הפיאט החבוטה גלשה במשק גלגלים צורם אל החניה המקורה של הפסגה 7. ממרומי הקומה השלישית נשמע קולו של השעון המעורר המְנָדְנֶק, פכפוך מי ברז ולחישה שקטה של 3 וחצי לפנות בוקר "אני מגיע".
ברכב פנימה, התנגנו נעימות שקטות , "ניגוני קרבת אלוקָ" כמו שנהג יוסף לכנות אותם, התנועה בכביש הייתה דלילה והוא הרשה לעצמו להאיץ תוך שימת לב.
"אתה יודע מה זה לילה בשבילי?", נאם לגרשון היושב לצידו בפעם המאה. "לראות את רחובות בר אילן ומלכי ישראל חוברים לצרמוניה בלית ברירה. פתאום אתה קולט עקבות מלחמה במדרכות, כאילו העולם התנהל פה ופתח במנוסה בדקת האפס.
"שקיות, פחיות ומנעולים כבדים על חנויות, אפילו חלונות הראווה מנמנמים ואז אני אומר לעצמי, פרוזדור, זה הכול פרוזדור, משיח יבוא והרחובות יראו בדיוק כך. נעזוב את הטפל בדקה האחרונה, ועוד יראו סימנים של שלווה ושל נחת על מדרכותיה שבעות הימים של גאולה".
מהנהן העבדקן בהסכמה ומלחלח את פאותיו שדבק בם טל השחרית, המגבת עודנה על כתפיו ובידו ספר התהילים, אם כבר ביטול זמן, ינצלם לכמה ממזמורי דוד המלך עליו השלום.
אז גם לרחוב דרך חברון יש סוף. עיקול, שניים והם שם.
• • •
בליל האפלולי הם זרים, קל וחומר שהכניסה אל המקום בחזקת סכנה בימים אלו. אפילו החייל המשועמם הסיט את הראש בפליאה למראה האורות המסנוורים. לאמור: מה לידידי בביתי?
"צדיק", כך יוסף אל עטור המדים, "באנו להתפלל פה, אתה פותח? מה שמך?".
הקסדה מתרוממת מעמדת הדריכות, ומבעד למגן הפלסטיק הכבד בולטות זוג עיניים עייפות.
"בני רוזן", הוא משיב כלעומת שנשאל, כתוהה על מה ולרגל מה ההתעניינות.
"בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף, בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל" – יודע יוסף לסלסל כוותיק ורגיל, "לא סתם הציבו אותך פה, יש לך כוחות, אה?".
"מסתבר", עונה החייל באדישות. "צריך להיות". למרות שגם אלפי חבריו נמצאים באותה העמדה, בלי שם כזה, אבל החרדי. נו. לא נראה שמתמצא.
"בנימין בן?", יוסף מדובב.
"22".
פינג-פונג.
הגיחוך התחמק אל הזקנקן: "בן מה, מה שם האמא?" ניסה להבהיר את כוונתו.
"אמא שלי? ציונה קוראים לה".
"בנימין בן ציונה, ה' ישלח לך את ישועתך, הנה תפתח לנו השער ואתה הראשון ב'מי שברך'".
למרות זרות המושגים והטיפוסים שלפניו, מהנהן בני כמעשה מתלהב. בלילות הקרים של החורף, אין לו אלא שיג ושיח עם החתלתולות המתרוצצות ברחבת הקבר, ורק בחלופת המשמרת הוא זוכה לראות דמות אדם בחלקת קבר דוממת זו. אנשים, מוזרים ככל שיהיו, עדיפים על פני ישיבה משעממת בדלפק השמירה, ובני נעתר באופן חריג ומניף את המחסום.
דקתיים אחר כך, הם בציון, גוהרים על הפרוכת ומייבבים בבכי כאילו לא עלתה בת צחוק על שפתותיהם דקה קודם.
ברגע הבא תופס כל אחד מהם פינה בחדר המבוא ו"מפרש את שיחתו" לאלוקיו, כעין הזדככות, בטרם יתחיל היום.
