בני קהילת 'שבט הלוי' באשדוד הופתעו מההוראה החדשה שיצאה מחדרו של מרן הגאון רבי חיים מאיר וואזנר שליט"א כאשר סירב לקבל ב'פדיונות' את השטר החדש בעריך של 50 ש"ח, מאחר ורשומים עליהם דברי כפירה.
לראשונה מאז פטירת אביו מרן הגר"ש וואזנר זצוק"ל, טרח בנו ממלא מקומו הגר"ח וואזנר שליט"א, ובא בגופו לקבל את קהל עדתו באשדוד לברכה ולהזכרה לרגל ראש השנה הבעל"ט. כנהוג בקרב מקהלות החסידים, מצרפים בני הקהילה החפצים להרבות בזכויות, את התרומה שביכולתם לתת ולסייע במפעלי הקודש של ישיבת חכמי לובלין ובית ההוראה 'שבט הלוי', להפתעתם הרבה, הוידע מרן הגר"ח וואזנר שליט"א כי הוא מסרב לקבל את השטרות החדשים של 50 שקלים היות ורשומים עליהם דברי כפירה מובהקים מהמשורר המונצח בשטר.
הרב וואזנר אמר כי "על אף שהוא מייעד את כל כספי הפדיונות לישיבתו, אך בשטר זה איננו נוגע…". התלמידים והחסידים מיהרו לגנוז את השטר הבעייתי והרימו נדבתם בשטרות הכשרים שיוסיפו תורה וקדושה בעם ישראל.
חברי קהל 'שבט הלוי' אמרו כי בעקבות הנהגתו והוראתו של הגר"ח וואזנר מיהרו רבים להגדיל תרומותיהם ל-100 ול-200, עד שהגיעו למילות השטר האדמדם, שנכתבו בידי נשיא המדינה זלמן שז"ר שהחשיב עצמו כבן חצר חב"ד, וכפף קומתו כחסיד מן המנין לפני כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זי"ע: "הלא ענין לנו, עם האומה העברית, האומה שידעה את החוק של "ושיננתם לבניך" עוד מראשית עלייתה על הבמה ההיסטורית ואומה זו הן ידעה גם בשנות האפילה שלה לשמור על נכס זה של לימוד ילדיהם ועוד בימי ר' שמעון בן שטח, בשעת התכנסותה מן הגולה חזרה לארץ ישראל, ידעה להושיב מלמדי תינוקות בכל עיר ובכל כפר, בכל גליל ובכל מדינה וקבעה שכל עיר שאין בה מלמד תינוקות אין דינה כדין עיר ואף בחשכת פזוריה, ובכל קהילותיה, ידעה להטיל על כל קהילה להכניס לקרבה מלמדי תינוקות על חשבון כל יושביה, עשיר ורש, בין עקר ובין מרובה ילדים, רווק ולא רווק – כולם יחד צריכים לשאת בעול לימוד התורה…"
הגרח"מ וואזנר שליט"א מקבל קהל לברכה באשדוד (צילום: יוסי לוי)דברים נוקבים אלו בולטים בתוכנם המכיר בערך ובחשיבות התורה, למול דברי הבלע הריקים של שאול טשרניחובסקי שבכפירתו בדברי ספר התהלים "אַל-תִּבְטְחוּ בִנְדִיבִים, בְּבֶן-אָדָם, שֶׁאֵין לוֹ תְשׁוּעָה; תֵּצֵא רוּחוֹ, יָשֻׁב לְאַדְמָתוֹ, בַּיּוֹם הַהוּא, אָבְדוּ עֶשְׁתֹּנֹתָיו", העיז פניו לאמר "כי עוד אאמין באדם, גם ברוחו, רוח עז". ועדת ה"תרבות" שבבנק ישראל בחרה בשורה זו להנציחה ולהפיצה, אולי כדי לתעד את השיממון הרוחני שפשה בקרב "אנשי התרבות העבריים".
השיר נקרא בחוצפה: 'אני מאמין', בעוד הוא סותר את עיקרי האמונה והדת. חוקר המוזיקה החסידית, יעקב מזור, מציין כי גם הלחן שהותאם לשיר עגבים זה, נלקח וחולל מלחנו של רבי אברהם אליהו קפלן למילים 'שקעה חמה', לחן הנודע בישיבות ליטא וגלילותיה.
אצלנו נותנים $100 ולא 100 שקל
ומה כתוב בשטרות של ארה"ב ?? IN G-D WE TRUST
כשבנ"י יורדים, הם יורדים מתחת לאומות.. בושה וחרפה לדראון עולם !!
