אחרי 25 שנה: הרבנים התגלו בחלום, האחים השלימו והאב החלים

שניהם למדו במיטב שנותיהם בגיל הבחרות בין כותלי ישיבה מכובדת בעיר התורה בני ברק, כאשר המשגיח בישיבה ההם היה מי שנתמנה לימים לאדמו"ר חשוב, הישיבה היתה לפנינת הישיבות החסידיות כאשר כל בן תורה חפץ היה ללמוד בישיבה, כך גם האחים הקדושים הנ"ל שהיו לאחים ורעים בתורה ויר"ש, אך לא כך היו לאחים בדעה, כאשר כל אחד מהם פנה לימים לדרכו, האח הגדול הפך לחסיד של המשגיח בלב ונפש, והאח הצעיר יותר המשיך להיות ספון בבית מדרשו של אחד מחשובי הרבנים שכבר נפטר.

השנאה והאיבה שרחשו הצדדים והקהילות בימים ההם היו לשם דבר עד כדי שלא החליפו ביניהם מילה וחצי מילה במשך כל אותם 25 שנה.

אין מנוס מלתאר את השמחות ההדדיות שבכל עת רק חצי משפחה היתה משתתפת, וכאשר היה לשמחה אצל האחיות הנותרות כולם אכן באו, אבל לשבת באותו שולחן? מאן דכר שמיא. והאב, האב ישב כצל אדם בשולחן הכבוד ולא ידע את נפשו מרוב יגון ותוגה, מדוע צריכים בני האהובים לריב עד כדי שנאה תהומית על ויכוח בין חצרות?

כל אותם הימים הארוכים והחשוכים היה האב שולח שליחים סודיים לכל אחד מהצדדים להשלים עם אחיו, למרות כי דעתו שונה ממנו, אך לא נלאה את הקורא בתשובותיהם ההדדיות התואמות להפליא שהכל על פי תורה, ומצווה רבה לשנאותו, וכך נהג קורח, אך מחלוקת היה בין האחים מי מהם מכונה בשם 'קורח'.

לפני כשנתיים משפחתם הגדולה לתפארת החל ב"ה לחתן ילדים, והרי חצי יובל שנים אינו דבר של מה בכך, כל אחד מהם קיבל מחותן לתפארת ממשפחות מיוחסות המקפידים על קוצו של יו"ד, אך ביום השמחה הגדולה ישב האב בשולחן הסבים והמחותנים ונהפך לאבל מחולו, המחלוקת שלא הצליח לעצור אותו במו ידיו, ממשיך לטוות המשך לדור נוסף, ועיני האב כלות מיגון, וחייו אינם חיים, מה יעשו הבנים ולא יחטאו שואל האב, אך זעקתו שבה עליו כקול קורא במדבר.

גיל הגבורות המתקדם בצעדי הענק נותנים את אותותיו אצל האב פעם במיחוש פלוני ופעם בכאב אלמוני, אך בימים שבין כסא לעשור השתא (תשע"ט) אושפז האב במחלקת לב באחד הבתי חולים הטובים שבמרכז הארץ, והרופאים אינם מבשרים טובות, יתכן ויצטרכו ניתוח מעקפים, הפרופסור שהלכו אליו לייעוץ רפואי מחוץ לכותלי בית החולים אומר כי אולי אפשר לתת עוד צ'אנס בטרם הניתוח, אך עליו להיות תחת מעקב הדוק.

כמובן שהמשפחה האוהבת והתומכת מסתובבת ומתרוצצת בבית החולים יומם וליל ודאגתם על ליבם, שני הבנים נשארו עם האב ביום הכיפורים בבית החולים, אך כל אחד מצידו השני של המיטה, עדיין אין הם מחליפים חצי מילה, למען כבודה של תורה, רח"ל.

האב מביט ימינה לבן הבכור, ואינו אומר דבר ומיד לאחריו מסיט את עינו לשמאלו לעבר הבן הצעיר יותר, אבא לא מצליח להוציא הגה מפיו, האחים לא רוצים להוציא מאומה מפיהם, והיום כיפור הפך לתשעה באב.

והמוניטור, אוי המוניטור לא מפסיק לצפצף ולטרטר, האחיות באות בכל כמה דקות לראות מדוע הדופק כל כך לא סדיר, מדוע הדופק עולה ויורד לפערים עד כדי מסוכנים מאוד, בליל יום הכיפורים האבא לא נרדם מרוב יגון ותגה, והבנים לא נרדמו מהרעש שאבא עושה להם באוזניים… אבא מפריע להם לישון!?

כך עבר עליהם חג הסוכות ושמחת תורה, כל המשפחה כולה בתורנויות ומשמרות מתחלפות, לא עוזבים לרגע את מיטתו של האב הדגול, כי הרי מצבו אינו משופר כלל. אך על להשכין שלום בין האחים לא עלה בדעתו של אף אחד מהם, כי מה יום מיומיים, וכי האח השני כבר עשה תשובה שהקב"ה יוכל לסלוח לו?

