"שויתי ה' לנגדי תמיד" (תהילים טז, ח) שויתי לשון השתוות בכל דבר שיארע לו יהיה הכל שווה אצלו בין בעניין שמשבחין אותו בני אדם או מבזין אותו, וכן בשאר דברים, וכן בכל האכילות, בין שאוכל מעדנים בין שאוכל שאר דברים הכל שווה בעיניו שהוסר בזה היצר הרע ממנו מכל וכל וכו' דבר המאורע יאמר הלא זה מאתו ית' ואם בעיניו הגון כו', וכל כוונתו תהיה לשם שמים אבל מצד עצמו אין חילוק, וזו מדריגה גדולה מאוד".

הוצאת הפסוק ממשמעותו הפשוטה, מהיותו פסוק שגרתי בתהילים והדגשתו כפסוק מיוחד, זהו כבר בברייתא (סנהדרין כא, ב) לגבי ספר תורה השני של המלך "וכתב לו את משנה וגו' כותב לשמו שתי תורות אחת שהיא יוצאה ונכנסת עמו ואחת שמונחת לו בבית גנזיו אותה שיוצאה ונכנסת עמו, עושה אותה כמין קמיע ותולה בזרועו שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט, אינו נכנס בה לא לבית המרחץ ולא לבית הכסא שנאמר והיתה עמו וקרא בו מקום הראוי לקרות בו" ולמדים את זה מפסוק זה, ואח"כ בספר מורה נבוכים להרמב"ם שכתב בהתבססו על פסוק זה, על התבוננות האדם בכך "שהמלך הגדול מלך מלכי המלכים הקב"ה רואה במעשיו, באם יתבונן בזה מיד יגיע אליו היראה", והובאו דבריו ברמ"א בהלכה הראשונה שבשו"ע וכן בשו"ע רבנו הגדול, ולאחריהם בא גם מייסד החסידות מורנו הבעש"ט נ"ע והעלה פסוק זה לדרגא של יסוד גדול בעבודת ה' לפסגה ממש עד שהחשבון של נגדי תמיד פועל אצל האדם מצב ההשתוות.

חשוב לציין כי במשנתו של רבנו נשיא דורנו מצוי גם הדיבור על ההשתוות, בנוגע לסוגי עבודה השונים, היינו שאדם מישראל אינו מחלק בין עבודה קבועה כמו תורה ותפילה לבין עבודה הדורשת הסתגלות לכל מיני מצבים וסביבה מנוכרת וכו' למלא שליחותו בעוה"ז.

מטרת בריאת האדם

בכש"ט פיסקא כג מובא בשם רב סעדיה גאון:

"כי עיקר בריאת האדם בעולם הזה, לשבר מדות רעות הטבעיות שלו, ובזה מעלה מדריגה הנקרא טבעך בעולם העליון שנקרא עולם לשון העלם והסתר, וזהו שכתוב "מארצך וממולדתך" דהיינו הטבע שנולדת עמו וראוי לשבר אותו כנ"ל, "ומבית אביך" כי אביך נקרא חכמה אבא ובית אביך היא בינה [ולהעיר מהלשון הידוע, נקודה בהיכלא] עולם המחשבה (בינה ליבא ובה הלב מבין), והכוונה שיראה לתקן המחשבות הרעות, וזהו שכתוב ומבית אביך שידע לברר מה שנפלו המחשבות מבית אביך שיחזרו לבעלותן ועי"ז תזכה "אל הארץ" העליונה "אשר אראך" שאודיע טבעך בעולם".

יש להעיר בזה אשר בציטוט דברי רב סעדי' גאון ע"י מורנו הבעש"ט נ"ע "כי עיקר בריאת האדם בעולם הזה לשבר מדות רעות הטבעיות שלו" ולא מסתפק בהסברת טעם ומטרת הבריאה בפשטות לקיים תורה ומצוות, יש בו לימוד, שחשוב הדבר ונוגע מאוד הוא לאדם ידיעת הנקודה התיכונה של כוונת ותכלית בריאתו, בכדי להגביר את השאיפה הנפשית להגיע אליה במאמצים, ובכך ימלא את השליחות ואת המשימה הגדולה בפועל ע"י שבירת טבעו המעלים והמסתיר.

