שלום לך!
שמחתי לפגוש אותך פה, עם נקודות למחשבה ושאלות "משפרות קשר"..
כדי להבין את גודל המשמעות של קשר בין הורה לילד, בואי נסתכל על התפתחותו הנפשית של הילד. בחודשי חייו הראשונים של התינוק קיימת תלות מוחלטת בדמות המטפלת (האם), מבחינה פיזית ורגשית. ולמעשה, סיפוק צרכיו בצורה מותאמת ומדויקת ככל האפשר (גם לאם מותר לטעות לפעמים, וזה בסדר גמור) מהווה את אבני היסוד של הבריאות הנפשית של ילדך. אף אדם לא נולד עם בטחון עצמי ודימוי עצמי חיובי, אלא חלקים אלו נבנים בנפש האדם על ידי היענות מתאימה של הדמות המטפלת, קרי, האם.
גם כשהתינוק נהפך לפעוט, עדיין הוא זקוק לך כמשענת תמידית על מנת שיוכל לגלות את העולם. ומה קורה כשהוא נהיה כבר "ממש גדול" בן 6,7 ו-8? גם כשעצמאותו גדלה קצת, והוא אינו זקוק לך פיזית בכל דקה, ילדך זקוק עדיין ל"עין רואה" ו"אוזן שומעת" שלך, שתראי אותו, תביני אותו, תיכנסי אל ליבו, ולו רק בשיחה קצרה שאת מצליחה לנהל איתו במהלך היום באמצע כל הפעילויות הרבות בבית.
לפעמים זקוק ילדך רק למבטך האוהב שמראה לו שאת דואגת לו ומעורבת בחייו, או לחיבוק חמים וכמה מילים מנחמות אם קרה לו משהו לא נעים, או לשיחה בארבע עיניים כשאת שמה לב כשמשהו מטריד אותו. העירנות שלך לפרטים הקטנים בחייו הם המשענת, לה ילדך זקוק במשך הרבה זמן, ובעצם במשך כל חייו.
למעשה, את לא לבד. הזמנים הלחוצים של היום וחוסר הפניות של ההורים אל ילדיהם מהווים אצל הרבה ילדים את האחד הגורמים המשמעותיים להיווצרות קשיים רגשיים שונים כגון חרדות, בעיות משמעת, בעיות חברה, בעיות חינוכיות ורוחניות, ועוד.
כמובן שקיימות עוד סיבות להיווצרותם של קשיים רגשיים, אך אם הראש לא מספיק פנוי, קשה לראות את הקשיים בתחילת היווצרותם, אלא מגלים אותם רק כשכבר נוצר נזק רגשי משמעותי, שעלול להביא להידרדרות חינוכית ורוחנית. אבל אז כבר לפעמים מאוד מאוחר לטפל בבעיה וצריך הרבה סייעתא דשמיא על מנת לתקן את הנזקים
אז איך עוברים מהקצב המסחרר של עבודה ובית ב-200% משרה למצב של מיקוד על כל ילד וילד בהתאמה נכונה לכל אחד?
כשאת חוזרת הביתה ומניחה את התיק ואת שאר חפצייך, עוד לפני שאת ניגשת לכל המטלות המחכות לך בבית ולפני שאת הולכת קצת לנוח, תתיישבי ותתבונני באחד הילדים שלך שאת רוצה להתמקד עליו, ותמקדי את תשומת ליבך אליו: מה המבט שלו/ה אומר?
באיזה מצב רוח הוא/היא נראה/ית לך היום?
מה את אוהבת בילד/ה הזה/הזאת? את המבט, או אולי הצחוק שלו/שלה?
איזה מידות או תכונות אופי את מעריכה בילד/ה הזה/הזאת במיוחד?
מהן החוזקות והחולשות שלו/שלה?
שימי לב לתשובות שאת מקבלת, ותתבונני לכמה רגעים בילדך/תך ותהני מהילד הייחודי שיש לך, עם כל המעלות והחסרונות שלו, כי כך בדיוק רצה אותו הבורא יתברך, ולכן ילדך הוא מתנה מושלמת.
איך כל השאלות והתשובות בינך לבין עצמך יכולות לעזור בשיפור הקשר עם ילדייך? אצל ילדים, לעומת מבוגרים, הצד השכלי עדיין נמצא בתהליכי התפתחות, אך עולם הרגש כבר קיים במלוא עוצמתו. לכן ילדים מגיבים קודם כל "מהבטן", ואחר כך חושבים, או מוכנים להקשיב להכוונה של המבוגר. הצד השני של אותו מטבע הוא, שילדים קולטים את הרגשות שלנו בדייקנות מדהימה, בין אם נציג להם את רגשותינו כלפיהם או ננסה להסתיר אותם.
לכן, הצעד הראשון לשיפור הקשר עם ילדינו יהיה להרגיש חיובי כלפי כל ילד וילד, ואז כל דבר שנאמר או נבקש יתקבל הרבה יותר טוב אצל הילד, מה שיחזק את ההרגשה החיובית שלנו כלפיו, וכך מתחילה להתגלגל מערכת של רגשות חיוביים בתוך הקשר שלכם שרק הולכת ומתעצמת. וככל שנשים יותר לב לתכונות החיוביות של הילד ונרגיש יותר חיובי כלפיו, נוכל גם להביע בכנות מחמאות על תכונותיו החיוביות, או פשוט לבטא את הנאתנו מהשהייה במחיצתו, כגון "איך אני אוהבת לראות אותך מצייר/משחק/מחייך" כד'. והאמירות האלה שוב מחזקות את הגלגל החיובי של הרגשה חיובית כלפי הילד והיענות שלו כלפייך, וחוזר חלילה.
ומתי נעשה זאת, עם העומס הקיים?
נחפש עבור כל ילד זמן איכות. המושג הזה הפך למאוד פופולרי בשנים האחרונות, ויש כאלה שמרימים גבה על כך, שכן איפה המושג הזה היה קיים לפני דור או שניים. ובכן, יש לכך לדעתי שתי סיבות. אחת, פעם החיים היו הרבה יותר נינוחים, כך שבמשפחה עם יחסים תקינים של קירבה ופתיחות מצא הילד בדרך כלל אוזן קשבת ויחס אוהב. ושנית, בעבר לא היתה כמעט מודעות לצרכים הרגשיים של ילדים, ובמשפחות עם יחסים לא תקינים הילדים פשוט סבלו ולא היה מי שיתייחס לכך.
ואיפה נמצא את זמן האיכות הזה? זה יכול להיות ספונטני לפני השינה כשהילד כבר במיטה, או (בגילאים שעדיין זקוקים לעזרה) בזמן המקלחת, או בצורה יזומה של צירוף הילד לקניות או סידורים או אפילו לייחד זמן מיוחד לטיול, אפילו קצר, עם כל ילד.
אם נצליח ליישם דברים אלו, כל הצדדים רק ירוויחו.
את אמא נפלאה ואני מברכת אותך שיהיו לך כוחות ושמחה להמשיך כך!
ענת.
