שבוע נוסף של חיוכים, טפיחות על השכם והרבה שביעות רצון עבר על המערכת המדינית בירושלים, עם ביקורו הראשון של היועץ לביטחון לאומי של טראמפ, ג'ון בולטון. הבכיר המשופם שרק מראהו כבר עלול להשרות איזשהו בדל של אוירה קומית, סיפק שוב רגעים רבים של נחת רוח מהממשל הידידותי ביותר שהיה אי פעם לישראל בבית הלבן.
הוא התחבק עם נתניהו, לחץ את ידי ריבלין, המתיק סוד עם ליברמן והשמיע אינספור אמירות שערבו מאוד לאוזן הישראלית. בולטון הוא ממובילי היוזמה האמריקנית לנטישת הסכם הגרעין עם איראן ודף המסרים שהוא מחזיק בידו נדמה כאילו נכתב בידי נתניהו עצמו. הוא הדגיש שוב ושוב את הצורך להוציא את איראן מכל שטחה של סוריה וחזר על זכותה של ישראל להגן על עצמה בעזה ובכלל.
מעל הכל, בלטה האמירה שהשמיע באוזני העיתונאים במלון המלך דוד בירושלים, כשהכריז כי ארה"ב לא מתכוונת לכפות על ישראל צעדים שאינם לרוחה במסגרת משא ומתן עתידי עם הפלשתינים. האמירה הזאת בלטה במיוחד בגלל הטיימינג שלה: שעות ספורות לאחר נאום אחר שנישא בקצה השני של כדור הארץ והכה גלים שהגיעו והתנפצו כאן, על סלעי הפוליטיקה הישראלית.
כבר מהרגע הראשון של הביקור המתוקשר בישראל, החלו לצוץ גם כותרות אחרות הערבות פחות לאוזן הישראלית. באופן לא ברור החלו לדלוף קטעי ארכיון מאירועים שהתרחשו כבר לפני חודשים רבים ובאורח פלא התפרסמו רק השבוע.
מכלול של תמיכה
זה התחיל עם דיווח מפגישה שנערכה בבית הלבן לפני יותר מחודשיים בין הנשיא טראמפ למלך ירדן עבדאללה. הדיווח שיוחס ל"בכירים בבית הלבן" טען כי טראמפ אמר לעבדאללה, שבהיעדר הסכם בין ישראל לפלשתינים תתפתח מדינה דו לאומית אחת, ובה לראש הממשלה יקראו מוחמד.
די היה בכותרת זו כדי לגרור תגובות צפויות מהאופוזיציה. חברי כנסת מהמחנה הציוני וממרצ מיהרו לשמוח לאידו של נתניהו ולצהול כי הנה גם טראמפ משנה את דעותיו וגם הוא כבר תומך בפתרון שתי המדינות.
לא חלפו 48 שעות ואת הכותרות תפסה הדלפה נוספת והפעם מלפני שנה, אז התקיימה פגישה בין טארק עבאס, בנו של יו"ר הרשות הפלשתינית אבו מאזן לשליח האמריקני למזרח התיכון ג'ייסון גרינבלט. הפגישה בין השניים נערכה בשולי עצרת האו"ם בניו יורק ובמהלכה הביע בנו של אבו מאזן תמיכה דווקא במדינה אחת עם שוויון זכויות לפלשתינים ואמר כי מדובר ברעיון טוב יותר מאשר הקמת שתי מדינות. המשמעות היא, כי גם הפלשתינים מבינים שהיעדר הסכם טוב להם מהסכם כי רק כך הם יהיו כאן רוב ויקבלו את כל מה שהם רוצים בשקט ובלי לשלם מחיר פוליטי.
ובבוקר יום רביעי, שעה שעמד בולטון על במת מסיבת העיתונאים במלון המלך דוד בירושלים, התפרסמה הכותרת המרכזית מנאום שנשא טראמפ שעות ספורות קודם לכן בוירג'יניה המערבית, שם אמר כי אחרי שישראל קיבלה את העברת השגרירות לירושלים, היא צפויה לשלם "מחיר כבד" במשא ומתן עם הפלשתינים.
