נכון לכתיבת שורות אלו, נשיא המדינה הבא הוא איש ירושלים ושמו ראובן. אבל ההתפתחויות האחרונות בגזרת נתניהו מוכיחות כי ראש הממשלה אינו נח. גם אחרי שכשל בהליך סגירת מוסד הנשיאות. גם אחרי שמועמדי הקש-וגבבא שהעלה מן האוב טפחו לו על פניו.
בשעות הבוקר של יום רביעי האחרון, הודיע אחד האנשים המקורבים לנתניהו לקובי כחלון, סגן ראש העיר ירושלים ואחיו של משה כחלון, כי נפל דבר. אליבא דנתניהו, כחלון האח, היושב בגבעת אולגה שבחיפה הוא-הוא נשיא המדינה הבא.
מאחורי הדברים ניצב היגיון פשוט. בעוד שלחרדים ריבוי מפלגות מרכז הוא דבר מבורך, ככל שלפיד עתיד להשיג תוצאה דו ספרתית במקרה שכזה, הרי שלנתניהו תהליכים שכאלה הם הרי אסון. כסאו בסכנה.
ישבו חכמי הלשכה וחשבו: כיצד נתמודד עם שתי מפלגות המרכז הבאות עלינו מימין ומשמאל, והופ, נתניהו החושש מכחלון הציע: נשיאות לכחלון. על הדרך, יסור האיום בהזזתו מהמגרש הפוליטי. לו רק היה הדבר תלוי באריה דרעי, הוא היה מנסה לבדוק היתכנות של הגר"ש עמאר לנשיאות. מאותה סיבה. כחלון, אגב, לא השיב מיד בשלילה. אבל התהליך שעברו קודמיו ששמם עלה – כנראה יעלה גם בגורלו של המועמד האחרון שהציג ראש הממשלה.
ביבי כמו ביבי, נשאב לאירועים. לא מוביל אותם. זהו המקום שבו נחשפת חולשתו. לאירוע המתמשך של הבחירות לנשיאות – אין מנהל. זו הסיבה שבשלה הצליח ריבלין ביומיים בלבד שלפני מועד כתיבת השורות, לגרום לכך שסילבן שלום יתמודד, אך לא על נשיאות המדינה. אל תחכו לפרישה הצפויה, שתיעשה בכבוד הראוי או בהודעה רשמית לתקשורת של בני המשפחה המרבים להתראיין.
בינתיים, את כל החללים שפינה סילבן, ירש ריבלין בדהרה ירושלמית שורשית. אם עד כה כל מי שהיה לו חשבון קטן לסגור עם נתניהו מצא את העת המתאימה לגבות את חובו, הרי שכשסילבן יצא מהמרוץ – הדרך של ריבלין כמעט סלולה.
אבי עד שר שלום
כמעט סלולה, אמרנו. ולא בגלל כחלון. באשר לזו, סביר מאוד להניח שהמועמדות – שיש בה הרבה מן ההיגיון – לא תתרומם לבסוף. המאחזים בין חברי הכנסת תפוסים למדי. מאגרי המצביעים כבר מחויבים לאחרים.
אבל מישהו אחד, דווקא לא מועמד לנשיאות בעצמו, יכול לגנוז לריבלין את חלום חייו. לאיש הזה קוראים חיים ביבס, ראש עיריית מודיעין, ממקורבי נתניהו הגדולים, וגם – נפוטיזם, איך לא? – בן אחיו של דוד לוי.
ביבס, שועל קרבות ותיק שנבחר רק לאחרונה ליו"ר מרכז השלטון המקומי, מנהל בחשאי גיוס חירום לאצבעות למען דוֹדוֹ. למעשה, נכון להיום, היחיד שיכול לקחת את המושכות מריבלין שכבר אסף אליו את תומכי ארץ ישראל וירושלים מכל קצווי הבית – אנשי ימין כבנט, אנשי אמצע ומרכז ואפילו חרדים כליצמן, הוא דוד לוי. לאחרון, יש עוצמה. במזרחיות שבו, באותנטיות שלו. ובעיקר – באמון שרוחשים לו איווט וביבי, השניים שרוצים יותר מכל לראות את ריבלין מובס מאשר את לוי בבית הנשיא.
