנחת, מתעלמת מצאת הכוכבים ומתפרסת עד זמן רבנו תם. עם צאתה מתפללים ערבית, והרב עורך ההבדלה.

כמה מתאים לסיים בהבדלה את הכתבה הזו. במקום שיש דעת יש גם הבדלה, כי אם אין דעת – הבדלה מניין? אם אין דעת, זאת למדנו בבואנוס איירס, מבדילים בין האשכנזי לספרדי, בין הפיוט לניגון. אבל אם יש דעת – מבדילים רק בין הטמא לטהור.