אין תופעה כזאת על פני הגלובוס כולו. אפשר לראות בכל מדינות העולם, אלו הנחשבות תרבותיות ואלו הנקראות נחשלות, רבבות אנשים מתכנסים תחת קורת גג אחת, כדי לצפות בכמה בועטי כדור, רצים עד כלות נשמתם אחר נתח העור הממולא באוויר, רק כדי לבעוט אותו מהם והלאה ברגע שסוף סוף הגשימו את מטרתם. אפשר לראות המוני אדם גודשים אולמות ממוזגים עד אפס מקום, כדי לצפות בכמה מבלי־עולם, המנסים להכניס אותם לעולם של דימיון והתנתקות מהסובב למשך מספר שעות. אפשר פה ושם לראות ציבור מוגדר המתכנס במקום אחד, כדי להאזין או לצפות בעניין המצוי בתחום התמחותו האישית כדי להרחיב אופקים וידע.
קרא עוד:
[postim]
אבל בכל התופעות הללו, אין אפילו קורטוב של דימיון לתופעת לימוד הדף היומי. אפילו לא נקודת השקה אחת. מאות אלפי אנשים בכל רחבי העולם, עוזבים מדי יום ביומו את כל עיסוקיהם הקבועים, חלקם בעיצומו של יום, חלקם בתחילתו, חלקם בסופו, ומקדישים זמן קבוע ללימוד עיוני, שאין לו כל קשר לעבודתם, לפרנסתם, לתחום התמחותם הספציפי. לא נתייחס בקטע זה לרבבות בני התורה, לומדי הישיבות הקדושים, אברכי הכוללים,
הממיתים עצמם באהלה של תורה, לא לשם כבוד, לא לשם פרנסה, ללא לשם 'תכלעס' כפי שמבין זאת העולם, אלא אך ורק לדבוק ולהאדיר את הידע בתורת האלוקים הנצחית. נתמקד אך ורק במאות אלפי היהודים צעירים וזקנים, מכל החוגים, הגוונים והעדות, לבושי מגבעות וכיפות מכל הצבעים והסוגים עם חורים ובלעדיהם, שבכל יום ויום מימות השנה, ימי חול, שבתות, חגים, תעניות או מועדות, הם מפנים זמן מסויים ביום, כדי להגות בלימוד מעמיק, בהחלט לא קל, שבעיני העולם נתפס כאילו ואין שכרו בצדו.
ידוע הסיפור על מרן הרב מפוניבז' זצוק"ל, שנפגש עם גביר מפורסם, אוהב תורה ולומדיה, שהפריש מכספו דמים מרובים להחזקת עולם התורה. בעת השיחה עמו, כאשר ביקש מרן הרב זצוק"ל לדעת האם מפנה הגביר לעצמו מסדר יומו העמוס ולו גם שעה קלה, כדי ללמוד תורה בעצמו, התאונן הלה כי עיסוקיו הרבים חובקי העולם, אינם מותירים בידו ולו גם רגע פנאי אחד במשך היום, כדי ללמוד לעצמו, אבל הוא מתנחם בכך שבכספו הוא מחזיק אלפי לומדי תורה בכל העולם כולו, ובוודאי יזכה בשל כך לחלק בעולם הבא. אמר לו מרן הרב מפוניבז': לעולם הבא שלך אני לא דואג, בוודאי תקבל שכר רב מאוד על החזקת התורה שלך. אבל לבי נכמר מרחמים על 'העולם הזה' שלך. הרי אומלל אתה בחייך, אם אין לך ולו גם רגע קט פנאי להתענג בעונג האחד והיחיד הקיים בעולמנו, העונג אמיתי של לימוד התורה.
