1.
בשנים בהן נבנה אט-אט בית הרפואה "מעייני הישועה" עסק ד"ר רוטשילד זצ"ל, בגיוס כספים, מחוץ לעבודתו כרופא של בני ברק. יום אחד הגיע לארץ נדיב מיליונר והתאכסן בתל אביב. כמובן שהוא הוזמן לביקורים במוסדות שונים שביקשו את תרומתו, הללו אותו כמובן, כיבדוהו כבוד רב כמנהג בעלי בתים חשובים, שלחו להביאו במכוניות מפוארות עם נהגים צמודים, נתנו לו תשורות יקרות ערך וכמובן ציפו לתרומתו.
ואז התקשר אליו ד"ר רוטשילד: "אני אגיע באופן אישי לקחת אותך", אמר. העשיר ניסה למחות, שאין צורך ושהוא יכול לשלוח נהג, אבל הדוקטור התעקש. הוא המתין בפתח המלון ואז הגיע ד"ר רוטשילד עם האופנוע שלו…
לימים סיפר העשיר הזה: "אחרי כמה עשרות שנים בהן התרגלתי לנסוע במחלקות ראשונות במטוסים וברכבים מפוארים, הנסיעה הזו הייתה בשבילי החוויה הכי מפחידה והכי נפלאה שהייתה לי. לא בגלל שהדוקטור היה נהג טוב. הוא לא היה. אבל האיש התמים הזה כבש אותי כבנאדם. כמה כסף אנשים שפכו עליי כדי שאתרום להם, אבל יותר מכולם תרמתי לאיש המקסים והפשוט הזה, שבא לקחת אותי עם האופנוע שלו, ואפילו הכריז שהוא נותן לי את הקסדה היותר טובה…"
2.
הדוקטור הרב משה רוטשילד זצ"ל הלך השבוע לעולמו. טור זה אינו עוסק ב"זיכרון להולכים", אך לדוקטור, אם אתם זוכרים, הקדשתי טור או שניים עוד בחייו, כי הטור הזה עוסק בתופעות ובדברים שכל אחד יכול לקחת מהם משהו. ובכן, הדוקטור אמנם נפטר אבל הוא הולך להתהלך בתוכנו שנים רבות לאחר ה"מאה ועשרים שלנו" כי יש אנשים שעושים דברים שמכניסים אותם להיסטוריה, והדוקטור רוטשילד הוא אחד מדמויות ההוד של היהדות החרדית, ממשיך ישיר לרופאים דגולים כמו ד"ר משה וולך זצ"ל.
דמותו כה נדירה ויש כל כך הרבה מה ללמוד ממנה עד שיקשה עליי לעשות זאת בטור אחד. השילוב הזה בין רופא מסור, איש חזון ומעש, אב ל-17 ילדים, מקים בית חולים שבתחומים מסוימים נחשב מספר אחת בארץ, ומעל לכל, איש צדיק, מדקדק בקלה כבחמורה, וכל זאת עם אופנוע וחוש הומור (ייקי לגמרי, אבל עדיין…) ששימש בעת ובעונה אחת גם מנכ"ל בית חולים וגם זה שמגרש את המבקרים שלא יפריעו ליולדות. זוהי דמות שאף סופר לא יחלום אפילו לדמיין כזו. וזו רק אחת הסיבות שאני מגדולי מעריציו. אם יש דמות שהיא מעל לדמיון שלי (ואני יש לי דמיון), איך אוכל שלא להעריצו?
3.
ד"ר רוטשילד היה הרופא של בני ברק של שנות השבעים. כל מי שהייתה לו בעיה היה מגיע לבית שברחוב יונה הנביא ולוקח את הדוקטור לבית שלו, זאת, חוץ מהעובדה שגם היה מוהל. אגב, שניהם בחינם.
שולחן השבת שלו היה משהו מאד דינמי. "שלום עליכם", ומיד קריאה ראשונה. קידוש, "מישהו בא עם פצע", אוכלים מרק ויוצאים לקריאה שנייה והדוקטור זורק לבני משפחתו (17 במספר) חידה "וכשאחזור מעניין למי תהיה תשובה".
