או היום. שנת הלימודים כבר בשריקת הסיום, יש את התקווה של הילדות לחופש הגדול, לשחרור ולמנוחה ועם זאת, הולכת איתן עד הסוף ממש, ההמתנה ל – – – תעודה!
כן, התעודה. הגליון ההוא, שכתובות בו שורות שורות, בכתב מחשב או כתב יד, מקצוע אחר מקצוע, ההישגים. הילדה שלך תחזור הביתה, ממש עוד מעט ואיתה התעודה. את תפתחי בדרמטיות את הגליון ותגלי את הישגיה הלימודיים בתורה, בחשבון ואנגלית, אבל לא רק. בכלל לא רק. יש גם את הצד השני, בעצם הראשון, ההליכות.
מדוע התעודה מכניסה אותנו, הורים וילדות, לכוננות? והאם תעודה טובה חייבת לקבל תגמול?
אין ספק שכולנו מייחסים חשיבות רבה למסמך הזה ששמו "תעודת סוף השנה", גם כשהוא משמח וגם כשלא. ואפשר להבין זאת. הילדה מרגישה שהתעודה הזו נותנת לה ציון על היכולות שלה. על המסוגלות שלה. פעמים רבות, המוקד התחרותי, בייחוד בכיתות הבינוניות והגבוהות, של ההשוואה בין "הציונים שלי לעומת שושי, החרוצה של הכיתה", מוסיף גם הוא לחץ סביב התעודה.
גם אותנו, ההורים, התעודה מעסיקה מאד. במידה רבה התעודה היא ציון עבורנו. כהורים, אנו רואים בילדים את ההמשכיות שלנו, ולכן כשהילדה שלנו מצליחה, אנחנו גאים ושמחים בכך. ולפעמים גם מבליעים בחיוך: "נו, בדיוק כמו אבא/אמא שלה!"… הנה חברו להם יחד הגנים המשובחים, החינוך המוקפד, ההשקעה המדהימה שלנו ולהלן התוצאות המתבקשות מאליהן. אנו מציגים לראווה את התעודה המצויינת ומשוויצים באוזני כל מי שרק מוכן לשמוע על הציונים הנפלאים וההערכות המרגשות.
לעומת זאת, כשהילדה שלנו נכשלת או מועדת אנחנו לוקחים זאת ככישלון אישי. זה פוגע בנו, מעליב ומקומם אותנו, לפעמים, בסתרי סתרים, אנחנו מרגישים מובסים, מאוכזבים, דאוגים ועושים מאמצים גדולים שזה לא יבוא לידי ביטוי בחוסר שביעות רצון כלפי הילדה.
נשמע לכם מוכר? אני בטוחה שכן. זה קורה בכל בית, בכל שנה מחדש – לפחות פעמיים בשנה. אז הנה כמה דברים שכדאי לזכור בבואכם להתמודד עם קבלת התעודות:
התעודה אינה מספרת לנו מיהי הילדה שלנו, מהי אישיותה וכמה היא שווה ח"ו. התעודה מצביעה על רמת ההשקעה שלה בחודשים האחרונים, רמת המוטיבציה, הכישורים הטבעיים, יכולת ההתמודדות שלה עם חומר חדש ומיומנויות הלמידה שלה. זו הבחנה חשובה שאם אנו נעשה אותה במוחנו וליבנו את ההפרדה הזו, גם הילדה תבין ש"ציון גרוע בחשבון" לא אומר ש"אני גרועה" אלא ש"לא השקעתי מספיק", למשל.
כמו בכל דבר בחיים, ההתייחסות הראשונה שלנו תמיד צריכה להיות קודם כל להליכות, לערכים הרוחניים והערכיים עליהם אנו מגדלים את ילדינו. ציון "ראויה לשבח" בדרך ארץ ו/או בצניעות, אינו שווה ערך ל"טוב מאד" באנגלית.
השלב השני הוא ההסתכלות על הציונים הטובים והמקצועות בהם הילדה הצליחה. בין אם אלו התחומים החזקים שלה, היכולות והכישורים המיוחדים לה, ובין אם מדובר במקצוע בו היא השתדלה יותר השנה. כשנתחיל בחיזוקים והוקרות, נוכל בשלב הבא להתייחס גם לחלקים הפחות "מרנינים" של התעודה והילדה עדיין תשתף איתנו פעולה.
המבט שלנו על התעודה הוא ביחס לילדה. ולא ביחס לחברותיה או אחיותיה. גם אם מדובר בציון בינוני, כשמדובר במקצוע שהילדה מאוד מתקשה בו ועד עתה היא נכשלה שוב ושוב בהתמודדות עימו – ציון בינוני הוא מעולה. מבחינת הילדה זה ציון נהדר – וכך זה צריך להיות גם עבורכם.
אנחנו מתייחסים לדרך ולא לתוצאה. חשוב מאוד לבדוק ולהתייחס לכל התהליך שהילדה עוברת. האם היא משתדלת ועושה מאמצים? זו כבר ההצלחה. כמובן שגם כאן צריך לקחת בחשבון מי הילדה ולבדוק זאת ביחס אליה בלבד. פעמים רבות יש קושי אמיתי שמעכב ומכביד על הילדה. במקרים אחרים מדובר במקצוע שקשה לה במיוחד, ובכל זאת היא עושה כמיטב יכולתה -גם אם לא תמיד וגם אם זה רק באופן חלקי. כשאנחנו מתייחסים לדרך ומציינים זאת בקול רם אין שמחה ממנו שאנחנו, למרות הכול, רואים אותה ומעריכים את עשייתה. זה בהחלט מגביר בה את הרצון להמשיך ולהשתדל. יש לה בשביל מה.