אכן, מאות האלפים הנוטלים חלק בשיעורי התורה היומיים – ומלבד לימוד הדף היומי, לא נקפח גם את חלקם של השיעורים היומיים האחרים, הלומדים בהעמקה רבה יתרה גם אם מספיקים הם פחות מדף ליום – יודעים עונג אמיתי מהו. לימוד התורה, מעבר למצוותו, מעניק ללומד תחושה עילאית של הרחבת הדעת והלב. לא בכדי מוכנים הם לנטוש מדי יום את העיסוקים הקבועים שלהם, ובעוד שעמיתיהם לעבודה הרחוקים מעולמה של תורה, מנצלים כל רגע פנוי לבילויים ריקניים ולבהייה חסרת תכלית במסכים המרצדים – ממהרים יהודים יקרים אלו אל בתי המדרש, אל השיעור היומי, כדי למצוא נוחם ועונג רוחני, בתורת הנצח ממנה שאב עם ישראל את חיותו בכל הדורות.
הרחוקים מתורה, פשוט אינם מסוגלים להעריך תופעה ייחודית זו שאין כמותה על פני תבל. לימוד עיוני יומיומי בנושאים המקיפים את כל תחומי החיים, כאשר יש בהם התייחסות לחיים אישיים, לנושאים משפטיים, לבעיות חברתיות, למדעים רבים ושונים, הוא מנת חלקם של לומדי התורה. יש בלומדים הללו אנשים פשוטים, קשי־יום, העובדים לפרנסתם במקצועות הנחשבים שוליים, ומצד שני, יש בהם אנשים אינטלקטואליים, אנשי אקדמיה ומדע, אישים בעלי שם בתחומים שונים, וכולם כאחד מוצאים נופת צופים באותו דף גמרא, איש איש לפי רמת הבנתו והשכלתו. גם זו תופעה שאין דומה לה, כאשר אותו 'טקסט' בלשון העם, יכול להתאים לילד בן תשע, העושה את צעדיו הראשונים בלימוד הגמרא, ולמומחה בעל שם עולמי בתחום פיתוח טילים בליסטיים, שכבר צבר תוארי אקדמיה רבים ברקורד האישי שלו. לכולם יש 'שפה משותפת' עם לימוד התורה.
אין בעולם כולו ציבור כה תרבותי, במובן האמיתי של המלה, כמו ציבור לומדי התורה על כל רבדיו וגווניו. בתקופה בה מנסים מסיתים ומדיחים לבוז לציבור היראים ולהציגו כ'פרימיטיבי' ו'חסר תרבות' – מתברר כי דווקא ציבור זה נותר כאי בודד של התעסקות בנושאים עיוניים ורוחניים, בתוך ים של ריקנות והשתקעות בהבלים ובענייני החומר. העולם שמסביב, פשוט אינו מסוגל להבין זאת. אין פלא כי חגיגות סיום הדף היומי, בהן השתתפו בארץ לבד מאות אלפים ועוד מספר דומה ברחבי העולם, כמעט ונעלמו מהסיקור החדשותי הכללי. כל גחמה של איזה פרחח מקפץ, שכל קוף מצוי עולה עליו אלף מונים, זוכה לכותרות ענק בתקשורת הכללית, כאילו ומדובר ב'המצאת המאה', ואילו תופעה שאין שני לה באנושות כולה, כמעט ואינה מאוזכרת.
