כשהנאצי הצדיע לחייל היהודי • הסיפור שלא סופר על החיילים היהודיים מפינלנד שסייעו לוורמאכט

זה היה יום חורף קפוא. הרוחות הקרות, הכמעט ארקטיות, נשבו בין עצי היער הפיני. עין השמש הייתה מכוסה, וחושך שרר בחוץ. החייל היהודי הסובייטי ידע שהקור חודר העצמות הזה הוא רק ההתחלה. בצבא האדום הכינו את החיילים לכך שחיילי האויב יירו בכל מי שהם שובים. כאן, על אדמת פינלנד, רחוק מהבית אי שם ברוסיה, הוא ייאלץ לסיים את חייו. מי יודע, תהה בינו לבין עצמו, אם יגיע לקבר ישראל.

הוא שמע את רחש המגפיים הצבאיים על השלג, כשהאויב התקרב אליו. מפוחד כולו, עצם את עיניו. העדיף לא לראות את מלאך המוות בעיניים. לחטוף את הכדור, ודי. הכין את עצמו לאמירת 'שמע ישראל' ונפרד בלבו מכל היקר לו.

"וואס מאכט א ייד?" בקע לפתע קול את הדממה הקפואה.

מופתע, פקח את עיניו. מולו עמד חייל פיני, האויב. אבל האויב הזה, חלק מהחזית הנאצית שלחמה ברוסיה בגבול רוסיה-פינלנד, דיבר אליו ביידיש!

"הוא היה משוכנע שהוא כבר בגן עדן. שירו בו בלי שחש. הרי איך ייתכן שכך פתאום, באמצע היער, פונים אליו ביידיש? כאן, ביערות פינלנד שבהם היה אמור להיהרג, לא היה לו ספק שזהו מלאך הדובר אליו", סיפר שנים מאוחר יותך חנוך שובאק, ה'מלאך' הפיני, לבתו ההיסטוריונית שֶׂרַח בייזר. "לא תאמיני כיצד הוא הסתכל עליי. כאילו אני שטן, או שאולי פשוט לא קלט את המתרחש. רק מאוחר יותר הסביר לי שחשב שהוא בגן עדן".

לא היה זה השבוי הסובייטי-יהודי האחרון בפינלנד שאחיו היהודים הפתיעו אותו. בייזר מספרת ל'משפחה' כי בפעם אחרת, כמה חיילים פינים-יהודים, שידעו על הימצאותם של שבויים סובייטים-יהודים במחנה סמוך ועל מצבם הגרוע, ביקשו לסייע להם. בפינלנד הקפואה, כשהטמפרטורות מגיעות גם למינוס 30 מעלות צלזיוס, הספורט החורפי הלאומי-חברתי הוא בילוי בסאונה. קצת כמו מקווה ביום שישי בצהריים, להבדיל… החיילים היהודים רצו אף הם לסייע לשבוייהם היהודים להתחמם, ולקחו אותם עמם לסאונה. השבויים היו מפוחדים עד מוות, ממאנים להאמין כי שוביהם הם אחיהם ורק רוצים בטובתם, ומשוכנעים היו כי במקום הזה הם הולכים סוף סוף להיהרג, כפי שהבהירה להם התעמולה הקומוניסטית בטרם יצאו אל הקרב. בשום אופן לא רצו להיכנס אל המקום שיכול היה להקל מעליהם במעט את הסבל בשבי.

"לא נהרוג אתכם", אמרו להם ביידיש החיילים היהודים.

אבל הם – פחד מוות נשקף מעיניהם. כל כך קשה היה להם להאמין שבצבא הפיני שמולם אכן נלחמים יהודים. השנה הייתה תש"ב (1942), ואירופה כבר ידעה על זוועות הנאצים. בלתי אפשרי היה להאמין שלצדם של הגרמנים נלחמים יהודים. אבל הבלתי אפשרי הזה היה עובדה מוגמרת, גם אם פלאית.

מצבא הצאר לפינלנד החופשית

כדי להבין איך נוצרה המציאות הפרדוקסלית הזו, שבה לחמו יהודים לצדו של הוורמאכט וסייעו לרייך השלישי הנאצי, צריך לחזור אחורה יותר ממאה שנה, אל ההיסטוריה של התיישבות היהודים בפינלנד. פינלנד הייתה במשך מאות שנים בשליטתה של שוודיה. זו התירה ליהודים המעטים בשוודיה להתגורר רק בערים מסוימות, מעטות, ופינלנד המסופחת הייתה מחוץ לתחום המותר ליהודים. בתקס"ט (1809) נצחה רוסיה את שוודיה במלחמה על פינלנד, ופינלנד הפכה לחלק מרוסיה הצארית. הגבלת אזורי המחיה ליהודים, שהייתה מוכרת גם ברוסיה, המשיכה בפינלנד גם בעת השלטון הרוסי: פינלנד נותרה מחוץ לתחום עבור יהודים.

אמנם היו יהודים שהגיעו לפינלנד, אולם אלו היו מומרים. אין לדעת אם הם היו מומרים מרצון או מאונס, אולם בכל מקרה הפינים היו חשדנים כלפיהם ואף עקבו אחריהם כדי לראות אם ה'נוצרים החדשים' אכן נאמנים לנצרות.