• • •
השחר יורד ואור בהיר נשפך על היקום, סוף-סוף אפשר לראות גם מה שמחוץ לטווח הפלורוסנט.
התרמוס נשלף מתא המטען, שקיק קפה וסוכרזית מונחים אחר כבוד על מכסה המנוע. בני נעתר, קפה שחור הוא פינוק בימים מעורערים שכאלו, "קאווה בבוקר טוב, כל היום טוב" אמר לו פעם בעילגות אחד העמיתים בקורס הגיבוש, אמונה תפלה, הוא מסביר ליוסף נו, נו. "אבל למה לקחת סיכון"?
"סיכון" המילה הזו נזרקה לאוויר והיה לה הד. קול רעם התגלגל בטווח שמיעה קרוב מדי. בני קפץ לפתע, אחוז אמוק הוא זינק מעמדתו וכיוון את הm16 לטווח ירי.
יוסף ברח הצידה, תופס מחסה בחומת הבטון הכבדה, גדר ההפרדה. כששפתיו דובבות פרקי תהילים.
מיד אחר כך החל הקשר של בני לצפצף: "זיקוקי דינור, קבל רגיעה, הפסק אש".
מה?
בעד לגומחה שמצא בקיר, קולט יוסף את התנועות הנינוחות שאימץ בני, מה קרה?
"שוב הילדים בבית לחם" מסביר החייל לאזרח הנרעש "משעמם להם, מתחילים בלילות מסעות זיקוקים בכפר, אתה יודע, איתם אי אפשר להבחין בין יריות שמחה לכאלה של עצב, ואנחנו, כוננות זו כוננות".
החייל מתרכך קצת בעמדה, נוכח שראו עיניו והוא אפילו מעז לומר: "שורצים שם כמו חיות, ילדים מסתובבים ברחובות, רעבים, בלי ללמוד, עם 10 אמהות ובלי אחריות, פלא שהם גדלים לשאהידים, כשבשעות הפנאי הצעצועים שלהם הם ביבי-גאנים ובקבוקי תבערה? מה הפלא?".
ילדים.
המילה הזו תופסת את מחשבתו של יוסף ואינה מרפה. הכאב נוגס בו, הוא מסב פניו, מנצל את העיתוי "שנייה בני, התבודדות".
"ריבונו של עולם, ראה, יצירה מופלאה בראת בעולמך. עובר קטן וגמלוני שבפקודתך גדל ומתפתח, וממשיך השושלת היהודית, ראה איך, מה בינינו לבינם, כל שאני רוצה זה לגדל ילד יהודי טהור לכבודך, לקידוש שמך, ומה? בין מיליוני אלו המתהלכים יחפים בכפרי עזה ובית ג'אלה, לא תיתן לי נשמה אחת זכה לגדל?".
בני לא אומר מילה, בלילות שקטים בקבר רחל, ההד מדבר בקול, אין הוא יודע אם התכוון יוסף שישמע את דבריו, אבל אלו לא נעלמים ממנו, תחת כיפת השמים השחורה נוצצים הכוכבים, ויכול הוא לשמוע את מילותיו של יוסף הנלחשות אל הקור בתחינה, שומע את תער היגון שחותך את האוויר הלח והזעקות הנשברות, מלאות התלות והאמונה בא-ל אחד.
כמי שגדל בשדרות הרמת-גניות , בהם ילד וכלב הם צמד של "צער גידול בנים" מתקשה בני להבין את הכאב הגדול שאוחז ביוסף, ואינו יורד לעומק החֶסֶר הטורף את נפשו ועדיין חורץ את פניו בעווית צער ברת חלוף.
