כתוב בתיקו"ז שיום פורים הוא כיום הכפורים. וכתב הגר"א שמי נתלה במי קטן נתלה בגדול, יום הכיפורים הוא כ"פורים". והיינו שהיום הקדוש ביותר בשנה משול לפורים, וא"כ חזינן גודל מעלת היום. ובגמ' בשבת איתא שבזמן מתן תורה הקב"ה כפה עליהם הר כגיגית ובפורים הדר קיבלוה מאהבה.
ונמצא שבפורים יש את ענין התורה ותפילה ביתר שאת. שכיון שפורים כפורים ועיקר העבודה ביום כיפור היא עבודת התפילה, וגם בפורים כל הפושט יד נותנים לו. וא"כ זה יום שמסוגל מאוד לתפילה. וגם זה יום קבלת התורה מאהבה. וא"כ עיקר עבודת היום היה צריך להיות לכאורה בחיזוק בעמל התורה ובעבודת הלב זו תפילה. אבל בפורים אנו מצווים במצוות היום, שעניינם הוא בין אדם לחבירו ולעצמו, ופחות דגש על ענייני תורה ועבודה, מלבד מקרא מגילה שעניינה הוא "קריאתה זו הלילא" כדאיתא בגמ' במגילה.
ואף שאפשר לקיים את המצוות היום בזריזות, ולעסוק שאר היום רק בתורה ותפילה, אבל יש את מצוות סעודת פורים וכמ"ש "משתה ושמחה" והיינו שמשתה ושמחה זה האופן של סעודת פורים, ואין זה חיוב משתה לחוד וחיוב סעודה לחוד, אלא המשתה צריך להיות בתוך הסעודה. וכן מבואר ברמב"ם[1] שכתב "כיצד חובת סעודה זו שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו, ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרות".
אופן קיום מצוות משתה הוא כדאמר רבא "חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" וזה לכאורה דבר תמוה היכן מצינו מצווה שצריך להיות בלי דעת. ושו"ר שכן הקשה הביאוה"ל[2] "וא"ת האיך יחייבו חז"ל מה שנזכר בתורה ובנביאים בכמה מקומות השיכרות למכשול גדול" ויעו"ש.
ונראה בבקדם דברי הנפה"ח [שער ג' פרק י"א] שכתב "וזהו שאמר הכתוב כי ה' הוא האלוקי' רצונו לומר אם כי מצד השגתנו הוא נקרא אלוקי' אבל מצידו יתברך הוא נקרא בחינת שם הוי' ב"ה, ובאמת הכל אחד "וה' הוא האלוקים" דהנה הוי' זה מידת הרחמים ואלוקי' זה מידת הדין ואהא כתיב וידעת היום והשבות כי הוי' הוא האלוקים אין עוד מלבדו". ובפרק י"ב כתב שאם אדם חושב על אין עוד מלבדו וששום כוח בעולם לא יוכל להזיק לו יכול לפעול עניינים וניסים נפלאים הפוך סדר כוחות הטבעיים כלשה"ק.
ובהג"ה ביאר שזהו העניין מאמרם "עשה לך שרף" שע"י שמסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את לאביהם שבשמים וכו' ר"ל כשהסתכלו כלפי מעלה להנחש השרף, והתבוננו בכוחו הרע, ועם כל זה בטלוהו מליבם ולא השגיחו על כוחו הנורא, ושעבדו את ליבם באמת רק לאביהם שבשמים לבד היו מתרפאין, והוא ענין המתקת הדינים בשורשם, והוא מבואר למבין.
והנפה"ח [פרק י"ג] ביאר שזה היה עבודת האבות כל ימיהם, ולכן האבות השיגו את כל התורה מדעתם, ע"י שהגיעו לדרגה גבוהה של דביקות בה', וביטלו את כל שאר הכוחות, נהיה קוב"ה וישראל חד. ואז השיגו גם את התורה שזה הכל אחד. ושמעתי מרבי דוד אבוחצירא שליט"א שזה הביאור במה שכתוב בהגדה של פסח "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו" שע"י שקרבנו להר סיני אחרי כל ההכנה של ג' ימי הגבלה, פסקה זוהמתם. ונהיו בדרגת דביקות של קוב"ה וישראל חד, ועי"ז זכו גם להשיג לעצמם את התורה, ולכן דיינו. ואח"כ באה קבלת התורה שהייתה גם לכל הדורות הבאים אחריהם שהם לא יוכלו להשיג בעצמם את התורה. ולכן אומרים בברכות ק"ש "עלינו ועל בנינו ועל כל דורות".