בשנת תקפ"ז (1827) גזר הצאר ניקולאי הראשון גזירה שכולנו מכירים כ'גזירת הקטוניסטים'. הצאר, שחונך על ברכי הנצרות האדוקה, מצא לעצמו דרך מקורית לספק חיילים לצבא, ובו זמנית להפוך אותם לנאמנים לצאר ולנצרות: הוא גייס ילדים קטנים לצבא, חינך אותם חינוך צבאי נוקשה, ומגיל שמונה עשרה ומעלה היה עליהם לשרת עשרים וחמש שנה בצבא, בלי התחשבות במספר השנים שכבר היו חלק מהצבא בשל הגיל שבו נחטפו.

את מזימתו להפוך את החיילים הקנטוניסטים לנוצרים ציין ניקולאי במזכר סודי שכתב, ומפקדיו קיימו אותה הלכה למעשה מדי יום במחנות הצבא. 70,000 הילדים שנחטפו הוכו, עונו, הורעבו והושפלו, הכל כדי להשכיח מהם את מוצאם היהודי ולהעבירם לדת הנוצרית. רבים מהילדים נהרגו בדרכים ובמחנות הצבא בעינויים, רבים אחרים לא עמדו בהתעללויות והתנצרו, אולם היו גם רבים שירשו את קשִי העורף, ואף שהיו רכים בשנים ועברו תלאות רבות, התעקשו להישאר יהודים. מספרם, כך מתברר, היה רב יותר ממה שהורגלנו לחשוב מקריאה בספרות ילדותנו.

חייליו של הצאר, ובהם הקנטוניסטים, נשלחו אל כל רחבי הממלכה הרוסית, ופינלנד בתוכה. מלבד סוחרים, שהגיעו לעתים לפני כן לפינלנד בהיתרים מיוחדים שקיבלו, היו החיילים הללו היהודים הראשונים שהתגוררו מגורים של קבע על אדמתה. וכך, כבר בשנות השלושים של המאה התשע עשרה, שנים בודדות אחרי תחילת גזירת הקנטוניסטים, נפתח בית הכנסת הראשון בפינלנד. ומכיוון שאי אפשי לו לבית כנסת בלא ספר תורה – גם ספר תורה נשלח אליו מרוסיה, על פי בקשתם של החיילים.

בשנת תרט"ז (1856), אחרי עשרים ותשע שנות גזירה נוראות, ביטל הצאר אלכנסדר השני את גזירת הקנטוניסטים, וילדים הפסיקו להישלח לעבודות הצבא. שנתיים לאחר מכן קיבלו החיילים המשוחררים רשות להתיישב באזורים ששירתו בהם, ובהם פינלנד. כך שבשנת תרי"ח (1858) נוסדה לראשונה רשמית קהילה יהודית פינלנד.

רכבת שידוכים

כאן, כמובן, עולה מאליה השאלה: כיצד נוצרה 'קהילה', ועבור אילו ילדים בדיוק נפתח בית ספר, אם היו שם רק חיילים? מנין הגיעו הנשים? האינסטינקט הראשוני מניח שאחרי כל השנים הללו בצבא, נישואי תערובת יהיו כמעט תוצאה טבעית. אבל הרוח היהודית חזקה מכל.

"יהודי פינלנד שמרו, לאורך כל השנים, על יהדות אורתודוקסית", מספרת ל'משפחה' אווה גורפיין, יהודייה פינית גם היא, שבאמצעותה נחשפנו לסיפורם המרתק של יהודי ארצה. "נישואי תערובת עם נשים פיניות היו מחוץ לתחום. תמיד ידעו שבשום אופן לא מתחתנים עם הגויים, אלא רק עם יהודים".

הנשים, כך היא מסבירה, "הובאו" עבור חיילי הצבא המשוחררים מרוסיה השכנה. מכיוון שהותר לחיילים להישאר במקום, ההיתר חל גם על בני משפחותיהם. החיילים שלחו מכתבים לעיירות מכורתם, בבקשה כי יישלח להם שידוך להינשא לו. מדי פעם, ברכבות ובעגלות, הגיעו קבוצות של נשים לשידוכים עבור החיילים. כך, באופן מרגש, גם בצבאו של הצאר, שקיווה להופכם לנוצרים, הקימו משפחות יהודיות לאחר שהשתחררו מהצבא, משפחות שומרות מצוות, ככל שהשיגה ידיעתם. כך גם נולדו אותם ילדים, ועבורם הוקם 'חיידר'". חדרים בבתים הפרטיים שימשו כבתי כנסת, וכנראה גם כ'חיידרים'. הם המשיכו לדבר בשפת היידיש והעבירו אותה הלאה לדורות הבאים.

בשנת תרכ"ד (1864) שמעו יהודי הלסינקי על יהודי שנפטר באי סוואבורג. בו במקום התאגדו שנים עשר מהם והקימו את ה'חברה קדישא' הראשונה בפינלנד. לעומת זאת, את בית הכנסת הראשון הקים כאמור הצבא הרוסי עצמו עבור חייליו, בחסות הצאר אלכסנדר השני.

