שכן רחוק
את העובדה שהקבלן המוצלח והמבוקש נחצ'ה זוכמיר, 60, מתגורר בבית קרקע נאה עם גג רעפים אדמדם בלבו של שטח ירוק וסלעי בן 10 דונם בקצה העיירה, ידעו כולם. לא היה זה בית מנקר עיניים, לא היו בו שבעה מפלסים, ולא סלון ענק וגם לא מטבח מהמם. שומכלום, בית נאה כפשוטו, מן הסוג של פשוטי העם שלפני 50-60 שנה.
תראו, לנחצ'ה יש מספיק כסף לרכוש וילה מעוררת קנאה (אפילו שלוש) בכל מקום שתרצו, אבל זה לא הטיפוס שיחפש להוציא לאחרים עיניים ביום, בשביל לישון עם חיוך מלא סיפוק בלילה. הוא גם לא דתי גדול ששינן פרקי אבות או למד מוסר, אשר הפך אותו למורה דרך או בעל השקפה חדה הסוללת נתיבים למאבדי דרך לסוגיהם, תסתכלו על הטנדר שלו… טנדר? אתם תמהים. כן, טנדר. עד היום כבר 30 שנה שהוא נוהג על אותו טנדר מיושן ומרעיש, אשר נשם אבק יותר מאשר כולכם נשמתם אוויר, ואין לו שום סלקא דעתין לרכוש מכונית מצועצעת מסין, יפן, או קוריאה. למה? ככה. כי כל עוד הנר דולק, סליחה כי כל עוד הטנדר נוסע למה להחליף?
נשמה טובה, נחצ'ה, יש לו לב זהב. גבאי הצדקה של כל הארגונים מכל חלקי הארץ פוקדים את ביתו בעיקר בימי שישי בצהריים (אז תופשים אותו במיליון אחוז), והוא בלי הרבה גינונים שולף פנקס צ'קים ורושם. לא עושה חשבון של מעשר או חומש, כי רק השכירויות החודשיות שמכניסות לו עשרות דירות וחנויות הפזורות להן ברחבי המרכז, זו חבילה שהייתה מיישרת כל כפוף–גו במקומותינו, שהיה – בוודאי – פוצח בשירי זימרה מרוב חדווה.
"האמת היא", אומרת פלורה אשתו הנאמנה, "שנחצ'ה הוא לא גיבור הסיפור. בלי עין רעה, הוא אבא נפלא, סבא מתוק, ועם המון שכל יהודי ישר".
למה מתכוונת פלורה? נבדוק בהמשך.
עכשיו נגלה לכם, ממש בזהירות, שנחצ'ה הקבלן החברמ'ן אוהב הכל… רק דבר אחד הוא הוא לא אוהב…. וזה בעצם פתרון התעלומה מדוע הוא בחר להתגורר באמצע שטח מרוחק, בין כמה פרדסים נובלים, שלוש דיונות של חול וערימות די גדולות של פסולת בניין.
בואו נקפוץ לפרק השני, המתחולל לפני 32 שנה כשנחצ'ה היה קבלן קטן יחסית.
פרק ב'
כשהרב זושא קוגלריין שוכנע סופית להרחיב את דירתו המצומקת בקומה השנייה, הוא ידע להיכן הוא נכנס, ולתומו סבר שהוא גם יצא מזה. רעייתו החרוצה הגננת יוכבד שתחי' הוכיחה לו באותות ולא במופתים, שחייבים עוד חדר, 'כי אם לא' יש סיכוי שלילדיה יהיו רגליים עקומות וכאבי צוואר כרוניים. למה? כי עם כל הכבוד לתוכניות הדיור של שרי אוצר הולכים ובאים, זה לא נורמלי להשכיב שמונה ילדים קטנים על שתיים וחצי מיטות, ראש ליד רגליים, רגליים ליד ראש… בטן ליד רגל, ידיים על אוזניים, ושאר תיאורים כיד דמיונכם הטובה.
קוגלריין יצא למסע החתמת השכנים בבניינו, והפלא ופלא הם חתמו לו. שיהיו בריאים, עין טובה אף פעם לא הזיקה. בחצות לילה הוא התיישב במרפסת, הצית סיגריה, לגם מן הקפה ואמר ליוכבד, "סיכמתי עם נחצ'ה הקבלן, 22,000 שקל, הוא מקים כלונסאות, סוגר חדר, מרחיב מרפסת, ומוסיף חלון. נחצ'ה אומר שזו עבודה שתיקח מקסימום של המקסימום חודשיים… ולפי התנהגות השכנים העסק צריך ללכת חלק חלק". יוכבד קשרה את הסינר ופתחה בשטיפת כלים זריזה, "יופי זושא, התורה שלך מחוללת פלאים…" חדר נוסף בעוד חודשיים יכניס אור ושלווה בבית. לא עוד רגל-צוואר-בטן. אם ירצה השם, לכל ילד תהיה מיטה". נו, נו, אז אמרה.