וכאן פרט מדהים:
בכל פעם שהדוקטור יצא לקריאה, היה יוצא עימו אחד מהילדים. וזאת למה? כי הדוקטור לא היה מטלטל ומישהו היה צריך לקחת את הסטטוסקופ, לתפקיד זה התאים ילד מתחת לגיל בר מצווה. ילדיו מעידים שהתור היה יומי – כי מספר הקריאות היה כזה שגרם לתור הזה להיות צפוף עד מאד.
ואותי מפליא השילוב הנדיר הזה שבדוקטור, שבהחלט יכול היה למצוא היתר לעצמו לטלטל סטטוסקופ אבל זהו, שהוא לא ביקש היתר כזה. כי הוא היה איש צדיק תמים.
4.
בגלל תמימותו ויושרו והתחושה של כל בעל נפש שמולו עומד איש אמת ללא כל זיוף, היא זו שסייעה לו בס"ד במהלכיו הנחושים והיא זו שהביאה אותו להישגים העצומים בכל קנה מידה של בן אנוש.
אני זוכר איך הפכתי למעריץ שלו. היה זה כשהוזמנתי לסקר את בית החולים עבור "יתד נאמן". בית החולים היה בתחילת דרכו (תרתי משמע), והוא היה מעוניין עד מאד בכתבה.
כשכתב מגיע לסקר מקומות כאלה הצוות תמיד נחמד אליו. כך טבע האדם. והאמת, שגם ד"ר רוטשילד היה סוג של נחמד אליי. הוא סייר אתי ואף התלוצץ אתי, ואז הגיע לרגע בו נקרא למשרד לעניין דחוף, ואני המשכתי עם אנשי צוות אחרים לכיוון התינוקייה.
נכנסנו, צילמנו קצת, ואז הוא הגיע והחל לצעוק עליי:
"מה אתה עושה? למה אתה נכנס לכאן בלי חלוק, תצא החוצה מהר, לא נכנסים לכאן בלי חלוק".
אף אחד לא אמר לי לקחת חלוק, וכמעט נעלבתי אבל תתפלאו, דווקא במעשה הזה הוא כבש את ליבי, שכן הבנתי שהוא פועל לכאורה כנגד האינטרס שלו עצמו. אם הייתי זקוק להוכחה שהאינטרס היחיד שלו הוא טובת החולים קיבלתי אותה בצורה טבעית. זה היה ברור שמצדו גם אם לא תהיה כתבה או שזו לא תהיה טובה, ובלבד שאף אחד לא ייכנס אל התינוקות שלו בלי חלוק…
מאז ועד היום הנני אחד מחסידיו. (ושל בית הרפואה שהקים). במהלך השנים הייתי לצדו בכל עניין שנזקק לשירותי.
5.
הרב ד"ר משה רוטשילד נפטר בפתאומיות, בעיצומה של פעילותו. הוא זכה להלוויה של "גדול", עשרות אלפי אנשים ליוו את מיטתו, למרות שבשל המועד לא פורסמו מודעת אבל.
במהלך השבעה הגיע אדם שהעיד על עצמו שהוא "משולח", אדם שאוסף כספים למוסדות וסיפר: פעם אחת נסעתי אתו לאסוף כספים, וזו הייתה הפעם האחרונה.
מיד כשהגענו, אני אומר לו "חכה, אני מזמין דרייבר (נהג) שיסיע אותנו משדה"ת". והוא אומר לי "אין צורך. כבר יש לי".
אמרתי לו: "יפה, איך סידרת את זה?" והוא ענה לי, "לא הייתי צריך לסדר. יש לי 5,000 נהגים, של מוניות ואוטובוסים ורכבות, ניקח מישהו וינהג לנו".
הגענו לעיר ואני אומר לו, "באיזה מלון אתה רוצה לשהות?" אמר לי, "מלון? למה מלון? יש לי כאן קרובים ושם אני אישן".
אני אומר לו "מתי ניפגש מחר?" והוא אומר לי, "יש מניין נץ". בלית ברירה קמתי ואנחנו מתחילים להתרוצץ. אני ב-15 שנה יותר צעיר ממנו ופשוט נאלצתי לדדות אחריו. בשביל מסוים הוא אומר לי "אני צריך לאכול". אמרתי לו, "יש כאן איזו מסעדה". הוא הסתכל בי במבט משתומם. "מה פתאום מסעדה? תראה איזה אוכל אני אשיג לך". הוא נכנס למכולת, קנה כמה לחמניות ויוגורט. אמרתי לו "איפה נאכל?" אמר לי "בוא", נכנס אתי לאיזה בניין משרדים ובמקום לעלות במעלית עלה אתי קומה וחצי במדרגות. "כאן אף אחד לא יפריע לנו", אמר. פשוט, ישבנו שם ואכלנו ארוחה במקום הכי הזוי שאכלתי מימיי, ואז ידעתי כי זו הפעם האחרונה שאני נוסע אתו…
6.