עם כניסת התעודה הביתה, נזכור שהילדה קבלה את התעודה ולא אנחנו. יש לנו כהורים השפעה ומעורבות, כמובן. יחד עם זאת לילדה יש גם אחריות ובחירה.
גם אם את, אמא יקרה, היית מצטיינת במקצוע מסויים, למשל המקצועות ההומניים, מומלץ לחסוך מהילדה אמירות בנוסח: "מה הסיפור הגדול להצליח בספרות? בסך הכל לקרוא את הסיפור ולענות על כמה שאלות! קלי קלות!". אז זהו, שלילדה של זה לא פשוט כל כך – היא לא את. אין לה את היכולת שהייתה לך והכישורים שלה נמצאים מן הסתם במחוזות אחרים. האמירות האלה מעבירות מסר מזלזל ובשורה התחתונה מכחידות כל מוטיבציה.
בכיתות הגבוהות והבינוניות, חשוב מאוד שנבדוק עם איך נראית לה תמונת המצב שלה בבית הספר: האם היא אוהבת את מה שהיא רואה? האם היא חושבת שהתעודה אכן משקפת את יכולותיה? ממה היא מרוצה וממה פחות? האם היא יכולה לראות קשר בין רמת ההשקעה שלה לבין הציון? מה היא היתה רוצה לשנות?
כשאנחנו מתייחסים לנושא הלימודים כמשימה הנמצאת בתחום אחריותה של הילדה ומבררים איתה (מתוך התעניינות אמיתית ולא כביקורת ושיפוט) נקודות חשובות אלו, היא תוכל להגיע לתובנות ולהחלטות אופרטיביות ועצמאיות לגבי ההמשך.
ומה בכל זאת התעודה מעידה עלינו, כהורים? האם ידענו שזהו מצבה של הילדה בלימודים? האם אנחנו בתמונה? התעודה מהווה עבורנו הזדמנות לבדוק עד כמה אנחנו אכן בעניינים, עד כמה אנחנו שותפים ומתעניינים במה שקורה בתחום הלימודי. רק זכרו: מעורבים ומתערבים אלו שני דברים שונים לגמרי. חשוב לבדוק עם הילדה האם היא צריכה איזושהי עזרה ובמה אנחנו יכולים לסייע לה בהמשך. אנחנו מסייעים לו, אבל היא פועלת ביכולותיה שלה.
ואחד לפני האחרון – כמה שווה התעודה?
האם נכון לתגמל על תעודה טובה ואם כן באיזה אופן וכמה? האם התגמול יהיה זהה לכל הילדים? ולמה בכלל נחשבת לתעודה טובה? אם אנחנו מסכימים שהלימודים הם של הילדה ובאחריותה התגמול הכי גדול בשבילו היא התעודה הטובה עצמה. הוכחה חד-משמעית, שחור על גבי לבן, שהיא מצליחה, בעלת יכולת, ומוערכת. אין מתנה בעולם שתשווה לזה. אנחנו יכולים וצריכים לשמוח בשמחתה, להוסיף מילים חמות ומעריכות, וזה מצויין. אך אם נתגמל במתנה גדולה, ובוודאי כשמדובר בכסף, המסר שעובר הוא "זו התמורה האמיתית למאמץ – הפרס החומרי המחכה בקצה הדרך".
בדרך זו אנחנו מפספסים את העיקר ושוכחים מה המטרה שלנו בכל הסיפור הזה של הלימודים, מה אנחנו רוצים שהילדה שלנו תשיג. כמובן שכשהילדים מצליחים כולנו שמחים וטובי לב ומרגישים צורך לציין זאת. מה דעתכם לעשות זאת בטיול משפחתי או ארוחה חגיגית המציינת את סיומה המוצלח של השנה? גם מתגמל וגם מעמיק ומשדרג את ה'ביחד המשפחתי'.
ואחרון חביב – הילדה שלכם גדולה מסך ציוניה!
גם אם הוא לא כל כך הצליח בהבנת הנקרא, או אפילו נכשלה בחשבון, אני מבטיחה לכם, את מה שאתם כבר יודעים, שיש בה הרבה מרכיבים אחרים מצויינים ומופלאים. את חלקם אולי עוד לא גיליתם, או קשה לכם לראותם כרגע מעבר לגיליון הציונים שבידכם. אז הנה, זה הרגע לבדוק: במה היא עוד מוכשרת? איך היא כחברה, כאחות? מה הם הכישורים שלא נלמדים ונמדדים בבית ספר כמו אומנות בתחום כלשהו, חוש הומור, יצירתיות, תושייה, אכפתיות, רגישות לזולת, סבלנות? כל אלה חשובים אף יותר. זה לא אומר שלא צריך לשפר את המצב בבית הספר, אבל בואו נזכור ונזכיר (לעצמנו ולילדים שלנו) גם את החלקים המשמעותיים האלו.