בינתיים, כמו שלימזל מצוי, הצליח נתניהו ליצור את הגרסה החדשה ל'וורט' היהודי של 'לקה – אכל – ושילם'. לא רק שהוא, במו ידיו, משח את ריבלין לנשיאות; הוא גם איפשר למשל, ליולי אדלשטיין יו"ר הכנסת – אדם טוב באמצע החיים אך לא ממאורי הגולה – לעשות על גבי חולשתו של ראש הממשלה תרגיל מובהק של מנהיגות. ברגע אחד של חוסר שימת לב או של חוסר אכפתיות, הפך אדלשטיין כביכול למבוגר האחראי והחל מנפיק מנשרים לחברי הכנסת משל היה לא אחר מאשר בן גוריון.
ורגע לפני שהסאגה הזו עולה לבחירות בעוד פחות משבועיים וחצי, צריך לשים לב לנשיא היוצא, שמעון פרס: האיש הזה כבר עשה את רוב הדרך להקמת מפלגת המרכז החדשה בראשותו. לא חשוב לו כמה מנדטים יגרוף. גם שלשה מספיקים לו. דחוף לו להיות לשון מאזניים. הטייטל שלו ברור: פרס הוא שר של שלום.
ויצמן המזרחי
במזנון הכנסת, ישב השבוע איווט ליברמן וניתח מגמות בין חברי הבית. איווט מעדיף את לוי, בדיוק כמו סיעת ש"ס, אבל ליברמן הוא האחרון שייתן לדוד לוי להתבזות. לפיכך, בישיבה האמורה לצד ירקות עלים ברוטב ויניגרט, הוא בחן מספרית את היתכנות הריצה של דוד לוי. האחרון אינו יכול לסיים כריבלין של הריצה הקודמת. לריבלין, היה לאן לחזור. לוי בעיצומו של פסק זמן, שכדי להפסיק אותו – צריך סיבה טובה. דוד לוי כבר למד דבר ושניים בחייו. אחד מהם הוא: צריך סיבה מספקת לקאמבק.
ויש עוד שני מועמדים על הפרק: ריבלין, הוא סוג של ג'ינג'י שאומר כל מה שהוא חושב. הוא לא ירא מאיש, ולשכתו מעולם לא התיימרה להיות הלשכה לפניות הציבור. בחייו של ריבלין יש את הימים של שנות השמונים והתשעים כבכיר במחנה דוד לוי, והשנים שהפך למעין מצפן, מן סבאל'ה חביב – אם כי לא מבוגר בגיל – שמצטט פסוקים ולא מדלג על שמחות של חברים. אך מעלותיו – הן גם חסרונות. אף כי לא דבק בו מעולם רבב של שחיתות, מאז ומעולם היה איש של דברים, איש של טקסים, לא של מעשים.
גם לפואד, המועמד מטעם השמאל, יש תומכים לא מועטים מבחוץ. הצ'פחה של פואד, אומרים בכנסת, שווה כמה עשרות קולות. נכון, הוא ממתין להשתלת כליה, חולה דיאליזה מותש לכאורה – אך בדיונים המסווגים והמסועפים של ועדת חוץ ובטחון הוא מתגלה כפנתר של ממש. ערני, תוקף, שם אצבע על נקודות שאחרים מפספסים.
לו היה הדבר תלוי בש"ס, פואד היה הבחירה הראשונה. לחלץ מרובי ריבלין טובה – זו משימה. פואד, יהיה סחבק של העם. הטלפונים בבית הנשיא יחלצו ישראלים מקורקעים מרחבי העולם. אבל דוד לוי – זה כבר סיפור אחר. חיים ויצמן של המזרחיים. דוד לוי הוא מועמד של הכי-לא-סידור-עבודה. ההיפך. הוא יחזיר את המכובדות והייצוגיות לבית הנשיא. ותארו לעצמכם את ההתמוגגות של הסבתא מנהרייה ושל מסעודה משדרות, כשיעבור לפני התיבה בימים רשמיים. לא יהיה למסורת כבוד גדול מכך.
מכתב אל הנשיא
אליך, אדוני הנשיא הבא של מדינת ישראל.
נכון להיום, שמך המלא טרם ידוע, למרות שסביר מאוד שהוא מתחיל באות ר', אך מן הניסיון אנו למדים כי דווקא עכשיו, כשהקלפים עוד פתוחים, זו ההזדמנות שלך, בעודך מועמד, לשנן דברים שיום לאחר הבחירות יחלפו ליד אוזניך מבלי שתתן אליהם לב.