למחרת אסרו חג הגיע התפנית וההשגחה פרטית המיוחדת והפלאית, בלבו של כל אחד מהאחים עלה רעיון לעלות לציון של מורו ורבו זצ"ל להעתיר בתפילה למען בריאתו האיתנה של אביו למען לא יצטרך לעבור שום הליך רפואי והנס המיוחל יגיע בדרך הטבע ללא מגע יד אדם.

ללא שום תיאום ביניהם, כמובן, עלה האח הבכור על מטוס לעבר העיירה בהונגריה, שממנו מגיע החסידות עליה הוא משתייך, להתדפק על ציונו של הצדיק, מקים החסידות זצ"ל, והאח השני הלך רגלית לבית החיים שבעיר בני ברק לציונו של הצדיק שהיה רבו במשך עשרות שנים, דמעות חמות ירדו משני האחים שהאחד לא ידע ממשנהו, העיקר שזכותו של הצדיק יתן לאבא בריאות איתנה במהרה בתוך שאר חולי ישראל.

אותן הדמעות התערבבו יחדיו למעלה בשמים ועשו רושם בל ימחה, שיכתב בספר הזיכרונות של עם ישראל לדורות עולם. באותו הלילה עלו שני האחים על יצועם ובחלום הלילה הגיע מקים החסידות זצ"ל לאח הבכור ואמר לו שיבקש את סליחתו של הרב של האח זצ"ל ויקבל על עצמו שלא ידבר יותר סרה באיש הזה. כך גם אחיו הצעיר חלם כי רבו צ"ל אותו זכר היטב אומר לו בנימה אבהית, בני (מיין קינד) אני מצווה עליך שתלך לפייס את המשגיח (דאז, כהיום אדמו"ר של האח) ותקבל על עצמך שלא לדבר עליו שום דבר רע חלילה.

ויהי בעלות הבוקר, ממרחק של אלפי מיילין חושבים כל אחד בליבו, אולי אכן יש ד' במקום הזה, לאחר כחצי יום בלבד נפגשו שוב האחים במסדרונות המחלקה ועיני האחד מביט ברעהו כפי שלא עשו יותר מעשרים וחמש שנה, הוא וביתו אחריו ובניו ותיכף גם בני בניו. הבכור אומר לאחיו 'אני רוצה לדבר איתך משהו', גם אני רציתי לדבר איתך משיב הצעיר לעומתו.

שום עט ומקלדת בעולם לא יוכלו לתאר את המחיצות הגסות שנפלו שם באותם רגעים ונמסו בין רגע כלא היו כלל, החיבה והאחווה חזרו ברגע כמימרא לאותם ימים יפים שהתדפקו יחדיו בין כותלי הישיבה והגו בתורה ד' תמימה ושבו להיות אחים לדעה, כי לא רק שקיבלו על עצמם שלא לדבר על צדיקי אמת, אף קיבלו על עצמם לפרסם למען לא יהין שום איש ישראל לחשוב כי בעבור אמונה בצדיקים יש להתקוטט ולהכות בגלוי ובסתר את אחיו ובשרו כי אינו סובר כמוהו, ואם אינו סובר כמוהו מסתמא אף מדבר סרה ברבו, ואם הוא מדבר סרה ברבו הרי הוא חייב מיתה, ואם הוא חייב מיתה יש לעשות זאת בפני קהל ועדה, ועוד כיד 'הדבר אחר' הטובה עליו.

ואם חפצים אתם לשמוע מה קרה ברגעי השלום הנצחיים והדרמאטיים בחדרו של האב, אותו המוניטור המטריד, לא הפסיק לזעוק ולצעוק במנגינה מונוטונית שאף קרדיולוג בעולם אינו מבין, וזאת הסיבה שהחליטו להוציא את האחים מהחדר, כי הם מפריעים לשלוותו של האבא, אך האב מתעקש החזירו לי את בניי אהובי לכאן, הם מרפאים אותי ולא כפי שאתם סבורים.

ביום שלישי פרשת נח חגגו המשפחה המורחבת סעודת הודיה כפולה ומכופלת על רפואתו המהירה והפתאומית של האב השם יאריך ימיו ושנותיו מתוך בריאות הגוף והנפש, והרפואה השלימה והשלום והשלווה ששבה למשפחה מעט מאוחר, אך עדיף מאף פעם לא.

היות ושני הקהילות אינם גדולים במיוחד ולכאורה יכולים במעט מאמץ לברר במה דברים אמורים, על כן הננו להודיע כי הפרטים טשטשו עד בלי היכר, אך מנגד הפרטים המלאים שמורים במערכת.