זה התחיל בבוקר יום שלישי, אבל פעמיים כי טוב זה רק בספר בראשית. איך שנחצ'ה הכניס את המקדח לאדמה הציץ עליו בעל הדירה מן הבניין הסמוך, הלוא הוא סופר הסת"ם ר' גרשון סוויטפיש המשמש גם כגבאי בית כנסת השכונתי.
ר' גרשון ירד למטה… פער שתי עיניים ירוקות ענקיות ושאל את נחצ'ה, "תגיד לי אדוני, מה אתה עושה בדיוק?"
"מרים כלונסאות, כדי לסגור חדר שינה לילדים של הרב קוגלריין, שישנים בטן על גב על רגליים". שמר נחצ'ה על הומור זהיר.
"רגע! רגע!" זעק סוויטפיש, גם אני גר קומה שנייה, והחדר של קוגלריין, נכנס לי בדיוק בגרון… חונק לי את האוויר, סוגר לי את הנוף… וגם החנייה פה מצטמצמת… עצור הכל!!!" השתנק סוויטפיש, על גופתי ייבנה בו חדר… אם הוא רוצה שיבנה בצד הצפוני, לא בצד שלי".
נחצ'ה עצר את המקדח מלקדוח ושלח את עוזרו לקרוא לקוגלריין, שיישר את ההדורים עם שכנו הלוהט. בינתיים הגיע פקח עירוני עם מהנדס, והללו התחילו למדוד מרחקים. למותר לציין שהשניים הוזמנו ע"י הסוויטפשית שגם היא כמעט התעלפה מן המחשבה, שאין נוף, ולא יהיה אוויר, ולמה בדיוק מול העיניים שלהם…
נו חברים, אם אתם לא מכירים "חגיגות" מן הסוג הזה במקומותיכם, אז אנא קבלו תקציר.
סוויטפיש הגיש בקשה לצו מנהלי שיעצור את הבנייה של קוגלריין. לטענתו, העירייה לא פרסמה כמו שצריך את הדבר, כך שהמפגע הזה נעלם מעיניו.
תחנוני קוגלריין נפלו על אוזניים ערלות. "על איזה נוף אתה מדבר? וכי חסר לך אוויר? למה לגרום לי ולרעייתי עוגמת נפש?"
תביעה נוספת "התוכנית של קוגלריין חורגת בשישה מטרים מן המקובל באותו אזור, וטעתה הוועדה המקומית שאישרה זאת… וחוץ מזה הוא בונה קרוב מדי לקו הגבול…".
זה לא עצר כאן. סוויטפיש גייס עוד כמה דיירים שהתנגדו לכך שמכוניתו העלובה של קוגלריין תחנה במתחם, משום שהבנייה שלו "גונבת" שטח חנייה מהם ומאורחיהם.
כשהגיעו השניים למכולת. נדמה היה כאילו מדובר במפגש בין שני צוקים. יציבים, קפואי-מבע, רואים ואינם נראים. הרכילות הנשית אף היא הרקיעה שחקים, ואף גרמה לסכסוכים בין הילדים.
בית המשפט הורה על הפסקת בנייה, ונחצ'ה נאלץ לאסוף את כליו ולעבוד במקום אחר, עד יעבור זעם ועד בכלל. אלא שזעם לא רצה לעבור. המאבק המשפטי קיבל תאוצה היסטרית, במהלכו נחצ'ה הרים עמודים, הרס, ושוב הרים אותם… ושוב נאלץ לעצור את הבנייה… ושוב מדידות חדשות. ומה נלאה אתכם קוראים אהובים, בנייה שהייתה אמורה להסתיים תוך חודשיים או-טו-טו נחתמת לאחר ארבע שנות גיהנום, ברוגז, לשון הרע, עין רעה, עין צרה, והרבה כסף לעורכי דין נחמדים שמבטיחים לך ניצחונות מזהירים, "רק עוד קצת כסף, עוד קצת סבלנות".
אגב, כשהלהבות הגיעו לשיאן, ניסה נחצ'ה בעצמו לפשר בין הצדדים, אך לשווא. "אין לי אמון בך", טען סוויטפיש אתה מייצגו של קוגלריין, ודואג לכיס שלך". נחצ'ה ניסה לשלוח עוד כמה יועצים ונשמות טובות שידברו על לב השניים כדי להגיע להבנות. נייט. עד להכרעת בית המשפט (חילול השם!!!) שיש לבצע שינוי קטן בתוכנית כמובן אחרי כמעט 4 שנים, האש לא שככה.