פריווילגיה נוספת שקיבלו החיילים בצבא הייתה מקצוע – אם כי מקצועותיהם היו פשוטים מאד: הם היו חייטים, כובענים, ולעיתים גם מוזיקאים.

אם יש קהילה ויש בית כנסת, צריך גם רב ו'כלי קודש' אחרים. בשנת תרכ"ז (1867) הגיע לפינלנד רבה הראשון. זכו הקנטוניסטים מוסרי הנפש שהקימו בה קהילה, ורבם היה הגאון רבי נפתלי אמסטרדם זצ"ל, תלמידו של רבי ישראל סלנטר. הוא כיהן ברבנות פינלנד 8 שנים.

אחריו נשלחו מרוסיה וסביבותיה רבנים, שוחטים ומוהלים על פי הצורך. לעתים כיהנו בה רבנים גדולי קומה, כמו רבי שמעון פדרבוש שהגיע לשם מפולין. "פעם או פעמיים 'נפלו' יהודי פינלנד עם רבנים לא מתאימים, ונאלצו לעמול קשות כדי להתפטר מהם", מספרת בייזר.

בינתיים החל גם מאבק על שוויון זכויות ליהודי פינלנד. איזור המחייה שלהם הוצר שוב. יהודים גורשו ממספר ערים ברחבי המדינה, והעולם החל להתערב לטובתם של יהודי פינלנד.

עם זאת, בבד בבד, קיבלו מדי פעם יהודים נוספים, שאינם צאצאי קנטוניסטים, היתר להתגורר בפינלנד. לעתים היו אלו אנשי עסקים שהכניסו הון רב לקופת המדינה, לעתים היו אלה שליחיהם. כך הגיעה משפחתה של אווה גורפיין לפינלנד.

"סבא שלי הגיע לפינלנד בתחילת 1900", היא מספרת. "הוא הגיע אליה מבלרוס, לאחר שקיבל היתר יוצא דופן לעבוד בפינלנד. ההיתר הגיע משום שעבד עבור איש עסקים יהודי גדול בשם פומרנץ, שהיה סוחר עץ. הוא היה במעמד גבוה כזה, עד שגם למועסקים שלו ניתנה הזכות לגור בפינלנד".

מספר יהודי פינלנד הלך ועלה, והגיע לכ-1,200 יהודים בתחילת המאה ה-20. המספר מעולם לא גדל בהרבה מאז, וגם כיום הוא עומד בסביבות ה-1,500 איש, רובם בהלסינקי.

בתחילת תרע"ח (סוף 1917) חל מפנה במעמדה של פינלנד. רוסיה הצארית נפלה, ולנין, שעלה לשלטון במדינה שהפכה לקומוניסטית, העניק לפינלנד עצמאות. באותה שנה הפכו היהודים, שהיו עד אז תושבים סוג ב' בפינלנד, לאזרחים, וזכו לשוויון זכויות. קרוב ל-70 שנה אחרי שהגיעו לשם, הם התחילו להפוך לחלק מהמדינה. עם זאת, האזרחות ליהודים לא ניתנה אוטומטית, ולאורך השנים נותרו חלקם ללא אזרחות.

אנטישמים רק מתחלפים

כעת, כשהפחד מפני הקומוניסטים במזרח היה גדול, נבחנו היהודים בחשדנות, כשהפחד מפניהם הוא שהם קומוניסטים ומרגלים עבור הדוב הרוסי.

הגישה הזו הייתה, אפשר להניח, בסך הכול ביטוי נוסף של אנטישמיות במדינה הצפונית, על אף שהפחד מהקומוניסטים היה אכן פחד אמיתי.

"שורשי אנטישמיות נעוצים עוד בתקופה שפינלנד הייתה תחת שלטון הצארים", מסבירה שרח בייזר. כרבים מבני הנוער הפינים, עלתה שרח לארץ והשלימה את חוק לימודיה האקדמאים כאן, והיא מתמחה כיום כהיסטוריונית בארץ מולדתה, פינלנד. "כל סוגי האנטישמיות נפוצו בה, במיוחד באמצע המאה התשע עשרה: מכיוונה של הכנסייה, מהאיכרים הנבערים, מהעירוניים שפחדו מתחרות עם יהודים, וכל זאת", היא מזכירה ומדגישה, "במדינה שהיו בה אז כמיליון תושבים, ופחות מ-500 יהודים בכל המדינה. במאה ה-20 נכנסה האנטישמיות תחת אצטלת הגזענות, וכיום היא מופיעה שם בכותרת לאומנית-אנטי ישראלית".

עם זאת, היא מדגישה, כי אל מול האנטישמיים ישנם גם אנשים נפלאים הממלאים את פינלנד.

פינלנד העצמאית הצעירה חיפשה לה ארץ שתהא לה למודל לחיקוי. איכשהו דווקא גרמניה, שגרמה להרס כה גדול בעולם במלחמת העולם הראשונה, הפכה למודל הזה. כשהיה צורך להחליט מהו סוג המשטר שיהיה בפינלנד, רצו הפינים מלוכה, והזמינו נסיך ממדינת הסן הגרמנית להיות להם למלך.