אני מרשה לעצמי לפנות אליך, מי שלא תהיה: גם אם אתה נושא עבר של כהונת יו"ר נמרצת בכנסת – או יו"ר אופוזיציה; שר בממשלות ישראל, מימין – או משמאל; כזה שנתמך במוצהר בידי ח"כ חרדי אחד מתוך עשרת הח"כים שדורש החוק מהמועמדים להציג – למרות שנסעת במיוחד מחו"ל רק כדי להרים את ידך בעד חוק הגיוס, או שלחילופין הנך מועמד ששמות חלק מהתומכים בו עודם שומרים על אלמוניותם, ותחקירים כבר הפכו אותך למהמר כפייתי בעודך מתמודד עם מצב בריאותי לא פשוט.
בעצם, כדי להיות נמען למכתבי, אתה יכול להיות גם מועמד שלא גייס תמיכה מקרב החברים במשכן הכנסת. לא חשוב אם אתה (או את) שופט עליון בדימוס או סתם פרופסור וחתן פרס נובל או פרס ישראל במגוון תחומים; אתה יכול להיות סתם זנב של שרת החוץ, ובעבר שדרן פופוליסטי, ראש עיר צעיר וח"כ מצטיין – אך כזה שבביקור באלעד פער את פיו על המארחים המדירים נשים מאירוע חרדי למהדרין.
אתה יכול להיות אפילו סתם כך אדם שלא הכריז כלל על מועמדותו. אבל התקשורת, היועצים בלשכת נתניהו ואחרים – עושים עבורו את העבודה. אתה יכול להיות מספר שתיים במפלגת השלטון ולזכות לאפס תמיכה בפועל – אפילו להודיע רשמית, סופית וחד משמעית כי לא תתמודד בשום אופן; אתה יכול להיות גם סתם כך שר ואיש ימין שמצא עצמו איכשהו במפלגה שמרביתה דוברת רוסית כשפת אם, או אפילו אם אתה סתם כך 'גיבור ישראל' ותת אלוף במיל' שנושא גם עבר פוליטי עשיר הרבה פחות מזה הצבאי.
תוכל, אדוני הנשיא, או לחילופין: גברתי הנשיאה, להיות גם שרה בממשלות ישראל ויושבת ראש הכנסת לשעבר, שביום שעזבה את מבנה הכנסת, כל שנותר לה הוא לנופף לחבריה (שוב לשעבר) לשלום. זו יכולה גם להיות גברת נכבדה אחרת שצברה ניסיון ורקורד בהעשרת והשכלת בנות ישראל כשרות, שבני משפחתה לא ישושו אם תקרא שורות אלו מבית הנשיא, מה שלעת עתה נראה אכן חלום באספמיה.
הנשיא העשירי של מדינת ישראל הקורא את הדברים יכול להיות גם איש בית שאן ידוע המוצא עצמו פגוע ומסוגר בביתו בעתות משבר פוליטיות, מושא לבדיחות עממיות, או אפילו יו"ר הסוכנות ואסיר ציון מפורסם או יושב ראש קרן ידידים שנויה במחלוקת המסמיכה אוטומטית כל עטור זקן בסמיכת חכמים.
כולכם, כל אחד או אחת מכם, איש בתארו לשעבר ובשמו הטוב יבורך.
חודו של קול
אדוני הנשיא. ביום ראשון, כ"ט בתמוז הבעל"ט, יהיו כמה יהודים שיחייכו.
לא משום שהם נבחרו – כמוך – לנשיאה העשירי של מדינת ישראל. נגלה את אוזניך, כי החיוכים הללו הם בעיקר בשל העובדה שאלו הן הבחירות השש-עשרה לנשיאות, והנשיא שנבחר בהן, הוא העשירי בלבד. קרי: בשל העובדה המשמחת שהנשיא היוצא, לא יוכל – ככמה מקודמיו שאותם הכיר אישית – להיבחר שנית לתפקיד. היהודים הללו רק ייזכרו שאתה, אדוני הנשיא, נכנסת לנעליו של שמעון פרס שמשום מה מכונות נעליים גדולות – תלוי מי מודד אותן ובאלו אמות מידה – וכבר תשכון שמחה גדולה בלבבם שלא שכנה שם זה שבע שנות רעב ארוכות.
אבל לא לשם הכפשת הנשיא היוצא התכנסנו. אנו מדברים אליך, כ'גורם מאחד', כ'סמל', כ'נשמה היתרה של המערכת הפוליטית'. בעצם, כחותמת גומי אומללה הכלואה בכלוב זהב שעלותו כשישים מיליון שקלים בשנה ("קישוטי, מיותר ובזבזני" היו רק חלק מהסופרלטיבים שהצמיד חבר הכנסת זבולון כלפה מ'הבית היהודי' לדברי ההסבר של הצעת החוק שלו המבקשת למוגג את תפקיד הנשיא.) ואחרי הכל, המעלה הגדולה שלך היא רק בשל היותך בעל נפש פיוטית ואוזן נטויה הרוחשת כבוד להגיגי זולתך, לדעותיו ולמשנת חייו.