יש גם להטעים את הדברים עם השנוי בחסידות ובסגנון החסידות על כוונת ירידת הנשמות למטה, וכמו"כ בתכלית בריאת העולם שהוא לעשות לו ית' דירה בתחתונים [וראה תחילת המשך תרס"ו להוד כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע, אודות הדיון המפורסם בתכלית כוונת הבריאה, אם היא בגין דישתמודעון ליה כדברי הזוהר, או משום דטבע הטוב להיטיב לברואיו כדברי הרח"ו בעץ חיים, ומסיק שעיקר הכוונה להיות לו ית' דירה בתחתונים, וכמאמר רבנו הגדול אויף אתאווה איז קיין קשיא], ולהעיר בזה אשר כליל המדעים הנשר הגדול הרמב"ם ז"ל, שמרחיב דיבורו בפתח ספרו יד החזקה בהל' "יסודי התורה" מבהיר מאוד את הדבורים על המצוי ממציא כל הנמצאים, ועוסק בייחוד בהסברת עובדות יסוד ולא כ"כ בחקירת טעמי הבריאה בכלל ובריאת האדם וכו'.

דברי הדרכה יסודיים מהרמב"ן

כש"ט פיסקא ו:

"והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו" (דברים א, יז), פירש הבעש"ט בשם הרמב"ן שצווה לבנו: "אם יסתפק לך באיזה דבר איך לעשותו כשיש דרכים לצדד לכאן ולכאן או שיש לך ספק אם הוא מצוה אם לאו ואם יש לעשותו או למנוע ממנו, והדבר שיש בו הנאה ממנו יכוין למצוא ראי' להתיר האסור, על כן אז תראה קודם לסלק מעסק דבר זה הנאת עצמך או כבודך ואח"כ תראה לצדד לכאן ולכאן אז השי"ת יודיעך את האמת ותלך לבטח. וזהו שכתוב "והדבר אשר יקשה מכם" שאינכם יודעים איך לעשותו או למנוע, הספק נולד מכם שיש בו הנאתכם ע"כ תסלקו מדבר זה הנאתכם ותקרבון אלי, והכוונה שיהיה שם שמים בלי שום פניה והנאה אז "ושמעתיו" אתן לו הבנה איך יתנהג".

כמדומה שמורנו הבעש"ט הינו הראשון להביא דברים אלו שאמר הרמב"ן שהיה מתקיפי הראשונים ומהמקובלים המוסמכים ביותר, וההדרכה בזה חופפת מאוד את רוח החסידות מיסוד הבעש"ט נ"ע, המלמדת את האדם מישראל לנקיון נפש מיוחד ולהתרחק מכל פני' שבעולם ולידבק בהתבוננות בהשגחה פרטית בכלל ועל האדם מישראל בפרט שהוא עיקר גדול בתורת הבעש"ט נ"ע כמפורסם והוא השער הגדול ביותר להגיע לכוון את האדם במילוי כוונת שליחות נשמתו בזה העולם.

הטעם לכפיית ההר כגיגית

הקשו התוס' למה הוצרך הקב"ה לכפות ההר על ישראל הלא מעצמן אמרו נעשה ונשמע (ראה תוס' ד"ה כפה עליהן שבת פה, א ומה שתירצו שם, וראה תירוצם אחר בדעת זקנים מבעלי התוס' על קושיא זו).

ומסביר הבעש"ט בכש"ט פיסקא מז:

"לכך כפה הקב"ה על ישראל הר כגיגית ללמד שגם מי שאינו חושק בתורה ועבודת ה' מכל מקום אינו בן חורין ליבטל רק יעשה על כרחו וידמה כמו שכופין אותו לעשות בע"כ" (וראה מאמר חייב איניש לבסומי בפוריא ב"תורה אור" בספר שמות, וכנראה שגם בדא"ח כמה פנים לתורה).