א"כ נמצא שעיקר העבודה הוא לחיות שאין עוד מלבדו כפשוטו, ואז גם כשיש מידת הדין יכולים להמתיק את הדינים בשורשם. שהרי הדין ורחמים זה אותו שורש שהוי' שזה מידת הרחמים הוא האלוקי', וגם הדין נובע מהרחמים. ואיתא במדרש על רבי יהושע בן לוי, שתמה על מידת הדין, ואליהו ביאר לו איך כל דבר מדוקדק באופן נפלא מחמת רחמיו יתברך, ורק בעיני בשר איננו יכולים לראות את זה.
ונס פורים היה על ידי שצמו וזעקו לרבש"ע, וביטלו את כל הכוחות שבעולם, ועל ידי זה זכו לישועה. ולכן קבעו את תענית אסתר לדורות "דברי הצומות וזעקתם" שזה צום שונה מכל הצומות ששאר הצומות נקבעו בגלל מאורעות של צער שאירעו בהם. אבל צום תענית אסתר נקבע כחלק מפורים, שכיון שמטרת פורים היא "להודיע שכל קוויך לא יבושו ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך" ותענית אסתר היה החלק של קוויך והחוסים בך, ובפורים התגלם בפועל הלא יבושו ולא יכלמו, שאז זכו לישועה הגדולה, הפוך מדרך הטבע "ונהפוך הוא". ועיקר הענין של תענית אסתר הוא ללמדנו שעל ידי אמונתם בה' וזעקתם אליו זכו לישועה, ולכן כתוב בסוף המגילה "לקים את ימי הפורים האלה בזמניהם כאשר קים עליהם מרדכי היהודי ואסתר המלכה וכאשר קיימו על נפשם ועל זרעם דברי הצומות וזעקתם" וביאר האבן עזרא, וטעם וזעקתם להתפלל ולזעוק אל השם בימי התענית, שזה מטרת התענית לזעוק אל ה', אבל בפורים שמחים עם הישועה, שכיון שפורים כפורים כמו שביום הכיפורים זועקים לה' ובמוצאי יום הכיפורים כתוב "אכלו משמנים ושתו ממתקים כי חדות ה' מעוזכם" וכך בפורים במוצאי התענית אחר הזעקה לה', אנו שמחים בישועת ה'.
יש טעות שהתאזרחה בקרב רבים כביכול מה יעזור לאדם אמונה, הרי יתכן שמגיע לו עונש על מעשיו הרעים, ואין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. אבל האמת שלא כתוב שצדיקים קוויך לא יבושו, אלא "כל קוויך לא יבושו, ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך" והיינו שבכוח האמונה והבטחון להפוך את הרע לטוב, ואפילו רשע גמור שמגיע לו עונשים אל יתייאש, וכן כתוב [3]"הבוטח בה' חסד יסובבנו" ולא כתוב שדווקא צדיק הבוטח בה', אלא הבוטח בה' חסד יסובבנו, ומשמע שכל מי שבוטח בה' חסד יסובבנו. ואדרבא מצינו שיש צדיק ורע לו, אבל אין בוטח בה' ורע לו. וכמו שמבקשים בתפילה על הצדיקים וכו' יהמו רחמיך. אבל "ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת" ולא נבוש כי בך בטחנו.
והנה לפי מדרגת הבטחון בה' כך זוכה לישועה, וכמ"ש הגרי"ז עה"ת לבאר את מה שכתוב[4] "והתענג על ה' ויתן לך משאלות ליבך", וכן כתוב [5]"נרננה בישועתך ובשם אלוהי' נדגול" ואז זוכים ש"ימלא ה' כל משאלותיך". שעוד לפני הישועה צריך לשמוח בה' מעצם הביטחון, ואז זוכה שיתמלאו כל משאלותיו. אלא שדין שירה הוא רק אחר הישועה בפועל.
ועל כן שונה פורים משאר היו"ט שיש בהם רק חיוב סעודה, אבל בפורים עיקר החיוב הוא משתה. וחייב אינש לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, [וכמו שידוע מהגרי"ז שעמד על החילוק הזה.] והטעם בזה הוא, כיון שיש דברים שבעיני בשר הם נראים דברים רעים, אבל האמת היא כי מאיתו תצא הרעות והטובות, וידעת היום והשבות אל לבבך כי הוי' שזה מידת הרחמים הוא האלוקי', ומקור מידת הדין היא מאותו מקור של מידת הרחמים. ובעצם הידיעה הזו והשבתה אל הלב, וביטול כל כוחות הרע, ממתיק את הדינים בשורשם.