אי לכך, כנשיא העשירי שמתעתד בקרוב ממש להיכנס לתפקידו בהצהרת אמונים עם תום כהונת הנשיא היוצא ולאחר שקיבלת את אמון חברי הכנסת בהצבעה החשאית והמתעתעת ביותר שיודעת הפוליטיקה הישראלית אחת לתקופה, הסכת ושמע:
ראשית, אני כולי תקווה, שהתיקונים החוקתיים שנכנסו לתוקף במהלך החודשים האחרונים, מנעו ממך את הצער שבקיום סבבים רבים יותר מדי עד להגעתך לכסאך. שני סיבובים (וזו גם ההערכה המסתמנת לאור התאוצה שצוברים שניים מהמועמדים, משני צדי המתרס) לכל היותר, הביאוך הלום. וכל זאת, משום שהכנסת, הרשות המחוקקת, ראתה לנכון לבצע את תפקידה. הפרחים על שנמנע ממך הצורך ברוב מוחלט של קולות תומכים בסיבוב השני – למבקר המדינה, יוסף שפירא. זה, כזכור, נאלץ להתמודד עם שלשה סבבים ארוכים ומביכים. הוי אומר: אתה, אדוני הנשיא, בפוטנציה – נשיא על חודו של קול.
משכך, ההליך הדמוקרטי בישראל, לאחר שחווית אותו על בשרך, אמור להיות מוכר לך היטב, וחשוב לך לא פחות. הרשות השופטת אפוא, כבודה במקומה מונח, אך לכנסת – בית הנבחרים של מחוקקי העם – אמור להיות הקול המכריע. לעם, אמור להיות ייצוג פרלמנטרי הולם שאף אקטיביסט שיפוטי מהיר חימה אינו יכול למסמס את רצונו. הטיית דין הבוחר בקביעת תקדימים על גבי תקדימים המשרתים אינטרסים של גורמים אנטי דמוקרטיים בעליל, היא יותר מאשר צרות עין וחזירות מובנית בהתנהגותה של החברה הישראלית.
כן, אדוני הנשיא, הדברים אמורים גם ובעיקר אם וכאשר הגידול הדמוגרפי של הציבור המודר ביותר בישראל עלול להגיש אליך-עצמך ביום מן הימים בשבע שנות כהונתך את האפשרות להטיל את הרכבת הממשלה על ראש הסיעה שגייס את התמיכה הגדולה ביותר מקרב ממליציו – ראשי סיעות הבית. כן, הוא עלול – או עשוי, תלוי בך – להיות חרדי. והוא בהחלט יכול להיות כזה שמערכות התקשורת והמשפט – ממליכי המלכים הטבעיים והכמעט בלעדיים בישראל – ישימו לו יותר מרגל אחת בדרכו אל הכהונה.
לא מהשתתפות בחתונות היסטוריות או מביקורים במוסדות חרדיים תצמח הישועה ויתקרבו הלבבות. אם אך תזכה (ונזכה אנו, ככל שהדבר כלל אפשרי בקונסטלציות הנוכחיות) להגיע אל הרגע ההיסטורי הזה בכהונתך; אם תאטום אזניים משאגות הפרא של אושיות התקשורת המונים רק שלשה אחוזים בודדים מאוכלוסיית ישראל ומנהלים את חייהם של יתר תשעים ושבעת אחוזי בני העדר – זו, תהיה שעתך הגדולה.
ואתה, הקורא הנכבד ונשוא הפנים שהיית אמור, לשיטתך, לשבת על כס הנשיאות – אך עודך חותר אל היעד הפוליטי הבא, יען לא זכית באמון הח"כים – יישם נא בקשה זו בחוק האנטי חרדי הבא שיוצג לפתחך.
באינפלציית רשימת המועמדים לנשיאות העשירית נדמה, כי אם רק בכל חוק שכזה יימנעו המועמדים מהאזנה לתקשורת למשך מספר ימים ופשוט יצייתו לצו ליבם – די יהיה.
