פרח קטיפה כחול – קובי לוי
כולם חולים אצל צינה, ויש מי שאומר שגם חולים אצל חמה.
ראש הישיבה הרב אבריימי שוסטרייכר צעד לאיטו על כביש האספלט הלוהט – זרוע המהמורות – הנמתח לו מעדנות בין הישיבה לביתו רחב-הידיים המשקיף אל המדבר הגדול, המנוגב מלחלוחית.
הו, ימי תמוז המפעפעים להם מתוך ליבת הקיץ הלוהט, מגירים נהרות זיעה, דוחפים ודוחקים את הבריות לחסות באותם משבי צינה מרעננים המבליחים מן המזגן. הו, הו, המזגן, איך חיו לפני 60-70 שנה בלי מזגן, הרהר הרב, האם האנשים היו חזקים וחסונים יותר, או שמא הקיץ היה אוורירי יותר ונוח לבריות…. השאלה הזו – כידוע – מוכרת, ולעוסה היטב במסדרונות בני דורנו, ותשובה? אין.
מזל שיש מזגן.
הוא פתח את הדלת, צעד בזריזות לסלון, הדליק את המזגן, מזג לעצמו משקה קל לתוך שתי כוסות, והתיישב על הכורסא הצופה המדברה.
שעתיים של מנוחה בין שתיים לארבע, הן כמים צוננים לנפש עייפה. הוא תכנן ללגום את המשקה, ולפרוש לשינה קלה, אלא שסצנה מוזרה החלה נרקמת לנגד עיניו המשתאות של ראש הישיבה.
המקום, שניים או שלושה קילומטרים בתוך המדבר. לפתע, ללא התראה מסוק שהיה בטיסה זריזה דרומה, נעצר באוויר על מקומו, ואט אט החל לנחות, ענני אבק החלו מתאבכים סביבו.
מה עושה מסוק באמצע המדבר? מה הוא איבד שם באמצע השומכלום? הסתקרן הרב. הוא ריכז את מבטו, והבחין בשתי דמויות מעורפלות. אחת – כך נדמה היה לו – נעה לעבר המסוק, והשניה יצאה מן המסוק, זה בוודאי הטייס. כ-20 דקות נמשך המפגש המטושטש בין השתיים. פטה-מורגנה! חזיון מדברי, או שמא עניין אמיתי לחלוטין?
מסוק לא נוחת במדבר בלי תכלית, התחבט בקרבו ראש הישיבה. ומי זה שחיכה לו אי-שם? האם זה מרגל? משתף פעולה? אולי הטייס עצמו מבצע פעולה אסורה שלא בידיעת הממונים עליו? שאלות גדולות.
הוווו, המסוק החל להמריא, ותוך שניות ספורות נבלע בשמים המתרחקים מן המדבר ודרומה. הרב שוסטרייכר. המשיך לעקוב במתרחש, והנה הוא מבחין בדמות הצועדת לכיוון העיירה. לאיטה, שום דבר לא בוער לה.
אחרי 10 דקות ולפי מבנה הגוף הוא זיהה כי מדובר בגבר. חלפו דקות נוספות… והרב מביט משתאה, מדובר באדם חרדי, לבוש חליפה ומכנסיים שחורים. כ- 100 מטרים לפני הכניסה לעיירה, הופתע ראש הישיבה לגלות, כי מדובר בתלמידו, בחור יקר מאין כמותו, ומה לחמד בחורים ולמסוק בלב המדבר? האם הוא משתף פעולה עם גורמים זרים? האם הוא קיבל מידע מסויים כדי להעבירו הלאה? מרגל!
סוכן של גוף אנטי-חרדי? סקרנות בהיקף קו – המשווה – ביקשה לבלעו. התלמיד פנה ימינה ונעלם מעיני הרב…
מסוק נוחת, באמצע המדבר. מפגש בין טייס צבאי לתלמיד ישיבה, במשך 20 דקות.
תעלומה מסתורית.
פרק ב'
וכמעט ללא קשר ברור, צפה ועולה השאלה הנוקבת הבאה.
