אז אנחנו עכשיו בסגר. מה זה אומר? כלום, בעצם. 'סגר' זו כותרת, כמו 'ניתוח'. אפשר לעשות אותו מוקדם או מאוחר, עם צוות רופאים מומחים בחדר ניתוח ואחרי תכנון מוקפד, או לחילופין באמצעות חובש בתנאי שדה בחושך לבד. גם את ההחלמה ניתן לעשות בהליך התאוששות מתאים ושיקום יסודי, או לחזור בבת-אחת לשגרה. לכן, להשוות בין מדינות שעשו 'סגר' בלי לבדוק מה הפרטים שלו, זוהי השוואה חסרת משמעות לחלוטין.
הדבר החשוב בסגר זוהי הגדרת היעד שלו: להרוויח זמן להסברה? לצבירת מלאים? להגדלת קיבולת מערכת הבריאות? לבניית יכולת בדיקות, בידוד ומעקב? לזהות היכן ישנן התפרצויות ולבודד אותן מיתר המדינה? להטיל סגר סתם בלי לקבוע יעדים ברורים, פירושו להפסיד הרבה מאוד הזדמנויות, אבל לשלם את מלוא המחיר עבורו, והוא כבד מאוד מכל הבחינות.
כך לדוגמה, הסגר הראשון בארץ נוצל להגדלת קיבולת הבדיקות, צבירת מלאים, חיזוק מערך הרפואה בקהילה ותגבור מערך האשפוז בבתי-החולים, אבל לא להקמת מערך תחקור ארצי לקטיעת שרשראות הדבקה או לאבחנה מועילה בין אזורים ירוקים לאחרים. אחרי השבועיים הראשונים של הסגר, היה ברור שאין שום מקרים מדרום לבאר-שבע או מצפון לחדרה ואפשר היה להפריד אותן מיתר המדינה ולשחרר אותן לפעילות סדירה, אבל זה לא נעשה ולכן מיליוני אזרחים המשיכו בסגר בלי שום תועלת.
השלב הבא, אחרי שמחליטים מהן מטרות הסגר, הוא החובה הקריטית להתאים את האמצעים למטרות. לדוגמה, אם המטרה היא להבדיל בין אזורים ירוקים לאדומים כדי שניתן יהיה לשחרר את הירוקים מהר יותר, צריך לחזק מאוד את מערך הבדיקות, לבודד נשאים מחוץ לבתים ולתחקר באופן יסודי שרשראות מגעים. אם המטרה היא הגדלת קיבולת מערכת הבריאות, צריך למקד את המאמצים בהגנה על קבוצות הסיכון בבתי-האבות, באמצעות מתן מענה לצרכים בסיסיים כך שאנשים בסיכון לא ידרשו לצאת מהבית, הנגשת שירותים שונים עבורם מרחוק ועוד. אם להסברה, חיוני למקד את כל המאמצים בגיבוש מסרים ברורים ומותאמים לכל הקבוצות במדינה, להעביר אותם בדרכים היעילות ביותר האפשריות ולמדוד באמצעות סקרים את מידת ההבנה של הציבור וכוונתו לציית להנחיות.
ניו-זילנד לדוגמה הציבה יעד ברור לסגר: הכחדת הנגיף – יעד של אפס חולי קורונה במדינה. כל המשאבים וההסברה כוונו לשם. טייוואן הציבה יעד של אפס הדבקה בקהילה, והצליחה להשיג אותו ללא סגר בהתנהלות מקצועית נפלאה, על גבול השלמות. חיוני שנחליט בהקדם האפשרי מהם היעדים הלאומיים שלנו בסגר הנוכחי, ונפעל בהתאם כדי להשיג אותם. הבעתי כבר לפני כמה חודשים את דעתי בממשלה, בעד הצבת יעד שאפתני של אפס הדבקה בקהילה בדומה לניו-זילנד. זה יהיה קשה לתקופה מוגבלת, אבל השגתו תאפשר לפתוח כמעט את כל סוגי הפעילויות במהירות ועם מינימום של מגבלות.
חשוב להבין: היעדר שיתוף פעולה מספק מצד הציבור, מקורו גם באי הצבת יעד ברור. הציבור לא משתף פעולה עם מהלכים שאינו מבין ואינו יודע מה תכליתם.
אחרי שנעשה את הסגר בהתאם ליעדים, מגיע הרגע החשוב ביותר: מתווה היציאה. יש לו שתי מטרות: הראשונה לוודא שאכן הושגו כל היעדים שהוצבו באופן משביע רצון, והשנייה לדאוג לכך שלא נפספס את ההישגים בגלל שגיאות בהמשך הדרך.
כלל בסיסי: מחזור המחלה בנגיף הקורונה למי שאינם מראים תסמינים הוא בערך 12 יום, ולכן דרושים לפחות שבועיים בין צעד לצעד כדי לבחון את השפעתם בשטח. לעיתים דרושים שלושה שבועות, בגלל מגבלות שונות בהשגת נתונים בזמן אמת. מתווה יציאה טוב יכלול רשימת יעדים ומדדים שקופה, ברורה ואובייקטיבית ככל האפשר, ותכנית לפתיחה מדורגת של המדינה לפי התניות קבועות מראש ועם רווח של שבועיים לפחות בין כל צעד משמעותי לזה שבא אחריו.
מתווה היציאה של ניו-זילנד כלל מנגנונים לוודא שאין אף נשא מאומת באי שלא ידוע מהיכן נדבק או את מי הדביק, ושלבים ברורים ופשוטים בדרך החוצה עם נקודות בקרה שאכן היעד הושג ואין יותר הדבקה בקהילה. תוצאת הסגר הראשון שם הייתה מעל מאה ימים רצופים של כמעט שגרה, עם אפס נדבקים חדשים. זהו מופת של תכנון וביצוע. גם אנחנו יכולים, ולכן חייבים, לפעול באופן דומה. יעדים ברורים, בקרות חזקות והדרגה.
זה קשה ויקר ולא נעים בכלל, אבל כולנו מבינים שהדבר היחיד שיעלה יותר מכל הבחינות, בריאותית, כלכלית וחינוכית משבועיים נוספים של סבלנות ביציאה מהסגר הנוכחי, זה סגר כללי שלישי.
לא עוד, סבלנו מספיק. הפעם חייבים להתעקש לעשות את נכון.
תודה לפרופ' יניר בר-ים ומאיר רובין על שעות רבות של ייעוץ וסיוע.
הכותבת היא שרה מטעם כחול לבן