הקוגלריינים עשו חנוכת-בית, אבל נעבעך, עם חצי עצם בגרון. יחסי השכנות העיבו. הילדים גדלו על רקע הסכסוך המבזה הזה. לא מכובד.
ברשותכם בואו נדלג לפרק ג'.
פרק ג'
שבועיים אחרי חנוכת הבית דפיקה על דלת הקוגלריין, בפתח שליח ובידו שי. מה השי? בקבוק יין איכותי, חפיסת שוקולד ומכתב. ציטוט "ידידי הרב קוגלריין, הנני מוצא לנכון לבקש את סליחתך על עוגמת הנפש שנגרמה לך בארבע שנים האחרונות, ומבקש ממך בכל לשון, הבה נתפייסה!!! בידידות ובלב אוהב, גרשון סוויטפיש". לא ייאמן.
בדיוק כעבור שלוש דקות, דפיקה בדלת דירת הסוויטפישים, בפתח שליח ובידו שי. מה השי? בקבוק יין איכותי, חפיסת שוקולד ומכתב. ציטוט "ידידי הרב סוויטפיש, הנני מוצא לנכון לבקש את סליחתך על עוגמת הנפש שנגרמה לך בארבע השנים האחרונות ומבקש ממך בכל לשון, הבה נתפייסה!!! בידידות ובלב אוהב, זושא קוגלריין".
תרצו תאמינו, תרצו לא תאמינו, אבל למחרת בשעה 7.00 בבוקר השניים נפגשו במכולת חייכו זה לזה, לחצו ידיים בחמימות אמרו "דף חדש" שאלו "מה נשמע?" וליד הקופה נהגו בג'נטלמניות ממש, "עכשיו תורך", לא עכשיו "תורך". ותרנים להפליא.
פרק סיום
שעת ערב. הקבלן נחצ'ה זוכמיר, החנה את הטנדר שלו וצפצף. הצפצוף היה מוכר. קוגלריין הציץ מן החלון ונתבקש לרדת. כנ"ל גם סוויטפיש. השניים התיישבו זה לצד זה בספסל האחורי. נחצ'ה הצית סיגריה. היפנה ראשו לאחור, כחכח בגרונו ואמר: "תראו מתוקים שלי, תכל'ס כל הריב והגיהנום שעשיתם זה לזה, זה רק בשביל 90 שקל".
"90 שקל?" תמהו השניים "היה ויכוח על נוף, על קרקע, על אוויר, על קו גבול… על חנייה… איך הגעתם ל-90 שקל?"
נחצ'ה שלף מכיסו חשבונית של חנות יוקרתית, בקבוק יין איכותי מזן בורדו 80 ש"ח, חפיסת שוקולד חלב 10 ש"ח. "עכשיו ידידיי, כשאתם אחרי הכל והתפייסתם, (אתם מבינים מי שלח את השי? ק"ל) יכולתם לחסוך גיהנום בן 4 שנים ע"י קניית בקבוק יין עם שוקולד וישיבה משותפת עם לב מתחשב זה בזה. יוצא אם כן, שכל הסכסוך שלכם היה ממש על פרוטות, לא חבל?"
למותר לציין שהקבלן נחצ'ה זוכמיר נהג כמו אהרון הכהן אוהב שלום, ורודף שלום. אגב כעבור שנה מפרשייה זו רכש נחצ'ה את השטח המרוחק מן העיירה, ובנה את ביתו הנאה במרכזו. למה? עדיף שכן רחוק.
פרי קטן מאחורי הסיפור
חכמי הסוד מלמדים, כי בטרם נשלחת הנשמה לגלגול נוסף עלי אדמות היא יכולה לבחור, בין דין קשה בעליונים או להתגשם שוב בגוף אדם ולחזור ארצה. מאימת העונש, היא מעדיפה לשוב בגלגול, ואז מראים לה מי יהיה בן זוגה, מי יהיו ילדיה, בני משפחתה וכמובן מי יהיו שכניה.
"ועליך לעמוד בניסיונות קשים ומרים שיעמידו אותך בארץ, וזה לא פשוט!" מתריעים בה. והיא מסכימה. וחותמת ויורדת.
אלא שאחרי שהמלאך מכה לתינוק במרכז שפתו העליונה הוא שוכח הכל, והשכנים שלו הם כבר לא ניסיון, אלא גורם מפריע שיש להילחם בו עד טיפת הדם האחרונה.
נו טוב, כל עוד חיים אנחנו, ניתן אל ליבנו שחפצנו וביקשנו מאד בשכנים הללו, שיהיו קרובים, קרובים מאד.