התוכנית לא יצאה אל הפועל, ופינלנד הפכה לרפובליקה. מפקדי הצבא הפיני למדו בגרמניה, וכמוהם גם השוטרים הפינים. השפה השנייה בפינלנד, שהיא היום אנגלית, הייתה אז גרמנית. גם כשהנאצים עלו לשלטון, לא ניתקה פינלנד מגע עם גרמניה, אלא אף המשיכה להשתתף באירועים גרמנים, כמו מפגשי שוטרים. הנאציזם, אם כן, לא היה זר למנהיגות הפינית, ובמיוחד בקרב המשטרה, הכללית והחשאית. כללו של דבר: כשהחלה בפינלנד מלחמה בסוף 1939, הייתה פינלנד בעלת עמדה פרו-גרמנית "או לפחות הרגישה קרובה אל גרמניה", אומרת בייזר.

מלחמת החורף

בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב, אשר 'חילק' את אירופה בין הרוסים לגרמניה הנאצית, נפלה פינלנד באזור ההשפעה של ברית המועצות. אזור קרליה, שבגבולה המזרחי של פינלנד עם רוסיה, וכן חלקים בתוך רוסיה: אזור לנינגרד, אסטוניה, אזור אינקרי ועוד, הם אזורים שאוכלוסייתם פינית. כמאה עמים קטנים, שמשתייכים לפינלנד, יושבים באזור זה, עובדה שבין היתר יצרה כבוד מסוים, עד עצם היום הזה, מצדם של הרוסים לפינים.

הסובייטים לא השתלטו מיידית בכוח על פינלנד: הם תבעו מהם להעביר להם שטחים. הפינים, כמובן, סרבו. הם התחילו לחזר על פתחי כל מדינות אירופה, בבקשה לסייע להם להתמודד מול הענק האדום. התקווה הייתה כי בריטניה, שהייתה נגד סטאלין, תסייע. גם השבדים סייעו בתחילה במעט, אולם לבסוף נטשו את המערכה – והרוסים תקפו. יש לציין כי צבא רוסיה היה מדולדל אז, כתוצאה מהטיהורים שערך סטאלין, ואילו הפינים נלחמו בעוז, בתבונה, והכירו טוב יותר את תנאי השטח, שהיו בעיקר יערות מוצפים בשלג.

מסוף נובמבר 1939 עד מרץ 1940, כארבעה חודשים וחצי, נלחמו הפינים במלחמה שזכתה לכינוי 'מלחמת החורף'. ואכן, גנרל חורף היה לצדם. הם איבדו אבידה לא גדולה, את איזור קרליה, וכן כמה שטחים בצפון פינלנד שהיו חשובים לרוסיה, אך לפינלנד היו חשובים פחות. מדובר בשטח שהוא בסך הכל כ-4-5% משטחה של פינלנד.

והנה, הייתה המלחמה הזו הזדמנות פז ליהודי פינלנד על מנת להוכיח את נאמנותם. "היה זה ה'טסט' שלהם", אומרת גורפיין, "שבעקבותיו הפכו יהודי פינלנד ליהודים שווים באמת, במאת האחוזים".

היהודים מהרו להתגייס לצבא, ולחמו עם צבא ארצם הפיני נגד הסובייטים, עד לניצחון. במלחמה, כמו במלחמה, נשפך דם, ו- 15 חיילים יהודים-פינים נהרגו בה. יחסית למלחמה, המספר אינו נשמע גבוה, אולם יחסית לכ-2,000 יהודים פינים בסך הכל, מדובר באבידה גדולה. הפינים כבדו את האובדן הזה מאד: היהודים הקיזו את דמם, כתף לכתף עם שכניהם הפינים, למען ארץ המולדת – פינלנד. כך הפך דם יהודי ל'כרטיס הכניסה' של יהודי פינלנד לחברה שסביבם.

אולם הייתה זו רק ההתחלה.

מלחמת ההמשך

הניצחון על הרוסים היה ניצחון זמני בלבד. הענק הסובייטי המשיך לפזול אל פינלנד ולרצות לנגוס בה. המצב המשיך להיות טעון, והיהודים נקראו להתגייס שוב לצבא, כשהפינים שוקלים את צעדיהם הבאים. בזמן שהגרמנים החליטו להפר את הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, פנו אל הפינים כדי שישתתפו יחד איתם במלחמה.

"אחר כך הפינים יסתירו את כל זה", אומרת בייזר. "הנושא הוסתר בהצלחה רבה עד סוף 1990, ואפילו לתוך המאה ה-21 למניינם. הייתה להם תאוריה של 'היסחפות'. לא רצינו בכך ולא תכננו זאת. עד עצם היום הזה נקראת בפינלנד מלחמת העולם השנייה 'מלחמת ההמשך', כי הרי הסובייטים תקפו אותנו, ומדובר בהמשך של אותה מלחמה".

מלחמת ההמשך התחוללה מ-1941 עד 1944. כתף אל כתף נלחמו הפינים בשיתוף עם הגרמנים, שהפכו להיות בני בית בפינלנד.

"היו אלו שלוש שנים של נוכחות כבדה של הוורמכט בפינלנד", מסבירה בייזר. "כביכול לא היה גסטפו, לא היה טלאי צהוב, לא היו חוקי נירנברג, לא הוקמו גטאות, ופינלנד הייתה הדמוקרטיה היחידה ששיתפה פעולה עם הגרמנים".