לכאורה, אין כל קשר בין הספינים וההדלפות שנשמעו השבוע לבין הביקור הרשמי של היועץ האמריקני. אבל במבט מלמעלה נוצר כאן פאזל מענין של מהלכים שיתכן ונועדו לשרת מטרה כלשהי. התחושה שעולה משבוע כזה היא שגם הממשל בבית הלבן ובמיוחד העומד בראשו, מתנערים מעט מהעמדה הישראלית הימנית וקצת מתחילים ליישר קו עם המגמה של הממשלים הקודמים.
אבל בפועל, המצב הוא ממש לא כזה. חשוב לזכור שטראמפ עצמו כבר התבטא מספר פעמים בצורה דומה ואף דיבר גם על המחיר שתידרש ישראל לשלם במשא ומתן עתידי. הוא לא חידש מאומה השבוע ולכן לא ברור מדוע האמירה הזאת תפסה הפעם כותרות מוגזמות.
גם אחרי ההתבטאויות הללו בעבר, מדובר עדיין בממשל האוהד ביותר שהיה לישראל מאז ומעולם. גם הממשלים שהיו ידידותיים בעבר, לא היו מזוהים ברמה כזאת עם העמדות הפוליטיות ועם האינטרס הביטחוני כפי שרואים אותו בירושלים.
במבט רחב, ישראל נהנית היום מפירות התמיכה האמריקנית בכמה וכמה תחומים קריטיים. ראשית, העמדה הנוקשה של טראמפ ואנשיו כלפי איראן תוך נקיטת צעדים מעשיים דרסטיים כמו נטישת הסכם הגרעין. עמדה כזו מחזקת מאוד את הקמפיין הישראלי נגד איראן ומסייעת בהמשך במהלכים המעשיים במאבק העולמי נגד התוקפנות האיראנית.
גם ברצועת עזה, עמדותיה ומעשיה של וושינגטון מהווים לשון מאזניים המכריעה את הכף. ישראל מבקשת וגם מקבלת קיצוץ בתמיכה האמריקנית לאונר"א, פגיעה בלגיטימציה העולמית לחמאס וכן ווטו באו"ם על כל גינוי לישראל מה שמונע גם העמדה לדין של אנשי צבא ישראלים בהאג שהיו יכולים להיות מואשמים ב"פשעי מלחמה" נגד הפלשתינים.
לא להתגרות בנשיא לא צפוי
ישראל אכן מנצלת היטב את העובדה שטראמפ ואנשיו רואים עין בעין עם ירושלים את רוב הסוגיות הביטחוניות המרכזיות, החשובות לסדר יומה התקין של ישראל. אבל בירושלים מבינים עוד משהו: טראמפ הוא אדם לא צפוי. אצל הנשיאים הקודמים שהיו בבית הלבן אפשר היה לקרוא ולצפות מראש את מעשיהם ועמדותיהם. אבל אצל טראמפ הכל שונה.
לאיש אין כללים, לא כללים ממלכתיים ולא כללי דיפלומטיה. המהלכים שלו מתבצעים מראשו של איש עסקים ולא מראשו של פוליטיקאי. בתקופת אובמה למשל, יכול היה נתניהו לנקוט בקו נוקשה נגד הממשל, לסרב להצעות ולתקוף עמדות, כשהוא יודע ללכת בין הטיפות בסבך הדיפלומטי של אובמה ואנשיו, ללכת קצת נגדם אבל לא לעבור את הגבול.
עם טראמפ אי אפשר לעשות זאת גם אם הוא לא היה חבר. אם ישראל תחליט לנקוט נגדו קו נוקשה יותר ולעמוד על עקרונותיה, קשה מאוד לצפות מה יהיו התגובות שלו ולאן זה יוביל. ולכן כשהוא עומד ומשמיע אמירות כמו ראש ממשלה ישראלי בשם מוחמד או על מחיר כבד שישראל תשלם במשא ומתן, זה לא משנה אם הוא אמר כך בעבר או לא, בכל מקרה האמירה הזאת מחייבת דריכות ותשומת לב.
היחסים עם ארה"ב זורמים על מי מנוחות בזמני שובה ונחת. המפגשים החמים, החיוכים למצלמות והטפיחות על השכם מעידות על שביעות רצון של שני הצדדים. אבל כל זה יכול לעמוד למבחן כשטראמפ יחליט שהגיע הרגע, הוא ישלוף את 'תכנית המאה' שהוא שוקד עליה ויניח אותה על השולחן בפני שני הצדדים.