ולכן אמרו חז"ל[6] ש"חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה" כיון שתכלית הכל הוא הטוב, שהרי תכלית הבריאה היא רצון השי"ת להטיב עם ברואיו. ועל ידי זה שהוא מאמין בזה בכל ליבו, יכול להפוך גם את הרע לטוב.
כתב הרמב"ם [7] שדרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו, אחר רעיו וחבריו, ונוהג כמנהג אנשי מדינתו. וזה הגורם לו את כל הקנאה והתאווה והכבוד שמוציאים את האדם מן העולם, אך שעיקר בריית האדם הוא ישר כמ"ש "האלוקי' עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים" והנה הקרא פתח בלשון האדם וסיים בלשון רבים והמה ביקשו, והיינו כמו שנתב' שהאדם מצד עצמו הוא ישר, אבל כשהוא נמשך אחר סביבתו "המה ביקשו חשבונות רבים".
ולפי"ז אפשר לבאר מה שנחלקו חז"ל עמש"כ על נח "צדיק תמים היה בדורותיו" שיש דורשים אותו לשבח, כ"ש שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום. ולפי האמור נראה שלא נחלקו חז"ל בעיקר מדרגתו של נח שזה ודאי שהיה צדיק רק לפי מדרגת דורו. ומה שנחלקו זה רק במש"כ "בדורותיו" האם כוונת הכתוב היא לשבח את נח, שאפי' בדורו הירוד לא נמשך אחר הבריות ונשאר צדיק תמים. וא"כ כ"ש שאם נח היה בדור של צדיקים, גם נח היה נמשך אחר הבריות והיה יותר צדיק. ויש דורשים לגנאי שכוונת התורה לומר שנח היה צדיק תמים רק בהשוואה לדורו, אבל אם היה בדורו של אברהם, לא היה נחשב כלום. והיינו שלפי דרגת דורו היה צדיק תמים, אבל בדורו של אברהם, הדרגה הזו של נח לא הייתה כלום. הן אמנם שאם היה נח בדורו של אברהם, גם הוא היה נמשך אחר הבריות וזוכה לדרגה יותר גבוהה. אבל כוונת התורה היא לגנאי לומר שהדרגה הזו של נח נחשבת צדיק רק לפי דורו.
וניתנה ראש ונשובה לחיוב לבסומי בפוריא עד דלא ידע, שתכלית הידיעה היא שלא נדע. וכמ"ש האבי עזרי[8] בשם הגרי"ז שמצוות אמונה מתחילה במקום שנגמר השכל. וכשהאדם מבטל את ידיעתו ושכלו לבוית"ש הוא התיקון לעץ הדעת לדעת טוב ורע, שאין רצונו אלא להדבק בבוראו. ואולי מה שרואים היום שמתקיים הקללה [9]"והפקדתי עליכם בהלה", זה גם מתוך שהאדם אינו שלם עם עצמו ובוראו. ומחפש כל הזמן ידיעות חיצוניות שהכל הוא מהשורש פורה ראש ולענה של חטא עץ הדעת ואכמ"ל.
וזה עבודת היום בפורים, שמתוך המשתה יגיע לדבקות בבורא כל עולמים, ולקבל את מלכותו ואת תורתו באהבה. במצב שהוא אינו נתון בחשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם, שעל ידי עד דלא ידע" לא מעניין אותו כלום מה דעת זולתו, ואז מגיע לתכלית להיות דבק בבוראו, ולאהבת ישראל באמת. שהרי השיכור אינו בדעת של קנאה תאווה וכבוד, ש[10]"לתאווה יבקש נפרד". אבל אם רוצה לקיים בשלמות את מצוות ואהבת לרעך כמוך, ישליך מעליו את כל החשבונות הרבים. ואז יוכל לקיים בשלמות את המצווה של משלוח מנות איש לרעהו כדי להרבות אחווה ורעות. ולזכות להרגיש את מה שהאריך לבאר בספה"ק תומר דבורה שכל ישראל הם נשמה אחת.
ואף שבפורים "הדר קיבלוה מאהבה", וודאי שהעוסק בתורה ביום זה הרי זה מתעלה, אמנם כמו שמצינו שבעצרת הכל מודו דבעינן לכם והיינו משום שהדבר דומה למי שזכה בגורל שקודם שמח עם ביתו ואהביו, ורק אח"כ הוא מממש את זכייתו. כך התורה שאנו שמחים על זה שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ולכן קודם עושים סעודה גדולה, עגלה תילתא. ומשתפים בזה את הגופים, להראות שאנו שמחים, ובזה אנו מראים את החשיבות והחביבות לתורה. ולכן צריך לברך ברכות התורה תחילה להראות את החשיבות שלנו לתורה, כמ"ש הר"ן בנדרים. ובפורים כדי לקבל את התורה מאהבה, מבטלים את הדעת ואת כל החשבונות, ואז זוכים לקבל על עצמם עול תורה מתוך שמחה אמיתית. ותנאי לקבלת התורה הוא שיהיה מתוך "ויחן ישראל כנגד ההר" ודרשו חז"ל כאיש אחד בלב אחד, שזה תיקון ל"ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים", וזה על ידי משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, שרק על ידי האחדות זוכים לקבל את התורה.