עוד לפני ההיסוס האם לשאול, ולפני שתכנן אסטרטגיות בהם יפתח בשיחה, מניח יוסף בעצמו את ידו על כתפו ומלמד אותו פרק או שניים ממעשיו:
"הקב"ה מנסה אותנו, ידידי, מנָשֶא. אבל זו לא סיבה לברוח! יש ימים שאני רוצה לצעוק, אתה מעמיד אותי בניסיון, כי אתה יודע שאני יכול, אבל אני לא יכול, לא יכול! ואז אני שואג ככה אל ההר, וזה שואג אלי חזרה. כאילו הכאב הזה שחותך אותי ואת אשתי בימים ובלילות, הוא כאב הדדי, אנחנו צועקים והקב"ה משיב את ההד אלינו חזרה, כי הוא מבין.
"אנחנו מצפים לישועה, מצפים, מצפים ולא מרפים ממנו לרגע, כל התיקונים שבדרך, ההבלגה, קשיי הפרנסה, הקנאה והכאב הזה נועד לזכך אותנו, לעשות אותנו טובים יותר, ואז הקב"ה ישלח לנו את הילד, שההורים שלו בזכות זה יהיו הרבה-הרבה יותר טובים וראויים כדי לגדל אותו, מבין, אחינו? זה צער של אמונה, אנחנו אומרים לו, זה טוב ככה, רק תן לנו לעמוד בזה, אנחנו לא בורחים מהמערכה, אנחנו נלחמים, זה שנינו זה אותו צד".
• • •
מכשיר הפלאפון שלו רוטט. "כן אשתי, אנחנו פה, לומדים ותיכף נתפלל בנץ, ה' ישמע שוועתנו".
הסיומת הקבועה.
הימים שהוילונות מהוקצעים בסרגל על החלון, הרצפה מבריקה וארוחת הערב מעוצבת בסימטריות על הכלים הזוגיים, הם הימים הקשים שלה. יוסף יודע שהזמן הוא המתנה הכי קשה, האילוץ שבהמתנה והעתות שלא בורחות לשום מקום, זה אומר שהיה לה זמן גם לחשוב, לחשוב ולהצטער. יותר מדי.
"הן עקרה ילדה שבעה" אייי. ריבונו של עולם, מיליוני בריות מתהלכות בעולמך, אלפי ילדים נופחים נשמתם ברעב בזימבבווה, עשרות נוספות גדלות למשפחות כחית השדה הפולטת את ולדיה ואין רוצה בם.
ואנחנו יוסף חי בן רחל וציפורה בת יהודית ליאורה, מה בקשנו? תינוק אחד קטן שימלא את הבית בנחת , ויביא קצת המיה ושמחה ורפואה, שנוכל לגדל אותו בתורה, שיעשה לך נחת רבש"ע, נחת כפי שאתה רוצה לילך בדרך היראה והשלמות".
יוסף יודע לפרוט על מיתרים, מיתרי הגיטרה שנשתרגו אל הלב וקראו בהמיה "הושיעני נא מבור דלות".
דלות הרוח, דלות התקווה, דלות ההכרה בך, ריבונו.
שם בעשב הלח על פינת מדרכה עם שישה מיתרים ואפס אקוסטיקה, עולה שוועת ליבו השמימה, ומילות השיר ספונטניות, תודה, בבקשה, סליחה.
הוא לא מאבד תקווה, הוא רק מתפלל, ניסיון מנָשא, אנא ה' נשא אותנו טפח מעל לקרקע, שנזכה לראות באור טובך, כי אין טוב בלתך".
שעה שיושב בני עם 2 כוסות פלסטיק מוערמות בקפה שחור, יודעת גם דמעה לזלוג לו במורד העין, חש הוא בכאב האופף את מכרו החדש, שזה עתה גילה לו כאב הציפייה, ואפילו צ'פחה חברית לא תרפא לו לשבר.
"אז מה אתה עושה?"
יושב, ובוכה. מדבר אליו, לומד תורה ומנסה להתקרב, להתקרב ולגדול. ידיד נפש.
הם מבטיחים לשוב בשבוע הבא, ואחר כך הדבר הופך למן חזקה, יוסף וחברו מגיעים מדי ליל שישי. בני כבר חבר קטן, ודרישות שלום נזרקות אל האוויר הקר ביחד עם הקפה שנמזג בכוסות קלקר. גרשון מפזם בבת צחוק "לבנימין אמר" ובני כבר יודע להצטרף להמשך.