מכון וויצמן כמשל
אדוני הנשיא. קודמך בתפקיד התראיין במהלך יום העצמאות ה-66 למדינת ישראל וחשף, כי אילולי קיומו של נתניהו ולו הדברים היו נתונים אך ורק לשליטתו, כבר היה שלום מכונן שורר בינינו לבין הפלסטינים. אין צורך להזכיר לך אדוני הנכבד מאוד, כי כדי לומר דברים בראיון חג אין צורך במהימנות או בביסוס כלשהו, ככל שהדברים יתפסו כותרות מעבר לבימה שבה נשטחו. ניסיונך רב השנים בכל תחומי החיים בוודאי לימד אותך דבר ושניים על הלכי הרוח בישראל, שוויין של הצהרות ונכונותן של עובדות – גם אם הן נשמעות מכלי ראשון כביכול.
אולי אתה הנשיא הנכבד תיזכר במאמרו של הנשיא הראשון, חיים וייצמן – ההוא שבן גוריון נאלץ לתפור לו תפקיד כדי שלא ייפגע על שדוד גרין הצעיר, שהפך עם השנים ל'זָקֵן', נטל את התפקידים הביצועיים (ראש הממשלה ושר הביטחון) לעצמו. "מעבר לממחטתי, בן גוריון אינו מרשה לי לתחוב את אפי", אמר פעם ויצמן בחדות לעיתונאי.
ויצמן-הראשון (בשונה מאחיינו, עזר וויצמן השערורייתי) אכן ידע את מגבלות תפקידו. הפנים את ירידתו מראשות הקונגרס הציוני בטיסה ישירה אל בית הנשיא, ועשה את המוטל עליו בשתי הקדנציות הרצופות שזכה בהן. שכרו היה דל יחסית לארץ ישראל של הימים ההם, בוודאי אל מול הרהב והפאר שיחיו בהם נשיאי ישראל לעתיד. ויצמן כמעט וויתר על שכרו לחלוטין. סופו של דבר – כל נכסיו והתמלוגים מהמצאותיו המדעיות הלא המה מוקדשים עד עצם היום הזה למדעני ישראל במכון ויצמן שברחובות, שם גם נטמן.
הא לך, אדוני הנשיא העתידי הנבחר, דוגמא לנשיאות ראויה אפילו באמות מידה חילוניות וציוניות למהדרין: משכורת סמלית ביותר, אפס התערבות בנושאים שמעבר לזכות החנינה (שאף היא כפופה לאחרים) וצמצום ההוצאות למדינה שמקצצת באימונים חיוניים של חייליה במקום לגדוע את הפנסיות הנדיבות של אנשי הקבע.
קורטוב של הקשבה
אדוני הנשיא העשירי. אל נא באפך. בכוונה תחילה לא ביקשתי להטיף לך עד כה, לערכים יהודיים. ביקשתי להציב בפניך את אשר לפניך כאיש הנושא – לפחות כחלק מתפקידו הייצוגי – את הגורם המרבה אחדות בעם. הנשיאים האחרונים שהזכרנו, לא עמלו על כך יתר על המידה. בלשון המעטה.
אולם לא תהיה דרך ליצור אחדות בעם – ש-70% ממנו אינו חפץ להכיר את החלק שמעבר למתרס – אם לא תוכל מתוקף תפקידך, להרבות את האחווה. וזה כולל להתבטא, בלא מורא, נגד הדרת מגזרים. לגנות כל הסתה נגדם, או להצהיר נגד הפיכתם לשקופים תקציבית.
אם אנו זקוקים למוסד הנשיאות, הרי זה אך כדי למצוא שם אוזן קשבת בעת שהופכים בחורי ישיבה לפליליסטים. אם אנו מבקשים לתמוך במי שמתעתד להיות האזרח מספר אחת, הדמות הייצוגית של המדינה וראש הפירמידה של המשטר הדמוקרטי שלה, הרי שאנו אך מבקשים: קורטוב של הקשבה.
הרבה הצלחה.
בס"ד הצעה.
הצעה לחכ"י ש"ס ו ג '
לשים כולם פה אחד פתק לבן משום שהתפרסם שבוע שעבר שבשנה הבאה הולכים להוסיף מיסים עקב גירעון של מיליארדים, אז הנה הצעה , פשוט לבטל את מוסד הנשיאות , ואז מיד יש חיסכון לאלתר של הון עתק מהתקציב השנתי וגם הקרקע של נשיא המדינה בשכונת טלביה שווה מליונים. לכן הצעתי לשים פתק לבן
לידיעתנו : כל תקציב מוסד הנשיאות הוא על חשבון כל אחד ואחד מאיתנו באופן ישיר ע"י משלם המיסים , אם זה יסגר אז כל אחד יחסוך בערך 100 ש"ח חודשית. תודה