כפי שכבר נאמר ונכתב רבות בעבר, טראמפ לא רואה את התכנית המדינית כמהלך פוליטי אלא כ'דיל'. הוא ירצה לבצע עסקה לכל דבר וענין ויצפה משני הצדדים להתנהג בהתאם. מי שחידד זאת שוב השבוע ועשה זאת בעבר בין היתר כאן מעל דפי 'יתד נאמן', הוא סגן השר ח"כ מייקל אורן המכיר היטב את הלך הרוח בבית הלבן ולדבריו המשימה של ישראל מאוד פשוטה ובעלת סיכויים טובים להצליח. צריך רק לפעול נכון ולא ללכת נגד ארה"ב.
מטבע הדברים, כששני אנשים עושים עסקים, ההבנה היא שההצעה הראשונה שעלתה על השולחן היא הטובה ביותר משום שאחרי פגישה אחת או שתיים שני הצדדים מתחילים להתפשר כל אחד מהכיוון שלו עד שמגיעים לעמק השווה ולוחצים ידיים. כלומר: כשטראמפ יציג את תכנית המאה שלו המהווה בסיס לשיחות משא ומתן בין הצדדים, מבחינת טראמפ כל הצעה שתבוא אחריה וכל תיקון שיוכנס בה הופכים את ההצעה לגרועה יותר ולא ההיפך.
זאת ועוד: בשונה מהממשלים הקודמים, מי שיעזוב הפעם את שולחן המשא ומתן יהיה זה שיפסיד ואף ישלם את המחיר. בעבר הפלשתינים זנחו כל דיון ופוצצו כל משא ומתן ומה שקרה בסוף זה שהממשל האמריקני התרכך ודרש מישראל לבצע עוד ויתורים לפלשתינים האומללים. אבל אצל טראמפ זה לא אמור להיות כך. אם הפלשתינים יעזבו את השולחן ויסרבו להצעה הם יצטרכו לשאת באחריות.
הסרבנות הפלשתינית לא תשתנה
הניסיון להביא לשלום בין ישראל לפלשתינים נמשך כבר עשרות שנים וכל יוזמה מסתיימת ללא כלום. ומדוע? כי הפלשתינים לא באמת רוצים שלום. הרי אם הם היו רוצים שלום, הרי שכבר לפני שנים רבות הגולן היה שלהם, שטחי יהודה ושומרון במלואם היו שלהם ואף מחצית מירושלים. אבל הם מצדם טרחו לסרב לכל הצעה גם לאלה הנדיבות ביותר כשאולמרט וברק הסכימו למכור להם הכל. כי הסכם עם ישראל כרוך בהכרה בקיומה וזה כבר מנוגד לד.נ.א. הפלשתיני.
אין אף מנהיג פלשתיני שיכול לקחת את האחריות הזאת ולהכיר בישראל. הרחוב הערבי כולו יתקומם עליו ויחסל אותו. מבחינת הפלשתינים המדינה שלהם היא מירדן ועד ים, ממצרים ועד חרמון ועד בכלל. היהודים מקומם בים וגם שם צריך לרדוף אותם. והנרטיב הפלשתיני הזה לא אמור להשתנות גם לא מול איש עסקים ממולח וחסר עכבות כמו זה הנשיא האדמוני היושב בבית הלבן.
זאת הסיבה שהאמירות האחרונות של טראמפ לא מלחיצות כלל את ההנהגה המדינית בירושלים. תכנית המאה תוצג מתי שתוצג ושני הצדדים ישבו סביב השולחן. בשלב זה כל מה שיש לראש הממשלה הישראלי לעשות הוא לומר 'הן' על כל הצעה שיעלו האמריקנים. לתת לפלשתינים את כל כפרי עוטף ירושלים? בסדר, יש על מה לדבר. לפנות התנחלויות מבודדות? בסדר גמור, גם על זה נדבר. מה שנקרא בסלנג העכשוי לזרום, לזרום עם טראמפ.