חזקיהו המלך, כרגע עלו על ארצך מליוני חיילי אשור, וסנחריב מלכם בראשם. סכנה קיומית נוראה. הלוא אם ירים כל חייל אבן אחת וישליך לעבר ירושלים, הר של אבנים יטביע למוות את שונאיהם – של ישראל. ולחזקיהו אין צבא, ולא חניתות וחרבות, ולא חיל פרשים מיומן. רק תינוקות של בית רבן ולומדי תורה מדן ועד באר שבע, לא מלומדי מלחמה, מלומדי תורה.
ליל הסדר.
אחרי הסדר, אמירת ההגדה, ואכילת קורבן הפסח, המלך ואנשיו מספרים ביציאת מצרים עד שנופלת עליהם תרדמה. בטוחים בנס. בטוחים שתופיע ישועה.
ובבוקר? טבח גדול, חיילי צבאו של סנחריב מתגוללים, פגרים מתים. סנחריב ובניו נמלטים משם אבלים וחפויי ראש. המלאך גבריאל פתח שערי שמים ומשירת המלאכים פרחו נשמות האויבים לגנזי מרומים.
והנה השאלה.
ניצלת חזקיהו המלך, התורה הוכיחה את עצמה כמגינה וכמצילה, מדוע אינך אומר שירה? מדוע אינך נוטל נבל וכינור ומזמר תודה לאלוקיך?
ומפורסמים הדברים, כי אילו אמר שירה, היה מתקן את העולם וגואלו, כמשיח בן דוד.
לא אמר שירה, אין גאולה, אין משיח, בינתיים. למה?
פרק ג'
נתנאל הביט מן החלון הרחב אל המדבר הצהבהב, והרגיש כי מפעמת בו תשוקה עזה, לא מוסברת, לא מובנת, להיבלע בתוכו.
שם, בין תלוליות העפר החוליות, לבין סלעי חימר ועשבי בר, תקוע שקט ענקי שמשרה שלווה סמיכה, עטופה בהוד קדומים, המסוגלת להביא לידי דבקות בין האדם לבוראו. הפליא לחוש בכך, המלך נעים זמירות, אשר חווה במדבר – כרועה צאן או כנירדף – התעלות רוחנית-נבואית, שרוממה אותו מעל כמעט כל נבראי הדורות, ויעידו פרקי התהלים שנוצרו שם, עד כי ליבו-חלל-בקירבו.
נתנאל רצה להתבודד עם היופי המדברי הזה, טווח של חצי שעה – שעה הליכה מן הישיבה.
בהפסקת הצהריים, כשכל חבריו נכנסו לחדר האוכל, הוא לגם שתי כוסות מים קרים, ויצא מן העיירה ופניו דרומה, המדברה. צהרים של תמוז.
משבים חדים של שרב ישראלי משתובבים להם בחריצות בין גגות הרעפים לסלעי המדבר, נוסקים מעלה מטה ומייבשים כל מה שזז. דוד המלך הוא לא זכה להיות, אך עשרות פרקי תהילים שגורים היטב על לשונו. ימי תמוז המסוכנים, כמו צועקים את עצמם למי שרק רוצה לשמוע: "הלו, הזהרו, אלו ימי סכנה בהם הדין מתוח, ואותו מלאך מרירי וקר-רוח להרע, מחכה לכם בין צל לשמש".
ויש מי שאינו שומע, או אינו יודע, או פשוט מתעלם. כמו נתנאל.
פרק ד'
הרב שוסטרייכר הצליח לנוח חצי שעה ופנה בצעדים זריזים לעבר הישיבה. בסוף הסדר, קצת לפני תפילת ערבית ניגש אליו נתנאל. ידו הימנית חבושה. ראש הישיבה לא היה צריך לשאול, התלמיד הנירגש סיפר הכל לפרטי פרטים.