אולי אפשר להסביר לעמי הארץ מבינינו מה זה שיר העגבים וכו', מזכיר לי המחקר הידוע שמבין כל חצרות הקודש בליטא ובחסידים אין מי שיודע על הרצל וחביריו חוץ מסאטמר ..אז מה אתם מקשקשים
מענין מה היה קורה אם דברי הכפירה היו מופיעים על השטר של 200 ש"ח?
מענין מה היה קורה אם דברי הכפירה היו מופעים על השטר של 200 ש"ח?
מי ראה ומי רואה מי מתעניין בכלל מה "הם" כותבים ולמי יש זמן להסתכל מה "הם" כתבו.ממש ציונים של פעם,המזרחי יכול להתבייש מאיתנו כבר
מדוע הכתב צריך להוסיף דברים שלא היו ולא נבראו? מי הוסיף למאתיים? ומי דיבר משז"ר? הוא היה מחלל שבת, והוא לא היה צדיק גדול בכלל,
מי יודע מי זה שז"ר וגם אם שמענו,מי חי אותו,מה השטויות האלה
כבוד הרב שכח את דברי הרמב"ם (תשובה, ה') שלימדנו שאכן יש להאמין באדם, בכוחו לחולל שינויים באישיותו ובמעשיו ולכך התכוון המשורר:
רְשׁוּת כָּל אָדָם נְתוּנָה לוֹ: אִם רָצָה לְהַטּוֹת עַצְמוֹ לְדֶרֶךְ טוֹבָה וְלִהְיוֹת צַדִּיק, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ; וְאִם רָצָה לְהַטּוֹת עַצְמוֹ לְדֶרֶךְ רָעָה וְלִהְיוֹת רָשָׁע, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. הוּא שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה "הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאֶחָד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת, טוֹב וָרָע" (בראשית ג,כב)–כְּלוֹמַר הֵן מִין זֶה שֶׁלָּאָדָם הָיָה אֶחָד בָּעוֹלָם, וְאֵין לוֹ מִין שֵׁנִי דּוֹמֶה לוֹ בְּזֶה הָעִנְיָן, שֶׁיְּהֶא הוּא מֵעַצְמוֹ בְּדַעְתּוֹ וּבְמַחְשַׁבְתּוֹ יוֹדֵעַ הַטּוֹב וְהָרָע וְעוֹשֶׂה כָּל מַה שְׁהוּא חָפֵץ, וְאֵין לוֹ מִי שֶׁיְּעַכַּב עַל יָדוֹ מִלַּעֲשׂוֹת הַטּוֹב אוֹ הָרָע. וְכֵיוָן שֶׁכֵּן הוּא, "פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ" (שם).
ב אַל יַעֲבֹר בְּמַחְשַׁבְתָּךְ דָּבָר זֶה שֶׁאוֹמְרִים טִפְּשֵׁי הָאֻמּוֹת וְרֹב גֻּלְמֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹזֵר עַל הָאָדָם מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק אוֹ רָשָׁע. אֵין הַדָּבָר כֵּן, אֵלָא כָּל אָדָם וְאָדָם רָאוּי לִהְיוֹת צַדִּיק כְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ אוֹ רָשָׁע כְּיָרָבְעָם, אוֹ חָכָם אוֹ סָכָל, אוֹ רַחְמָן אוֹ אַכְזָרִי, אוֹ כִּילַי אוֹ שׁוֹעַ; וְכֵן שְׁאָר כָּל הַדֵּעוֹת.
וְאֵין לוֹ מִי שֶׁיִּכְפֵּהוּ וְלֹא גוֹזֵר עָלָיו, וְלֹא מִי שֶׁמּוֹשְׁכוֹ לְאֶחָד מִשְּׁנֵי הַדְּרָכִים, אֵלָא הוּא מֵעַצְמוֹ וּמִדַּעְתּוֹ נוֹטֶה לְאֵיזֶה דֶּרֶךְ שֶׁיִּרְצֶה. הוּא שֶׁיִּרְמְיָהוּ אוֹמֵר "מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא, הָרָעוֹת וְהַטּוֹב" (איכה ג,לח)–כְּלוֹמַר אֵין הַבּוֹרֵא גּוֹזֵר עַל הָאָדָם לֹא לִהְיוֹת טוֹב, וְלֹא לִהְיוֹת רָע.