בפינלנד, כך היא מספרת, חזק מאד המיתוס שהפינים הצילו את היהודים 'שלהם'. ואכן, יהודי שהייתה לו אזרחות פינית – לא ארע לו כל רע. אביה של שרח, כמו גם אביה של אווה, נלחמו לצד הגרמנים – ואל מול הרוסים, במלחמה עקובה מדם. לפי הסיפורים, קיימו החיילים חיים יהודיים בתוך המלחמה, אל מול עיניהם של חיילי הוורמאכט הנאציים. החיילים הנאצים נאלצו לכבד את החיילים היהודים, שבכל פינה אחרת באירופה הכבושה היו מועמדים להשמדה מיידית. על פי הסיפורים, ארע וחייל נאצי הצדיע לשם כבוד לחייל פיני-יהודי…

אבל סיפור כזה, של לוחמה לצד הוורמאכט הנאצי, הוא סיפור לא קל לעיכול. שנים לאחר המלחמה נערכו מדי פעם בארץ מפגשים של חיילים יהודיים שלחמו בצבאות השונים במלחמת העולם השנייה. גם יהודים פינים הגיעו למפגש, ללא מחשבה שנייה על משמעות הלחימה שלהם.

"פתאום, נפל למישהו האסימון, והוא פנה ליהודים הפינים בשאלה-התקפה: רק רגע, אם אתם נלחמתם עם הפינים, הרי זה אומר שנלחמתם בשיתוף עם הנאצים!" מספרת שרח.

כמה מהחיילים נבהלו. האומנם? האם הם סייעו לנאצים? הם מעולם לא חשבו על כך לעומק… הם לא הגיעו לארץ כנחותים או כבושים במעשיהם, אלא הם באו בתמימות להיפגש עם חיילים יהודים נוספים. ופתאום הם מקבלים את המסר "איך אתם בכלל מעזים להופיע כאן?".

הדברים, מדגישה בייזר, לא נאמרו במפורש, אבל רוחם עמדה בהחלט באוויר.

"אבא שלי חזר וסיפר לנו במהלך השנים על המלחמה, והוא מעולם לא אמר לי 'התלבטתי או לא ידעתי מה לעשות'", מסכמת בייזר את תמציתו של הקונפליקט. "היהודים הפינים כולם נלחמו בפינלנד נגד הסובייטים, יחד עם הוורמכט הגרמני, שהיה כמובן תחת שלטון נאצי". וזו, אם תרצו, חוליה נוספת בסיפורו המסובך והבלתי נגמר של עם ישראל בגלותו.

השואה הסודית של פינלנד

במשך שנים רבות שרר קונצנזוס בפינלנד, כי אף שהגרמנים נכחו על אדמתה, יהודים לא סבלו מהשמדה במשך שנות מלחמת העולם השנייה. ידוע סיפורם של 8 פליטים יהודים ממרכז אירופה, שנמלטו אל פינלנד ונמסרו לידי הנאצים. מאוחר יותר נרצחו כולם, מלבד אחד, באושוויץ. סיפור זה נודע עוד בימי המלחמה, כשהעיתונות השבדית והאמריקנית ובתוכם 'סוכנות הטלגרף היהודית' (JTA) פרסמה את הסיפור ועוררה הד עצום. העולם דרש מפינלנד להפסיק למסור יהודים לידי הנאצים. על שם אותם שמונה יהודים הקימו נוצרים מיסיונרים את היישוב 'יד השמונה' ליד נווה אילן וטלז סטון (קריית יערים).

אך האומנם? האם היו אלה היהודים היחידים שנהרגו על אדמת פינלנד (או בגלל הפינים) במלחמת העולם השנייה? תחקיר גדול מאד שערכה בייזר, ואשר גרם בסופו של דבר להקמת וועדת חקירה בפינלנד, מוכיח שלא כך הם פני הדברים. הממצאים הללו הם חדשים, וככל הנראה מתפרסמים כאן לראשונה בשפה העברית.

העם הפיני, עם הומוגני, מעולם לא אהד זרים. העובדה שזמן רב כל כך עבר עד שיהודי המדינה התקבלו כחלק שווה ממנה, היא רק אחד הסימפטומים לתופעה. ב-1939, בפתח מלחמת העולם השנייה, החזירו הפינים אוניה שניסתה לעגון לחופיהם. כ-500 פליטים יהודיים שעזבו את חבית חומר הנפץ על סף הפיצוץ ששמה אירופה, הצליחו, ככל הנראה, להיכנס בשערי המדינה. מחציתם עזבו הלאה והמשיכו לצפון אמריקה אולם כ-250 עד 300 יהודים נותרו בכל זאת על אדמת פינלנד.

פינלנד, המאוימת מהענק הבולשביקי, שנאה קומוניסטים. היו מקרים של פינים שהצטרפו לקומוניסטים ברוסיה, ולאחר מכן הגיעו שוב לפינלנד – והפינים לא הססו בשנים 1941 ו-1942 למסור אותם לידי הנאצים. גם הם נספו באושוויץ. נדגיש: לא מדובר ביהודים, אלא בפינים.