מה יקרה אז? זה כבר צפוי מאוד. טראמפ יעריך מצדו את שיתוף הפעולה הישראלי ויראה בכך תגמול הולם לתמיכה הרחבה ולצעדים הנדיבים מצידו כלפי ירושלים. אבו מאזן מנגד יהיה אם כן אומלל. הוא לא יוכל לומר כן להצעות הללו כי זה ידרוש ממנו הכרה בישראל ואת זה הוא לא יכול לתת. מה נשאר לו, לסרב? אז המחיר שהוא ישלם ברור. הוא נמצא אם כן בין הפטיש לסדן. הוא ייאלץ לסרב ולצאת כשידו על התחתונה.
זה לא מקרי שמהרגע בו הכריז טראמפ על הכרה בירושלים, מיהרו הפלשתינים לנצל את ההזדמנות וליצור קרע וסכסוך מול ארה"ב. אחרי הכל הם לא טיפשים וגם הם מעדיפים להיתלות בזה ולמנוע מראש כל הצעה אמריקנית כדי שלא יצטרכו אחר כך לשבת מולה ולסרב לה.
תחרות על הסמן הימני
וכשטראמפ עמד השבוע בוירג'יניה וחזר שוב על האמירה כי ישראל תשלם מחיר כבד במשא ומתן, יש לכך כמה משמעויות. ראשית, יתכן ומדובר בקריצה לפלשתינים, שירגישו כי התכנית האמריקנית אינה חד צדדית ויסכימו להתפשר ולחזור למשא ומתן.
שנית, גם אם טראמפ מתכוון לזה, הרי שאם ישראל תפעל נכון, שום דבר לא יגיע לפסים מעשיים משום שכאמור הפלשתינים יברחו קודם. עם זאת, זה מחייב דריכות והליכה זהירה משום שאחרי הכל, טראמפ אינו אדם צפוי.
כללי המשחק הופכים נוקשים. מי שימצמץ ראשון יפסיד. ואם ישראל תמצמץ ראשונה, אין לדעת מה יהיו ההשלכות לכך מבחינת טראמפ. יש לזכור כי התמיכה האמריקנית לא מתחילה ונגמרת במשא ומתן עם הפלשתינים, לישראל יש את התמיכה הטראמפית בזירה הצפונית בסוריה ובלבנון, יש את עזה ועוד. אסור לסכן את כל זה. טובת הענין באופן ריאלי אומרת כי ישראל צריכה ללכת כרגע עם ארה"ב ולהצהיר לכל הפחות באופן רשמי על נכונות לויתורים ולמחירים במסגרת עסקה מדינית.
אבל כל זה טוב באופן רשמי. בפועל הסיכון הוא הרבה יותר גדול משום שאנו נכנסים ככל הנראה לתקופת בחירות. ובתעמולת בחירות, המציאות נדחקת הצידה ומפנה את מקומה להצהרות ולסיסמאות, וזה כבר יכול להיות מסוכן.
אף מועמד ימני, לא נתניהו לא בנט ואפילו לא ליברמן, יכולים להרשות לעצמם את הפריבלגיה הזאת, להסכים לכל דרישה אמריקנית ולהצהיר על הסכמה עקרונית לויתורים מדיניים. אלו משפטים שאסור להם להישמע בתקופת בחירות.
אם אכן טראמפ יחליט לפתע להציג את דיל תכנית המאה שלו בתקופה שלפני הבחירות לכנסת, התוצאות עלולות להיות מביכות ואף מסוכנות. ההדלפות בשבוע האחרון מלמדות כי יתכן ובמפה הפוליטית יש גורמים שכבר עכשיו מנסים להשוות לטראמפ תדמית של מי ש'התפכח' והחליט לתמוך בשתי מדינות, כמי שהחליט להתרחק מעמדות נתניהו ולהתקרב לעמדות אובמה, בעוד שהדברים רחוקים מהמציאות ולכן גם התגובה הימנית לכך עלולה להיות פופוליסטית ולא עניינית מעשית.
המצרך החשוב ביותר בחודשים הקרובים יהיה מבט מפוכח. מבט רחב על התמונה הכוללת ומתן משקל לשכל הישר ולמהלכים המתבקשים מצד המציאות ולא מצד הפופוליזם.
הטור פורסם במקור במוסף 'יתד השבוע' מבית 'יתד נאמן'