• • •
יום אחד לבני יש חדשות: "צה"ל פותח את הקבר לתנועת כלי רכב, זה אומר שמהיום לא תהיו פה לבד".
ובאמת, באים עשרות, אולי מאות בלילה. אוטובוסים מאורגנים מפתח תקווה והקריות, כוללים שעשו קבע את לימוד החצות אצל אמא רחל. ויוסף ששב ומבכה ומבקש "רק אחד, בין הבריות שבראת בעולמך, רק אחד, אבא".
לא בטוח מתי החל המנהג, אולי באחד מלילות הקרים, ששוב נחמץ ליבו בצער שעליו להותיר את אשתו בדד בבית המתעורר אל החלל השקט. שעה שאין היא יכולה להתנחם במה שהוא מתנחם. הוא רצה לרתום אותה להיות חלק, חלק מהתחינה הזו אצל אמא רחל, חלק מהזכות.
זרם המתפללים שהחל לפקוד בקביעות את הקבר מדי ליל חמישי הצית בו רעיון, ברז מים מרענן נפש, אכן. גם קפה נמס שמנדב אי מי להותיר על שיש הכניסה מועיל לערנות, אבל לתחזוק צריך הרבה יותר, איזה מנהג יפה, איזו זכות. הוא פורס את מחשבותיו בקול והאישה, שרבה לה השתיקה מהדיבור, מסכימה עמו.
משתיקה למעשה, ביום רביעי שבשבוע, חוזר יוסף מתפילת ערבית ולהפתעתו, לבד מהארוחה המהוקצעת והסימטרית, הוא מגלה את אשתו בפעולה. סינר חגורה למתניה והיא יושבת ובוררת סולת, ומאדה ירקות, ואפילו מעט רוטב שובב מתיז אל הכיריים, דבר שלא ראה מעולם ב-18 שנות חייתו עמה.
פתע ראה את מה שכל כך ציפה לו, חדוות עשייה נמסכה בעיניה המצולקות, היא הייתה שמחה. שמחה.
הקצב הפך נלהב, הקוסקוס המהביל נמזג במגשיות אלומיניום רחבות שהוקדשו למען עמלי התורה, גם הפיאט הנאמנה קבלה אותם ברצון אל קרבה, בדרך המקרטעת בין חומות הבטון של בית לחם בואכה קבר רחל.
הפעם זהה יוסף את בני ממרחק, הוא נופף במצקת בעד לחלון לאות שלום. "חכה, אני אצלך".
בזריזות אופיינית הוא עמד שם, ממלצר בבגדי עבודת ה' שלו. מחם את לבם וקיבתם של עוד מהעמלים, ומוזג לבני רוזן מנה חמה "מוקדשת" כדי שיוכל לנטוש את "מנות הקרב הקפואות של צה"ל".
אח"כ בני יודע לברך מזונות עם יד על הראש, ויוסף מבטיח לאשכנזי החילוני שהכיר רק סושי מגפילטע פיש, כי בשבוע הבא, ילמדו על נפלאות הקובה, פלוס טעימות.
נפלאות עוד לא נגלו בבית יוסף וציפורה מסגדיאן, הימים היו קשים וחבלי הניסיון מטלטלים כבתחילה, אך מני אותו ערב, תקווה נמזגה בלילות הקרירים של השבוע הבודד, ותוחלת, ותועלת.
גיוון נוסף לתפריט של "ליל שישי" מאז. היה זה יומה הגדול של ציפורה, ליל הבישולים, שהעסיק אותה בימי השבוע במחשבה ותכנון וכמיהה.
מתכונים נאספו ממכרות ועלונים, קניות נערכו ברחבות וניסיונות שיפור וייעול ותיאום היו מנת חלקה בעוד הפעילות הולכת וצוברת תאוצה.
