בשכונתנו מתגורר גוי של שבת שהיה בקי במנהגי היהודים. "אתם יודעים למה איני מתגייר. ראו איך זה אצלכם: בראש השנה אין זמן לאכול, ביום כיפור אסור לאכול, בסוכות אין היכן לאכול, ובפסח אין מה לאכול. בשבועות שכבר סוף סוף אפשר לאכול, אתם אוכלים מאכלי חלב", נהג לומר. בכך מתמוצתת תפיסתו של גוי למנהג ישראל נשגב זה.
נהגו ישראל לאכול מאכלי חלב בחג השבועות. למנהג זה טעמים רבים על פי נסתר ועל פי נגלה. טעם אחד מפורסם מאד הוא, המוזכר ב"משנה ברורה: "ואני שמעתי עוד בשם גדול אחד, שאמר טעם נכון לזה. כי בעת שעמדו על הר סיני וקבלו התורה [כי בעשרת הדברות נתגלה להם על ידי זה כל חלקי התורה, כמו שכתב רב סעדיה גאון שבעשרת הדברות כלולה כל התורה] וירדו מן ההר לביתם לא מצאו מה לאכול תיכף כי אם מאכלי חלב, כי לבשר צריך הכנה רבה לשחוט בסכין בדוק כאשר צוה ד', ולנקר חוטי החלב והדם, ולהדיח ולמלוח ולבשל בכלים חדשים כי הכלים שהיו להם מקודם שבישלו בהם באותו מעת לעת נאסרו להם. על כן בחרו להם לפי שעה מאכלי חלב ואנו עושין זכר לזה".
יש לציין כי כבר הרמ"א (סימן תצ"ד סעיף ג') המביא מנהג זה, מסביר את טעם המנהג באופן אחר: אכילת מאכלי חלב, ולאחריהם מאכלי בשר, היא כמו אכילת שני התבשילים בליל הסדר, שהם נגד קרבן פסח וקרבן חגיגה. גם בחג השבועות אנו עושים זכר לשתי הלחם הקרבים בחג העצרת – חג השבועות ולכן אנו מוסיפים ואוכלים מאכלי חלב ומאכלי בשר.
הכיצד אכילת מאכלי חלב ומאכלי בשר מזכירה את שתי הלחם? ביאור הדברים מובא בפוסקים [הרמ"א הנ"ל ומשנה ברורה שם ס"ק י"ד] על פי ההלכה, שפת שאכלו ממנה בארוחה חלבית אין לאכול בארוחה בשרית ממנה, ולכן, יהיה חייב לבצוע על פת אחרת לארוחה הבשרית ונמצא שאוכל שני לחמים ורומז בזה לשני הלחם שהיו קרבים בשבועות בבית המקדש.
הלכה זו היא חלק מדיני ההרחקות שקבעו חז"ל כדי למנוע מכשול של אכילת בשר וחלב, זאת משום שבעוד ששאר איסורים אינם מצויים בביתו של אדם, הלא בשר וחלב מצויים בביתו של כל אדם שהרי, כל אחד בפני עצמו מותר, ולכן קבעו חז"ל מיני גדרים והרחקות שונים כדי שלא יהיה מכשול.
בספר הנפלא "קיצור שולחן ערוך על הלכות בשר בחלב", הביא דינים מסכמים בעניין זה: שיירי לחם מסעודה חלבית, אסור לאוכלם בסעודה בשרית וכן להיפך. ופירוש הלכה זו כך הוא, אם עומד ככר הלחם באמצע השולחן, וידי הכל ממשמשין בו בזמן אכילתם בעת שפורסים ממנו פרוסות, אזי, אפילו אם נשאר חצי ככר, דינו כשיירי לחם, ואם הייתה הארוחה חלבית, אסור לאכול חצי ככר זו בסעודה בשרית או להיפך.
לכן עדיף, שקודם הארוחה בעוד ידייו נקיות יחתוך כמה פרוסות לחם שצריך לארוחה זו, ואם צריך תוך כדי הארוחה לחתוך עוד, יקפיד שיהיו ידיו נקיות. ובאופן זה, אין על מה שנשאר מהככר דין שיירי לחם.
מעיקר הדין, שאר האוכלים המונחים על השולחן, כגון סלטים, אין לחוש לזה כלל, כיון שאין נוטלם בידיו, אלא בכפי ומזלג המיוחדים להם, לכן, אין חשש לשומן חלבי או בשרי הדבוק בידיו. לכן, מותר לאכול את השאריות הסלטים הפרווה, שאכל בסעודת חלב, גם בסעודת בשר, וכן להיפך, אך במקום שיש חשש שמא התשמשו בכף ומזלג הפרטי בהם נוגעים במאכלי חלב או בשר, ודאי שאסור. כמו כן, במקום ששכיחים ילדים, אזי ודאי שיש מקום לאסור.
אולם, מפוסקי זמנינו כתבו, (ה"אגרות משה" יורה דעה סימן ל"ח) שהמחמיר שלא לאכול בסעודת בשר כל מה שעמד על השולחן בסעודת חלב ולהיפך, תבוא עליו ברכה. יש לציין שהגאון בעל "ערוך השולחן" כתב, שכך היה המנהג פשוט בזמנו ברוב תפוצות ישראל.
מלחיות פתוחות, צריך שיהיה אחת לחלבי ואחת לבשרי, ובמלחיות סגורות יכול להשתמש בהן גם לבשר וגם לחלב, אך טוב ונכון לנגבן בין סעודה בשרית לחלבית מחשש שמנונית, והמדקדקים נוהגים גם בזה, שתהיה אחת לחלבי ואחת לבשרי.
על החפץ חיים מסופר, שבעת נסיעותיו להדפסת הספרים ומכירתם, היה נוהג להתארח אצל אנשים יראים ושלמים אשר היו בדוקים על ידו בדקדוקי הלכה. באחת הפעמים, בעת היותו בוורשה לצורך הדפסת הספרים, והתארח אצל משפחה מוכרת לו, הביאו לשולחן מלח. שאל הצדיק, "מלח זה מהו, חלבי או בשרי?" ובני הבית ענו "מלח זה, פרווה הוא". הוסיף ה"חפץ חיים" ושאל "פרווה?, מה זה פרווה?", ובני הבית ענו "פרווה, אינו חלבי ואינו בשרי". חייך הצדיק והפטיר "ואני אומר, פרווה, הוא גם חלבי וגם בשרי". ומני אז הקפידו באותה משפחה לייחד מלחיה אחת לשימוש בשרי ומלחייה לשימוש חלבי.
בשבוע הבא, נוסיף ונעסוק בהרחקות שבין חלב ובשר ובהלכות ייצור מאכלי חלב ובשר, דיני כלים המשמשים לבשר או חלב, וסימון המאכלים והכלים.
לבירורים והערות: [email protected]