ויש להוסיף בזה גם את הצד השני של המטבע, והיא המעלה בעבודה מתוך כפיה עצמית כמבואר בכ"מ מעלת "אתכפיא", וכאן מקום להזכיר את הספור הידוע של הצמח צדק שפעם אחת התאונן בפניו אברך שחסר לו חשקת התורה, ענה לו הצמח צדק נ"ע ומה אעשה אני שכן יש לי חשק, היינו כשהלימוד הוא מתוך חשק חסר בו הנקודה של עבודה וכפיה העצמית.

קישור הגשמי ברוחני

כתב הבעש"ט בשם הרמב"ן בכש"ט פיסקא נב:

"ולא תגעל נפשי אתכם" (ויקרא כו, יא) לקשר ראי' ושמיעה והלוך הגשמי ברוחני כו'".

כמדומה שהכוונה בזה לעונש של ניתוק הרוחני (האלוקות) מהגשמי, וע"ד התפילה "אל תשליכנו מלפניך ורוח קדשיך אל תקח ממנו", בלשון חסידים וחסידות איבוד ההרגש האלוקי רח"ל.

עסק התורה לשמה

בכש"ט פיסקא קנז בשם הרמב"ן ז"ל שאמר לבנו:

"שידע בעצמו שאם בעסק התורה עוסק בה לשמה, כשיתמלא יראה ואהבה בעוסקו בתורה ידע שתורתו עולה לרצון לפניו יתברך" (וראה בהמשך הדברים שם ביאור מורנו הבעש"ט למשנה "הלומד לשמה זוכה לדברים הרבה").

מדברי הרמב"ן עולה הקשר בין לשמה עם יראה ואהבה, שהן הבחינה לעצמו של האדם הלומד אם הוא עוסק בתורה לשמה ותורתו עולה לרצון. ועפ"י המבואר בכ"מ בחסידות (ראה תניא פרק ל"ט) שזהו אמיתית הפירוש של "לשמה" – דחילו ורחימו שזהו ההקדמה המיוחדת ללימוד התורה, וכאן ההדגשה עד היכן מוביל הלימוד לשמה שהוא מתמיד ביראה ובאהבה.

שורש הכפירה בתחיית המתים

כש"ט פיסקא קפו:

דבר שיש בשו"ת הרמב"ם (צ"ע אם הכוונה לאגרות הרמב"ם), "ששלחה מדינה אחת להרמב"ם וכו' ילמדנו רבנו מאחר שאין תחיית המתים מפורשת בתורה רק בש"ס רמזו ודרשו מהוכחות שלהם, א"כ גם לנו יש להוכיח ולדרוש איפכא וכו'. הרמב"ם לא רצה בעצמו להשיב וצווה לתלמידו מהר"י אבן תבון לכתוב תשובתו, ותוכן עניין התשובה הוא זה: אבאר לכם, מאחר שנמשך לכם ספק זה א"כ אין נשמתכם נמשך מבני אברהם יצחק ויעקב וכו'".

לפנינו ששורש עניין האמונה כולל "תחיית המתים" נמשך מהאבות הקדושים כמבואר בתניא קדישא, וראה גם ספר הבעש"ט עה"ת פרשת וירא מה שכתב בקשר לאמונה בתחיית המתים, טענת יצר הרע נגד תחיית המתים, וראה דגל מחנה אפרים בכל זה.

לאחר ליקוט הדברים מדברי הראשונים המוארים בתורת מורנו הבעש"ט נ"ע,

נראה כיצד ניצני תורת חב"ד ושיטתה גלומים בדברי תורתו הק'.

עבודה בכח עצמו

"אשרי העם יודעי תרועה" (תהילים פט, טז) ופירש הבעש"ט בכש"ט פיסקא קלג: "משל למדינה שהיה להם גבור ובטחו עליו כל בני המדינה ולא למדו נימוסי המלחמה כי סמכו עצמם על הגיבור שהי' ביניהם ואח"כ בעת המלחמה שרצה הגיבור להכין כלי זיינו והשונא נתחכם וגנב ממנו כלי זיינו אחד לאחד עד שלא נשאר במה להלחם וגם אנשי המדינה שסמכו עליו נלכדו עמו. וזהו שכתוב אשרי העם יודעי תרועה, רצה לומר כשהעם אינם סומכים על הגיבור רק הם בעצמם יודעים תרועת המלחמה ואז באור פניו יהלכו לקראת המלחמה".