ככל שזה נוגע ל"מעייני הישועה" (אותו החל להקים בגיל 50) ולמרכז הפסיכיאטרי "מרבה בינה" (אותו החל להקים בגיל 80), הדוקטור לא עשה הנחות לאף אחד.
הוא היה עושה בדיקות פתע לאחיות, אם נמצאות במשמרתן ומכיוון שהאופנוע שלו היה מרעיש, נהג לדומם מנוע ולנסוע בלי מנוע עד לשער נסתר, "להתפלח" לבית החולים ולראות בזמן אמת אם האחיות נמצאות או לא.
כמו כן נהג ללכת למיטת חולה אקראית, להסיט את הווילון וללחוץ על כפתור המצוקה (אגב ד"ר רוטשילד הוא ממציא הפעמון שבת הפועל על פי לחץ אוויר), כך היה בודק כמה זמן לוקח לאחיות להיענות.
וכמובן, היה נוהג לגרש מבקרים שלדעתו הפריעו לחולים שלו.
פעם "גירש" אחד מידידיו ששהה במחלקה מחוץ לשעת הביקור. הידיד שאל אותו "ד"ר אתה לא עושה לי פרוטקציה?"
הדוקטור ענה לו מניה וביה: כשייבנה בית המקדש הלא תהיה כהן. אני אבקש ממך לעשות את עבודת המשכן, האם תעשה לי פרוטקציה?"
סיפר בנו, הרב שלמה, במהלך השבעה שפעם הגיע לגאון הגדול רבי יצחק זילברשטיין אחד העובדים במעייני הישועה והתלונן על תובענות יתר מצד הדוקטור (כולם ידעו שאם רוצים להשפיע על ד"ר רוטשילד הולכים לגדולי התורה).
הרב זילברשטיין ענה לו כך: כידוע בבניין ביהמ"ק הקב"ה ברא בריה מיוחדת בשם "תחש" שבלעדיה לא ניתן היה לבנות את המשכן, כך נברא הדוקטור רוטשילד במיוחד למען "מעייני הישועה".
7.
המבחן הכי קשה של הד"ר רוטשילד (בעיניי) היה לפני כ-14 שנה. ועדת הרבנים החליטה למנות מנכ"ל אחר לבית הרפואה שהוא הגה ומימן ובנה וחולל.
אני לא מכיר אנשים שהיו עומדים בכזו החלטה. אני לא מכיר אנשים שלא היו מנסים להתנגד לה. אבל הד"ר רוטשילד היה האדם היחיד בעולם שהניח את המפתחות ללא אומר ודברים ואפילו לא חשב להשאיר לעצמו איזו פיסה של בעלות על המפעל האדיר שחולל.
כמה שנים לאחר מכן, כשהכל הבינו ש"מעייני הישועה" בלי הלב והנשמה של הדוקטור, לא יכול להצליח (כפי שלא היה מוקם מלכתחילה) חזרה משפחת רוטשילד לבית החולים בדמות בנו של הדוקטור, הרב שלמה רוטשילד, אבל הדוקטור המופלא, שהניח את המפתחות כבר היה עסוק בחלום מופרך הרבה יותר ממה שנראה חלומו הראשון: להקים בית חולים פסיכיאטרי בבני ברק, בן שבע קומות.
החלום הזה הוגשם לפני כשנתיים. וכעת הדוקטור נאלץ להתרוצץ בשני בתי חולים, וכפי שאמר בנו "לא פחות ממה שהוא סבל מהלב – הלב סבל ממנו".
8.
איש מופלא היה הדוקטור הרב משה רוטשילד זצ"ל. אני חושב שלקנא בו על אישיותו ועשייתו זה בגדר "קנאת סופרים". (הכותרת "לו הייתי רוטשילד" מקבלת כעת משמעות אחרת לגמרי…) זכויותיו הרבות יגנו על המפעלים החשובים שהקים למען בריאות הציבור, על משפחתו ועל כל כלל ישראל.
מרגש מאד