הזמר אומר "שושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי" וזה על פי מה שכתוב "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות" וגו' ואחר כך כתוב "ליהודים היתה אורה", שהמן גזר גם גזירת שמד ברוחניות וזהו להשמיד מלשון שמד, וכמו שמצינו שהיה תביעה על מה שנהנו מסעודתו של אותו רשע. ולכן חז"ל הוצרכו לדרוש שמה שכתוב ליהודים היתה אורה ושמחה אין זה כפשוטו על זה שניצלו, אלא שאורה זה תורה שמחה זה שבת ששון זה מילה ויקר זה תפילין. וההבדל בין פורים לחנוכה הוא שבחנוכה היונים נתנו אפשרות להינצל על ידי שישראל ישתמדו ח"ו, אבל המן גזר גם על הגופים שאפילו אם ישראל ישתמדו הם יהרגום. ואף שישראל התפללו רק על מפלת המן כדי להינצל מהגזירה להרוג את הגוף, זכו גם לגדולת מרדכי כמו שכתוב בתרגום, והיינו שעל ידי "ומרדכי יצא מלפני המלך שזה גדולת מרדכי זכו "לאורה זו תורה", וזה הכונה שושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי" ולא רק ישראל, אלא "רבים מעמי הארץ מתייהדים" בראותם את גדולת מרדכי. ואפשר שזה רמוז במה שכתוב[11] "רחוק מישועתי דברי שאגתי" שהישועה רחוקה מדברי שאגתי שהיה רק להינצל מהצרה, אבל הישועה היא הרבה יותר, רחוק מדברי שאגתי.
וקשה אם כך למה פורים לא נקבע גם להלל והודאה כמו חנוכה. ואמרתי שקריאתה זה הלילא, ודעת המאירי שמי שאין לו מגילה חייב לקרוא הלל, וכן פסק האור לציון שיקרא בלא ברכה. אבל זה מחודש ולא מוזכר בפוסקים, שמי שאין לו מגילה חייב לקרוא הלל. ואמרתי לבאר הטעם שכיון שהאופן של ההלל בפורים הוא על ידי המגילה, וחז"ל לא תיקנו לומר הלל בפורים, לכן מי שאין לו מגילה אינו יכול לומר הלל. ואפשר לבאר באופן אחר, שהלל זה רק על נס גלוי שיוצא מדרך הטבע, אבל נס המגילה היה בהסתר, ולכן האופן של ההלל הוא רק על ידי קריאת המגילה, שמגלה את הנס שהיה בהסתר.
ושמעתי שהגר"ע קיסטר זצ"ל ביאר שלא אומרים בפורים להשכיחם תורתך, כיון שהמטרה של המן לא הייתה מלחמה נגד התורה, אלא שבגלל שידע שהתורה מגנא ומצלא, לכן לא רצה שעם ישראל יזכו לזה. ולכן אחז"ל[12]"מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק" שכיון שהמן ידע את החשיבות של התורה, זכה שיצאו בני בניו לומדי תורה, ולכן לא כתוב שהתגיירו אלא הדגש הוא שלמדו תורה.
הגר"ח פלאג'י מבאר שהמן לקח את הכסף כדי לשלם לתינוקות שילמדו תורה לזכותו, וא"כ מובן שכיון שהעריך את התורה והחזיק את לומדיה, זכה לכך שבני בניו למדו תורה מבני ברק. ודבר פלא כתב הגר"ח פלאג'י שלא כתוב שגזירת המן התבטלה, ולכן בכל שנה צריך להתחזק מאוד כדי שהגזירה לא תתתחדש ח"ו באותה שנה.
להערות:
[1] פ"ב מהל' מגילה הל' ט"ו.
[2] סי' תרצ"ה.
[3] תהילים ל"ב י.
[4] שם ל"ז י"ד.
[5] שם כ, ו.
[6] ברכות פ"ט מ"ה
[7] ברפ"ו מהל' דעות,
[8] הל' תשובה פ"ה ה"ה.
[9] ויקרא כ"ו ט"ז.
[10] משלי י"ח א.
[11] תהילים כ"ב ב.
[12] סנהדרין צו:.