מאמר זה חופף מאוד את שיטת חב"ד הגורסת עבודה בכח עצמו ולא לסמוך על ה"רבי" כאשר גרסו אחרים והסמיכו את הדברים על הפסוק "וצדיק באמונתו יחי' אל תקרי יחי' אלא יחיה. הדברים קרובים בתוכנם וחופפים ממש את שיטת חב"ד על היחסים בין חסיד ורבי, ויש למצוא בהם סימוכין בתורת הבעש"ט לגישת חב"ד בנושא.

בתורת הבעש"ט כבתורת חב"ד מופיעות גם מענות פנימיות לקושיות חמורות במאמרי רז"ל ידועים,

אשר אותם מענות מהוות אבני פינה יסודיים בתורתו. נצטט כמה מהן

הכרוז היוצא מהר חורב – רמז מוסרי

בעניין מה שאמרו "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה וכו'", וקשה שאם אין שומע הכרוז למה מכריזין ואם יש שומע, קשה שהחוש מכחישו".

ובכש"ט שם כתב:

דיוצא לנו מזה רמז מוסר בעניין הכרוזין של מעלה שאינו דיבור כי אין אומר ואין דברים שם למעלה אלא עולם המחשבה וכו'. וזה שהודיענו הש"ס שגם הכרוזין היוצאין ממלך מלכו של עולם הוא ברמז וצריך לידע רמז הכרוז, ע"י המחשבה שיש לאדם בכל יום הרהורי תשובה שהוא מחמת הכרוז וכו'.

דברי הבעש"ט נ"ע שהם מאוד יסודיים בשיטתו הק' חוזרים ע"ע כמה פעמים בהרבה מקומות, ויש שבהם בשנויי לשון קטנים, אולם הבולט והחשוב ביותר הוא דבר הבעש"ט בפי נכדו הרוחני, מי שגילה בכל מקום את הפנים העמוקים בזה, הוא הוד כ"ק רבנו הגדול בעל התניא והשו"ע נבג"מ בספרו הגדול לקוטי תורה, אשר רבים מתורות הבעש"ט לובשות אור חדש בתורתו. לפנינו אחת מהן:

"והנה לא כל הנשמה יורדת למטה להתלבש בגוף רק הארה ממנה בלבד דרך צמצום כו' כנ"ל, אבל כל הנשמה ומקורה נשארה למעלה ונקראת מזל, ובזה אמרו אדם אית ליה מזלא והכל תלוי במזלא, ומה שאמרו אין מזל לישראל (שבת קנו) היינו עניין מזלות השמים וכוכבים אשר חלק לכל העמים עובדי כוכבים אבל יש בחינת מזל, מקור הנשמה ושרשה ונקרא מזל מלשון נוזל אלא שנוזל הוא לשון נפעל ומזל הוא לשון פועל שהוא המקור להיות נוזל ממנו ההשפעה ורוח חיים להחיות רוח שפלים, גם שפע אלוקי והרהורי תשובה שבאין לאדם הם באים מכח בחינת המזל כי אע"ג דאיהו לא חזי מזלייהו חזי (מגילה ג,א) שרואה ושומע הכרוזין של מעלה – בת קול יוצאת ומכרזת וכו', ועי"ז משפעת למטה התעוררות בו" (לקוטי תורה דברים עא, ד ובכ"מ).

הלומד מרב הגון תורתו פרה ורבה

איתא במס' אבות (פ"ו מ"ג) "הלומד מחברו פרק אחד או הלכה אחת כו' צריך לנהג בו כבוד כו' והלא דברים קל וחומר ומה דוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד קראו רבו אלופו ומיודעו הלומד מחברו פרק אחד כו' או אפילו אות אחת על אחת כמה וכמה שצריך לנהג בו כבוד", וקשה מאי קאמר שני דברים בלבד, ולפחות הול"ל דיו לבא מן הדין להיות כנידון, ואיך מגיעים ללמוד מאחיתופל שאפילו הלומד מחבירו אות אחת חייב לנהג בו כבוד.