השנאה אל הקומוניסטים הייתה קשה ובלתי נתפסת. היו פינים שהיו להם אחים בפינלנד, ואח, שלא היה קומוניסט, מסר את אחותו הקומוניסטית לידי השלטונות. כך, שכאשר נמסרו שמונת היהודים מאוסטריה, הייתה זו תופעה כמעט מינורית לעומת מסירתם והלשנתם של הפינים מדורי דורות. לא פלא, אם כן, שהתחושה הכללית ששודרה שוב ושוב הייתה: "אצלנו לא היתה שואה". התחושה הזו שררה במשך עשרות שנים, והפינים היו גאים בכך.

בתשד"מ (1984) עלה ארצה יהודי מלנינגרד בשם סמיון ינטובסקי, ומשמים סיבבו מפגש בינו לבין בייזר. "הוא אמר לי: 'הייתי שבוי יהודי בפינלנד מ-1941, וחזרתי לרוסיה ב-1944. ישבתי אז עוד חצי שנה במחנה כפייה, כי כל שבוי שחזר, נחשד למשך מחצית השנה כחשוד בריגול. אבל הפינים הצילו אותי בתור יהודי, ונשארתי בחיים' ", מספרת בייזר על אודות המפגש.

כשהתחילה בייזר לרדת לפרטים, התברר שינטובסקי נשבה בתוך ארבעה חודשים מתחילת הלחימה, והתגלגל ממחנה למחנה בלי שחשף את זהותו היהודית, עד שלבסוף הגיע למחנה שיועד לשבויים יהודיים, על אדמת פינלנד.

"אל המחנה", כך סיפר לבייזר, "הגיע רב מהקהילה בהלסינקי, ואף שלחו לנו מצות ויין כשר לפסח". הוא לא זכר באיזו שנה קבל את המוצרים, אולם בדיקה שערכה בייזר מאוחר יותר העלתה, שמדובר בשנת 1943.

"שם, במחנה, למדתי גם את השפה העברית שלא ידעתי", ספר ינטובסקי, שהיה יהודי מתבולל בעקבות הקומוניזם. "למדתי ציונות, למדתי גם את השיר שהפך מאוחר יותר להמנון של מדינת ישראל, 'התקווה'. הרב מסר לנו שיעורים, ודיברנו גם על ארץ ישראל".

וכל זאת, באופן פרדוקסלי, במחנה שבויים של החזית הגרמנית. עם זאת, היה זה מחנה שבויים פיני – לא נאצי.

"זה לא אומר שהנאצים לא היו יכולים לגשת לשם", אומרת בייזר. וכאן התעורר בה פעמון אזעקה ענק: מדוע בכלל הופרדו היהודים והושמו במחנה שבויים נפרד? האם הייתה זו הכנה לקראת מחשבה עתידית כלשהיא להשמדת היהודים? "אני לא ידעתי ואף אחד לא כתב על זה אף פעם", היא מספרת. "ידענו שהיו שבויים יהודים, אבל לא ידענו על ההפרדה הזו". כך נולד מחקרה הראשוני בנושא השבויים ממוצא יהודי, ובמיוחד השבויים היהודיים שמסרה פינלנד לגסטאפו.

"הלכתי לארכיון המלחמה בפינלנד, וביקשתי מידע על השבויים הסובייטים. ישנו ספר שהוציא ב-1987 העיתונאי אינו פיטולה, שהשתתף במלחמה, ובו תיעוד של 64,000 שבויים סובייטים. הוא מצא כי 29% מהם מתו במחנות השבויים הפינים – מספר עצום. "המצב במחנות היה נורא, ובקרליה אף הגיעו עד לקניבליזם", מספרת בייזר. "הפינים לא יסכימו לכך, אולם אף שרוב השבויים מתו כנראה בשל התנאים הסביבתיים הקשים, אני חושבת שחלקם נהרגו במכוון".

הפינים התעלמו מממצאיו, וטענו כי פיטולה 'אינו מקצועי' מאחר ואינו היסטוריון. הוא אף זכה לאיומים. כשאני התקשרתי אליו, הוא פחד לדבר איתי. והשנה הייתה 1996, ולא הייתה זו ברית המועצות, אלא פינלנד החופשית".

בין כל הנתונים שמצאה בייזר, היא לא הצליחה לגלות אף תיעוד על הפרדה שכזו, שבה נוצר מחנה שבויים במיוחד ליהודים. "ראיתי את השמות של המחנות", היא מספרת. "לא היה מחנה ליהודים. או שינטובסקי חולם, אמרתי לעצמי, או שלא ברור מה מתרחש".

רק לאחר נבירה ממושכת בארכיונים, הצליחה לבסוף למצוא את המחנה. "לא היה זה מחנה ראשי, אלא היה זה תת מחנה. קראו לזה 'יחידת עבודה'. ובאמת מצאתי פקודה מאוקטובר 1942 לרכז את כל היהודים, חוץ ממעטים, ולשלוח אותם לשם".

בד בבד, מספרת בייזר, היא מצאה בארכיון המלחמה רשימות עם שמות יהודיים, שכתוב שנמסרו לגרמנים בתאריכים מסוימים. ושוב עלתה השאלה: "הטענה הייתה, מתחילה ועד עצם היום הזה, שלא היה גסטאפו בדרום פינלנד, אז לא יכול להיות שהיה דבר כזה!".