מסיבות "אמנים" יומיות, תרומות של פיסטוקים וקשיו, תמרים ואגוזים, יין ומאפים, והכול נתברך לזכות, לזכות של אמא רחל, שהייתה לאם בישראל, וידוע ידעה כאב.
• • •
פעמים מועטות הייתה ציפורה מצטרפת ללילות התפילה, ובימים אלו, מפקחת מרחוק על פרי ידיה, בעוד מהללים אותה בשערים, את מעשיה. נגשת היא לעזרת הנשים, לבד על הפרוכת ושופכת את צקון לחשה.
לבה עם רחל אמה, והבעל יוסף, בשעה שאשת החיל שלו מבכה מצד הנשים, הרי גם הוא שעון על הציון מן הצד השני ולבם של שניהם מפכה, אמא'לה, ישועה.
וציפורה כאמא רחל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ וחסרונם, וממאנת לְהִנָּחֵם עליהם כִּי אֵינֶנּוּ, אינם כלל. כמה מחכה היא לאות ההרגעה של "מנעי קולך", כמה מנסה להימנע מצער, לעסוק בצד השמח, מנסה, מנסים הם שניהם, אבל בד בבד כל כך כמהים לילד משלהם…
בסוף הרוח מתרוממת, חייבת.
חוזרים הם בלהט הדומיה הביתה, אישונים מרצדים בתקווה, כי יֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם, יש תקווה, יש תקווה. מפזם יוסף את השיר שהמציא עכשיו, יש תקווה לנצח יש.
וילכו לילות השישי ויתכפו, והאברכים, עוסקים בתורה, עמלים על נפשם ונשמתם שם בפרוכת של אמא רחל בין קירות הבטון.
• • •
בי"א חשוון של אותה השנה, ציפורה קמב"צית, קצינת מבצעים החולשת על ממלכה של חסד, בחפ"ק הביתי שלה שלבש צורה ופשט צורה. אין להכיר את משטחי השיש הבוהק, עמוסים הם כעת בצק תופח, גם בחלונות מציצות צנצנות של מלפפונים מוחמצים ושום ושמיר. הסירים המוסדיים גם הם מעלים אדים בביתם של השכנים, הערכות שיא.
יוסף רכש את שרוולי החד-פעמי ותיאם עם משאית ההובלה את התקנת ברזי הח"י רוטל, הוא מעדכן בזריות כי את עלוני התפילות והכוסות עם ההדפסים, צריך רק לאסוף מבית הדפוס והכול מוכן.
"מירון של בית לחם" כינו זאת במוקדי ההצלה והשמירה. עשרות סדרנים פרוסים, מאות אוטובוסים מתפתלים ואמא אחת שכולם רצים אליה, מזדהים, מבקשים. מודים.
זה כמה שנים שבני כבר לא שם, מן הסתם קבל העלאה או סיים את השירות, הקשר התרופף עד שדעך ויוסף זכה להכיר מני אז עוד כמה עטויי חאקי וקלאצ'ניקוב. הם מכירים אותו, דרך הקוסקוס, כמובן.
י"א מרחשוון, מתפללת ציפורה למתק את המר , מעט צורי למרירות, שתבוא ותעלה ותציף השמחה. בהילולא העומס מעיק, כל כך הרבה מבקשי ישועה, כל כך הרבה מתפללים, כל כך הרבה זקוקים. נרות נשמה מחולקים לכל דורש, דוכני התרמה לארגון זה או אחר מוצבים מתחת לחומת הבטון, ההיא של גדר ההפרדה. סגולות נזרקות לכל עובר אורח, וסדרנים שריריים מפלסים את הדרך להמון פנימה, זמן קצוב, קהל קצוב.
גם ציפורה עומדת בתור, מתדפקת על דלתות הישועה כמו כל אחת שהגיעה, המאכלים שבעבעו היום על הכיריים שלה מחולקים לכל דורש ע"י צוות מתנדבים. היום הזה הוא יום שלה ושל אמא.