ומפרש הבעש"ט בכש"ט פיסקא כב: "דכשאדם לומד מרב הגון, התורה פרה ורבה אצלו כנודע וכשלומד מרשע אזי אינו פרה ורבה אלא נשאר פשוט כפי שלמד ממנו, ולזאת אמר מה דוד שלמד מאחיתופל שני דברים בלבד דהוי רשע ולא היה פרה ורבה רק נשאר שני דברים בלבד כמו שלמד ממנו, אפילו הכי קראו רבו, הלומד מחברו שהוא כמוהו, דהיינו ששניהם צדיקים דאז התורה פרה ורבה עאכו"כ שצריך לנהג בו כבוד".

תורה זו של הבעש"ט מלמדת על מבטו של מחולל החסידות על לימוד התורה.

"מת" – מפנה עצמו מעסקי עולם הזה

בש"ס מובאים כמה דברים עליהם נאמר שהעושה אותן ניצול מחיבוט הקבר, אחד מהם הוא "מת בערב שבת". והקשה הבעש"ט בכש"ט פיסקא קנז:

"הלא כל הדברים בידו של אדם לעשותן ואילו אין בידו של אדם שימות בערב שבת דווקא, וביאר שהוא מוסר גדול שימות בערב שבת, רצה לומר לפנות עצמו מכל עסקי עולם הזה כאילו מת כדי לעשות הכנה לשבת ובזה ניצול מחיבוט הקבר וישמע חכם ויוסיף לקח".

לכאורה מאמר זה הוא דוגמא נאה לאופן הלימוד בבית מדרשו של הבעש"ט נ"ע, כאשר שגור היה בפי קדשו של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו זי"ע אשר תורה מלשון הוראה שיש לחפש בכל דבר מדברי תורה את צד ההוראה והמעשה בפועל שבו, וכאשר ביטא זאת רבנו הגדול נבג"מ זיע"א בהסבירו הסיבה שבחר בבית מדרשו של הרב המגיד נבג"מ והעדיפו על בית מדרש אחר, כי שם לומדים את התורה ואילו אצל הרב המגיד נ"ע ההדגשה שהתורה מלמדת את האדם.

בחתימת הציטוטים מתורת הבעש"ט מן הראוי להזכיר את פרק א' בשער היחוד והאמונה, המבאר עניין יחודא עילאה ויחודא תתאה, והוא כולו ממוסד על פירוש הבעש"ט בפסוק "לעולם ה' דברך ניצב בשמים".

לסיום דברינו נחלוק עם הקוראים עניין נפלא, והוא הארת דברי הרמב"ם על יסוד האמונה בנבואת משה ומתן תורה, לכבוד חג השבועות זמן מתן תורתנו.

הנה כתב הרמב"ם (הל' יסודי התורה פ"ח ה"א) "משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה, היה צריך להשקיע את המצריים קרע את הים והצלילן בתוכו, צרכנו למזון הוריד לנו את המן, צמאו בקע להן את האבן, כפרו בו עדת קרח בלעה אותן הארץ וכן שאר כל האותות, ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה' עמכם ונאמר לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה".

ונשאלתי בשעתו ע"י אחד מחשובי תלמידיי, שתי שאלות בזה, על דברי הנשר הגדול יסוד ההלכה ועמוד האמונה: א. הרי כבר בקריעת ים סוף מעידה התורה על ישראל אשר "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". ב. והרי חכמינו למדו מהפסוק המובא בשירה (שמות טו, ב) "זה א-לי ואנוהו וגו'" אשר ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים (רש"י על אתר), הגע בעצמך לאיזו פסגה של גילוי אלוקות הגיעו ישראל במעמד קריעת ים סוף ומה היה חסר בזה, שדווקא מתן תורה – מעמד הר סיני הוא הוא הבסיס החזק לאמונת ישראל.