"יצאתי המדברה להתבודד שעה קלה עם בוראי. אחרי יותר מחצי שעה של הליכה הבחנתי ליד סלע גדול בשיח קוצני ובתוכו פרח כחול קטיפתי, מדהים ביופיו, זוהר ובוהק ממש. נזכרתי באמי, היא אוהבת פרחים ובוודאי תשמח לקבל את פרח הקטיפה. שירבבתי את ידי לתוך השיח, אבוי. צווחתי מכאב, קוץ חד שיסף את הוורידים שמתחת למפרק שבין כף היד לאמה, זרם של דם פרץ, משכתי בבהלה את ידי החוצה, ומרעה אל רעה באתי, היד שוב נחתכה, והפעם עמוק יותר. הדם ניגר ודלף כמי ברז פתוח. ניסיתי לחסום את השטף בידי השמאלית בשרוול החולצה. אך לשווא. חשתי חולשה איומה, סחרחורת, התיישבתי על סלע ונאבקתי – הולך ונחלש – בדליפה המאיימת. בשלב מסויים הבנתי שחיי בסכנה. איבדתי המון דם, המרחק לעיירה כמה קילומטרים, החום כבד, ואין לי מציל. כבר דמיינתי לעצמי את גופתי מתגוללת כאן, טרף לנשרים ושועלים… ואני עוד לא בן 17. מה עושים? בשארית כוחותי ללא אוויר בריאות קמתי על רגלי וזעקתי: "אבא שלי שבשמים, אלוקים! הצילני! אני נער צעיר, יש לי הרבה תורה ללמוד ומצוות לעשות, אני! רוצה! לחיות!!!" צנחתי על הארץ באפיסת כוחות, הולך ומתעלף. כבוד הרב, לא ייאמן. דקות ספורות אחר-כך נחת מסוק לידי. הטייס ירד ממנו, עם תיק רפואי, חבש את ידי, הישקני ליטר מים, ואף עשה לי עירוי נוזלים, אינפוזיה. אחרי 20 דקות התאוששתי, התחזקתי, עמדתי על רגלי. הטייס נוכח ששבתי לאיתני ונפרד ממני בידידות.
הרב היה נסער "וכי לא שאלת את הטייס כיצד ומדוע הגיע אליך?".
"שאלתיו. לדבריו הוא היה בתרגיל צבאי משולב, כשפניו לכיוון אילת. באמצע טיסתו הוא קיבל הוראה, לנחות מיידית במקום, ולנהל שיחה פלאפונית מסויימת, שאסור לנהל אותה במכשיר הקשר של המסוק. מדהים הדבר שהוא נחת 10 מטר ממני והבחין בי חצי מעולף. אם היה ממשיך עוד דקה לטוס דרומה, זה היה נגמר באסון…".
ראש הישיבה חיבק את תלמידו בחום וסיכם את הארוע: "ויצעקו – אל השי"ת, ויושיעם". וכמו כן, קרוב-השי"ת-לכל-קוראיו-לכל-אשר-יקראוהו-באמת", כאשר יהודי נמצא בסכנת מוות, זעקתו, שוועתו ותפילתו נובעות מן האמת הפנימית שלו, והן מגיעות עד כסא כבודו. שהרי הקב"ה רוצה להיטיב, משתוקק לעשות עמנו נפלאות וטובות עד אין קץ, אלא שאנחנו – נעבעך – לא יודעים לזעוק, לא יודעים להתפלל לא משתמשים בנקודת-האמת. נתנאל יקירי, התרחש לך נס מופלא, שראוי להודות עליו, ראוי לשיר עליו, ראוי לפרסמו".
למותר לציין שנתנאל ערך מסיבת הודיה, שר והודה לבוראו, "אשירה-לה'-כי גמל-עלי…".
אגב כך, הסביר הרב לתלמידו "חיזקיהו המלך לא אמר שירה, כי אצלו הטבע והנס הם היינו הך. לדידו כמאמין וכבוטח עצום – הטבע היא ניסי לא פחות מן הנס. כי מה לי מליוני חיילים מתים משירת מלאכים, ומה לי השמש זורחת במזרח ושוקעת במערב, סדנא ד'ארע חד הוא. זה אותו דבר בדיוק. ומכאן שלא אמר שירה מפני שלא חש שהתרחש כאן משהו גדול במיוחד. אלא שהיה עליו לומר שירה אם לא בשבילו עצמו, אזי בשביל עמו, ובכך היה מעמיד את העולם על תיקונו".
* * *
פרח הקטיפה הכחול נותר גלמוד במדבר, אך נתנאל נשא עמו זר של פרחים אדירים ובוהקים עשויים מתפילה בוקעת רקיעים. ודי לו בכך.