• • •
איש אינו מכיר את עטוית השביס הצנומה, היא גם לא מנסה לפלס איזה דרך, דווקא לה. מאחורי זרוע ברוטאלית של "סדרנית של שכר" היא נעצרת, נבלמה המכסה. פותחת ספר תהילים, לוחשת מילים אל הדמות שלה, גם ה' סגר בעד רחמך בתחילה, ונתן לך את יוסף ובנימין. זה רק עניין של זמן.
תפילה חמה נלחשת ועולה השמימה, כמו אותן המאות שנזעקו שם לישועת כלל ישראל, ורחל האם, מליצת יושר עבור בת שמנסה לנשא את עצמה בשביל כולם.
• • •
י' במר חשוון תש"ע , הקבצים האחרונים מגיעים לאישור מהגרפיקאית. פורסם.
ציפורה מדפדפת בעיתון היומי, היא רוצה לראות את המודעה ב"לייב". הנה נמרחת הידיעה על הילולת רחל אמנו, טלפונים של הסעות ואפשרות לתרומות, כמו שסוכם.
בעמוד האחרון, כמו שביקשו. הצד השני נושק לידיעות ה"רכילויות הכשרות". המבט נעצר. תחת הכותרת "מינויים" היא מזהה דמות צה"לית מוכרת עם קווי מתאר שבגרו, "מחר הוא רמטכ"ל" בנימין רוזן, ספינת הדגל של צה"ל, נשבע.
בערבים קרירים, במוצבים ובבסיסים הולך "כמעט- הרמטכ"ל" לחזק את פקודיו, להביט בעד למשקפות שאינן אטומות ולהאציל דמגוגיה אל העם טרם השבעתו.
• • •
עת תכפו זמנים של חוסר שקט בגזרות לבנון, עזה, סוריה וירדן, בשעה שפעולות צבאיות שגרתיות מביאות אתן מלחמה חוזר בני הרמטכ"ל לאמא רחל, להיפרד ולבקש.
מאחורי חומת הבטון, הוא תופס את עמדתו של חייל צעיר לימים, עם השכפ"ץ ההוא ומגן הפנים עם שריטות הפלסטיק.
ליל חמישי הוא זה, והמנות ממתינות לכל מבקר, לא משנה כמה מכונות "מנה חמה" או "צ'יפס ברגע" יוצבו שם, הטעם מתקתק, ואחר.
הסיירת נכנסת פנימה. הצדעות, הבזקים, מספר נערים נרגשים מצליחים לתפוס אותו בעדשת אייפונם, "ציוּן הלא תשאלי".
התפילה נלחשת: "הצלח נא את דרכי ומשימתי" תחושת דה ז'ה וו אופפת אותו. נזכר בפעם האחרונה שהיה כאן, עם יוסף וחברו זה… עברו שנים.
אבל אותה הארומה והאווירה נותרו, האנשים שמתחלפים והבקשות שחוזרות והנרות, והפרוכת. הוא רוכן אל הסידור, הפלאפלים ועיטורי הדרגות חומקים מעין הציבור, שעה שראשו ורובו טמונים בנדבכי הפרוכת.
להיפרד, הוא נושק לסידור, מרים את ראשו, בוהה לרגע ברקמת הזהב המעטרת את בד הקטיפה הכחול, לא אותו ניחוח עתיק יומין. הריח חדש וגם הבד. אותיות מרקדות מול עיניים לחות, והן לא משטות בו.
"נתרם לכבוד רחל אמנו הצדקת, לזכות בנימין יהודה בן יוסף חי וציפורה, שיגדל ויתעלה בתורה".
הפרוכת הייתה שונה, וגם פניו. יוסף, הם נושעו.
לכל זמן ועת, והשמיים פתוחים, והאלוקים שומע. בני, הוא נשבע. כי כמוהם יוסף וציפורה, אמא רחל נפקדה בבן. קוראים לו בנימין.
באדיבות בלוג 'הגניזה' • כתבה: תקוה סובר