זכורני כי בסיום המחזור הקודם של לימוד הדף היומי, דיווח העיתון האינטלקטואלי "לאנשים חושבים" ידיעה מרתקת תחת הכותרת: "הציבור החרדי ציין השלמת מחזור של קריאת התלמוד", כן, אין זו טעות. "קריאת התלמוד", ולקוראי העיתון שאינם יודעים כל כך במה מדובר, הסביר העיתונאי המלומד כי: "הרב מאיר שפירא, ראש ישיבת חכמי לובלין, הגה ב־1923 את רעיון הדף היומי. בכל יום נקרא ברחבי העולם דף תלמוד אחד וקריאת הלמוד כולו, שבו 2,711 עמודים, אורכת שבע וחצי שנים, מחזור הקריאה שהסתיים אתמול הוא עשירי במספר מאז הוחל במסורת". זהו נוסח הידיעה, אשר לווה גם בטעויות בסיסיות (כמו, למשל, מספרו של 'מחזור הקריאה' שהיה כבר אז האחד־עשר), אבל יש בה בורות יסודית. לקורא החילוני של אותו עיתון 'נאור', מצטייר הרושם כאילו מדובר באיזה 'טקסט מיסטי' שיש חשיבות 'לקרוא' מדי יום איזה עמוד ממנו, וחבורת היצורים התימהוניים המבצעת 'פולחן סודי' זה, חוגגת איזו חגיגה עם רבנים. אז מי כאן הפרימיטיבי? מי כאן הנבער מדעת? תופעה מעין זו של לימוד עיוני תמידי, יום יום, ללא הפסקה, נחשבת בציבור החילוני, כמציאות בלתי נתפסת. אפילו כאשר מדובר – להבדיל אלף אלפי הבדלות – בעיון אקדמאי בחכמות חיצוניות, או בספריהם של פילוסופים נוכרים, נמצאים רק בודדים העוסקים בכך ורובם המכריע הם אנשי אקדמיה, שקידומם המקצועי ומעמדם האקדמי תלוי בצורה זו או אחרת באותם ספרי עיון ולימוד המשמשים בידיהם כקרדום לחפור בו.
בדף היומי שנלמד אך אתמול (ברכות ח.) נאמר: "אמרו ליה לרבי יוחנן, איכא סבי בבבל, תמה ואמר: 'למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה' כתיב, אבל בחוצה לארץ לא? כיוון דאמרי ליה מקדמי ומחשכי לבי כנישתא, אמר, היינו דאהני להו". רבי יוחנן תמה הכיצד זה יש זקנים בבבל, והלא ההבטחה לאריכות ימים המופיעה בפרשתנו, פרשת "עקב", נאמרה רק "על האדמה אשר ד' אלקיך נותן לך", היינו בארץ ישראל ולא בחוץ לארץ. כיוון שאמרו לו כי יהודי בבל משכימים ומעריבים לבוא לבתי כנסיות, הבין כי זה מה שזיכה אותם באריכות ימים. אמר על כך
מרן רבינו הגרי"ש אלישיב זצוק"ל:
"בתי הכנסיות היו ליהודי כד' אמות שלו, שלא הגיע שם צר ואויב, בהם מצא מנוחה, שם שפך שיחו כשהתפלל 'תפילה לעני כי יעטוף', ועל כן דרש רבא (מגילה כט.): 'ד' מעון אתה היית לנו בדור ודור', אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות". ועל כן, רבי יוחנן שהיה בארץ ישראל, תמה ואמר איך יתכן כדבר הזה להתקיים בגלות בארץ לא להם, בתוך סביבה זרה. וכשאמרו לו 'מקדמי ומחשכי' – יש להם קשר אמיץ עם בתי הכנסיות ובתי המדרשות, אם כן 'היינו דאהני להו' – משם הם שואבים את העידוד והתקווה, שם הם מרגישים שהם 'על האדמה'".
תופעה המונית של מאות אלפי אנשים, מכל שכבות האוכלוסייה, המנתקת עצמה לזמן מה, כל יום, במשך כל ימות השנה, בתקופה של שנים, רק במטרה לדבוק במקורות הקדושה של עם ישראל, ולזכך את הלב, הנפש והמוח, בעיון תורני מרומם, פשוט אינה נתפסת בשכלם הרדוד של מבלי עולם. אין פלא, איפוא, כי גם כאשר כבר עולה הנושא על סדר היום, והוא מעסיק מאות אלפי אנשים, ההתייחסות אליו היא שולית אם בכלל, וגם אז יש יותר עיסוק בשוליים, בפיקנטריה, מאשר ניסיון להבין ולו גם הבנה שטחית, מהותן של חגיגות אלו. מי שבעיניו לימוד הגמרא המרתק והמשובב נפש מהווה לא יותר מאשר 'קריאת התלמוד', אין פלא שהוא מוצא את מקומו הראוי בעיתון המשמש ראש־חץ למלחמה בכל ערך יהודי וכל דבר שבקדושה. אשרינו ומה טוב חלקנו, שהבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת.