והשבתי לו, ששאלתו הראשונה מבוארת תשובתה פשוט בלשון הרמב"ם שכתב בסיום דבריו "שקודם דבר זה לא האמינו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה", ופשוט שקריעת ים סוף היה שלב גדול בחיזוק האמונה, ובוודאי לא עלה על דעתו של הרמב"ם שטרם מתן תורה לא החלה ה"אמונה" להתבשל ולחדור בתודעת ישראל, כאילו שקריעת ים סוף ואפילו עשר המכות וכו' שקדמו לקריעת ים סוף לא היה בהם שום כח לקרב את ישראל לה' באמונה בו ובמשה עבדו, ובלי שום ספק שהדברים קרבו במידה גדושה את עם ה' לאמונה בה' ובמשה, אלא שהרמב"ם בדבריו רק התכוון לסוג אמונה שלא ניתן בשום פנים לברוח ממנה ואפילו למתעקש, שהרי ידוע שנמצאו בעולם יצורי אנוש שהציעו כל מיני הצעות להכחיש את יד ה' ונבואת משה בזה, וכמדומה שנזכר בפי' הקדמונים ז"ל שהשיבו להם בתוקף ובחכמה, אולם הרמב"ם ז"ל דבר על אמונה גדולה וחזקה שלא נראה בה אפילו פרצה דחוקה שיהיה בכחה להחליש אמונה זו כלל.

ועתה בקשר לשאלה השנייה המתייחסת לא רק לנס קריעת ים סוף, אלא לגילוי שכינה שזכו בו כל ישראל ואפילו שפחה על הים ואין לך למעלה מראיה, ומה היה חסר להם באימות האמונה בבורא עולם ובהשגחתו על עמו ואהבתו הגדולה לישראל, שהיו צריכים לגילוי של מתן תורה שהשלים בהם חיסרון זה.

והאמת שגם התשובה לשאלה זו מקופלת בלשון הרמב"ם "ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם".

והביאור בזה שדברי הרמב"ם אינם על אמונה בה' בכלל, אלא עדות לנבואתו של משה, וזה שייך דווקא במעמד הר סיני. נכון אמנם שבצירוף הפרטים בקריעת ים סוף התאמתה לכאורה נבואתו של משה, זה שמשה מסר להם בשם ה' לפני קריאת ים סוף שהים יבקע, ואמנם נבקע הים, ויתירה מזו שגם זכו לגילוי שכינה ממש, אולם בכ"ז נעדרה הראיה והעדות ממש על נבואתו של משה, שהרי טרם שמעו את קול ה' בהדר מדבר אל משה – כמודגש ומבואר ברמב"ם שם – כפי שהיה הדבר במתן תורה, רק היו על זה אמנם הוכחות מובהקות, אלא שההוכחות אינם בגדר ראי' ועדות, והמשל בזה בנוגע להלכות עדות, עפ"י הידוע אשר אדם הרודף אחר חברו בסייף, ונכנסו יחדיו לחדר אחד, ונמצא הנרדף שותת בדמו הרוג, לא יוכלו בי"ד על סמך זה להרוג בידיים ובפועל ממש רודף זה, מפני שלא ראו את הרציחה בעיניהם, כל זאת גם מהלכות עדות, וגם ההיגיון מחייב זאת משום שהרי על ביצוע ההריגה נוכל להעלות על הדעת כל מיני אפשרויות ומהם אולי הנרדף שלא רצה ליפול ביד הרודף, חטף את הסייף מידו והרג את עצמו. וכמו"כ בנמשל יש מקום להעלות על הדעת כל מיני אפשרויות ואין עניינינו להאריך בהם וכו'.

נמצא שהעדות על נבואת משה לא הושלמה רק במעמד הר סיני וכך נתקיים הפסוק וגם בך יאמינו לעולם, וראה מאמרו הנפלא של הוד כ"ק רבנו בעל 'צמח צדק' נבג"מ זי"ע בספרו דרך אמונה במאמר "עדות", מאמר שלא נמצא כבושם הזה בכל הספרות אודות אמונה וכו', בירור הלכתי מובהק איך שעם ישראל הם עדים על "תורה מן השמים" עד היום ממש.