בשנת תשס"ג (2003) כתבה הסופרת חוקרת זכויות האדם, אלינה סאנה, על נושא הפליטים והשבויים הזרים והיחס אליהם. היא ציינה שכ-2,600 שבויים נמסרו לידי הגרמנים, וכ-560 מבין אלה, לידי הגסטאפו.

אותה אלינה סאנה פרסמה כ-20 שנה לפני כן, בשם אלינה סיומינן, ספר על מסירת שמונה הפליטים היהודים לידי הגסטאפו. וגם היא, כמו אינו פיאטולה, ספגה איומים, ואף מו"ל לא הסכים להוציא את ספרה לאור. היא הצליחה להוציא את ספרה רק אחרי מאבק ממושך. בין היתר איים עליה מי שהיה ראש השירותים החשאיים בפינלנד ב-1942, והיה אחראי בזמנו על מסירת היהודים לידי הנאצים. כאמור, היא הוציאה לאור ספר נוסף בתשס"ג, וגם הפעם איימו עליה, אם כי לא בגלוי.

צריך לשים לב: לפני 10 שנים בסך הכול, פינלנד הרשמית עדיין התכחשה כמעט לחלוטין לעובדה שהיה שיתוף פעולה כלשהו בינה לבין הנאצים. כפי שגורסת הטרמינולוגיה של 'מלחמת ההמשך', הם 'נגררו' למלחמה בשל 'התוקפנות הסובייטית'.

בייזר לא זוכרת כיצד, אך נוצר לה קשר עם אפרים זורוף מ'מרכז שמעון ויזנטל', שאמר לה כי אי אפשר עוד לשתוק בנידון. "עניינתי כמה עיתונאים בעניין, וסמי כאהן, עיתונאי ממוצא פיני הגר בארץ ומפרסם מאמרים בפינלנד, כתב על כך בעיתונות הפינית לאחר שקבל חומר ממני ומזורוף. זורוף שלח מברק לנשיאת פינלנד בעקבות ספרה השני של אלינה, ושאל כיצד ייתכן שלא נחקר עד כה גורלם של היהודים בפינלנד?".

תוך 24 שעות התקבלה תשובה: אנו פותחים בחקירה. הנשיאה מינתה את פרופ' אמריטוס מאוניברסיטת הלסינקי להכין דו"ח ראשוני, והממשלה הקדישה 2 מיליון יורו לפרויקט בן 4 שנים, עם 7 חוקרים שעובדים במשרה מלאה, כדי לחקור את הנושא של שבויי המלחמה. בעקבות הפרויקט נערכה אף רשימה דיגיטלית של כל השבויים שנהרגו בשבי גם לפי הלאום של כל שבוי, שהרי הפינים אף ציינו את הלאום של כל שבוי בכרטיסי השבויים, והחל משלב מסוים ציינו גם את היהודים. הפרויקט פעל בין השנים תשס"ד-תשס"ח (2004-2008), ולמעשה מעולם לא הוציא דו"ח מסכם סופי, למרות פעולות הביניים. "אני חושדת שזה היה מכוון", אומרת שוב בייזר.

בינתיים נותרה השאלה: מה קרה לאלה שנמסרו לידי הגסטאפו? אחרי זמן מה מצא חוקר אחד את התשובה: בלפלנד, בצפונה של פינלנד, התקיימו 'פלוגות המחץ', אלה שהיו אחראיות על השמדת היהודים בשאר הארצות. לשם, לאותה רצועת אדמה שהייתה אסטרטגית מאד עבור הגרמנים, הובלו השבויים הסובייטיים.

"כ-600 אנשי צבא סובייטיים הומתו באזורים אלו", מספרת בייזר על הממצאים. "מתוכם ספרתי 74 יהודיים, אם כי הפינים טוענים שמדובר 'רק' ב-52. ואלה קורבנות שואה!".

וכך מתברר, שדווקא על אדמתה הקסומה של לפלנד היפה, הומתו באכזריות שבויים שהפינים תפסו, ואותם הוציאו להורג הגרמנים הנאצים ועוזריהם. "קסומה את אומרת?" שואלת בייזר, ונחנקת כשהיא מספרת לי את הסיפור הבא: "בחורף 1942, סיפר קצין אוסטרי מהצבא הגרמני איך הביאו הגרמנים 300 שבויי מלחמה סובייטיים אל גדת הנהר, לא הרחק מרובניימי בירת לפלנד. הגרמנים הוציאו מים מהנהר הקפוא והרטיבו את השבויים, ואז הניחו להם לקפוא למוות. אם את חושבת על הארץ היפה, כדאי שתדעי את העובדה הזו".

בשל המחלוקת על עצם קיומה של שואה בפינלנד, הוועדה האירופית החוקרת את נושא השואה באירופה לא הכירה בצורכי תקצוב החקירה בפינלנד, כי "לא הייתה שואה בפינלנד". רק לפני שנתיים, אחרי מאבק, נכללה סוף סוף גם פינלנד ברשימה.

זהות יהודית והתבוללות גבוהה: יהודי פינלנד כיום

כ-1,500 יהודי פינלנד נחשבים כיום חלק אינטגרלי מהמדינה, לאחר שזכו בהכרה כי הם אזרחים שווים, כשלחמו במלחמת העולם השנייה.

"ברקע של יהודי פינלנד יש כל הזמן צבא ומלחמה", מסיבה גורפיין את תשומת לבנו. "עצם ייסודה של הקהילה היה באמצעות החיילים הקנטוניסטים; לאחר מכן הם השתתפו במלחמת העולם השנייה, ומיד אחרי זה הגיעו ארצה כמתנדבים אל מלחמת השחרור. הקבוצה הפינית הייתה קבוצת המתנדבים הכי גדולה מחו"ל במלחמה הזו", היא מספרת.

בהלסינקי, שבה מתגוררים 1,300 יהודים (עוד 200 בעיר טורקו), יש קהילה המספקת את כל שירותי הקהילה: גן ילדים, בית ספר, חנות של מוצרים כשרים, בית אבות, חברא קדישא וכל ארגון קהילתי אחר.

כפי שמצוין בכתבה, הקהילה היהודית בפינלנד היא קהילה אורתודוכסית. אלא שבאופן שספק אם יש לו אח ורע בעולם, את האורתודוכסיה הזו איש לא משמר… נכון יותר יהיה לומר שבית הכנסת, שאיש כמעט לא נכנס אליו מלבד ביום הכיפורים, הוא בית כנסת אורתודוכסי. במין אמת פנימית, יהודי פינלנד מעולם לא ניסו לשנות את הקהילה לנוחותם ולהפוך אותה לרפורמית, אלא המשיכו תמיד לראות את עצמם שייכים לקהילה האורתודוכסית – אולם את חוקי התורה, כפי שמצופה מקהילה אורתודוכסית, רובם כבר אינם מקיימים.

"רוב היהודים אכלו כשר, לדוגמא, אבל לא שמרו שבת", מספרת גורפיין. "ידענו גם לא להתחתן עם גויים. יש אנחנו, ויש הם. היהודים שמרו על מסורות: סדר פסח היה הכי חשוב, אולם שבת אף פעם לא חגגנו. אימא שלי לא הדליקה נרות אבל באה ממשפחה דתית, סבא וסבתא היו שומרי מצוות בסטוקהולם, בילדותי הצעירה אף ראיתי את סבא מניח תפילין. אבל הם נפטרו צעירים, ולאחר מכן אימא שלי הפכה את הבית ללא כשר, אם כי לא אכלה חזיר. על חינוך הילדים היה אצלנו ויכוח בין הורי: אחי הלך לבית ספר יהודי, ואני לא. אימא שלי חשבה שבית הספר היהודי לא מספיק טוב בשביל הבת שלה, אך כשזה הגיע לאחי אבא דפק על השולחן והפעם לא ויתר, כי בן צריך לדעת על יהדותו".

דווקא האח הוא זה שהתבולל כשגדל, כמו רבים מאד מבני הקהילה הפינית כיום, ונישא ללא יהודיה. "היא אולי הייתה רוצה להתגייר אבל הגיור לא היה עוזר לה. גירות בפינלנד זה לא משהו רציני, הפיניות עוברות 'כאילו' גיור, ומשתתפות בפעילות של הקהילה".

ואווה, זו שלמדה בבית הספר הגויי? היא המתינה שנים רבות ליהודי שיינשא לה, ואף משלא נמצא השידוך, לא התבוללה. רק בגיל מאוחר יחסית הגיעה לארץ, וכאן נישאה לבעלה – יהודי אמריקני.

רוב ילדי הקהילה היהודית כן למדו בבית הספר היהודי. הקהילה מורכבת כיום, מלבד מהפינים הותיקים יותר, גם מישראלים יורדים רבים שהגיעו, ר"ל, בעקבות מתנדבות פיניות שחזרו לארצן. "אנחנו היינו מאד ציונים, לא אהבנו את היורדים. הסתכלו עליהם מלמעלה למטה", מספרת גורפיין.מי שבכל זאת רצה להינשא כראוי בפינלד – עזב אותה: לשבדיה, לבריטניה, לארצות הברית, לארץ, ובשנים מוקדמות יותר גם לליטא.

פרט אחד ששמר במשך השנים על הזהות היהודית מציינות גורפיין ובייזר כאחת: "שלא שינו את שמם". "יש בפינלנד חבר פרלמנט יהודי בשם ציסקוביץ. הוא לא שינה את שמו ולא דרשו זאת ממנו, ומישהו בדק פעם ומצא שבתחילת דרכו נכתב שמו בעיתון במשהו כמו 130 צורות שונות… כי איש לא ידע כיצד מאייתים זאת". היהודים הפינים שמרו על שמות המשפחה המקוריים, או ששינו אותם לשמות משפחה עבריים קלים יותר להגיה, כמו 'יערי'.

וזאת, הן מציינות, כאשר ברור ששם פיני, כזה עם סיומת 'נן' (בדומה ל'ביץ' ' הפולני/רוסי או ל'סון' הגרמני) היה מקל יותר על ההשתלבות. לא תמיד קל לבטא את השמות היהודים: את האות ב' הפינים אינם יודעים לבטא, והם מבטאים פ' במקומה. חלק מהשמירה על השם הן מייחסות לרב פדרבוש (ראה מסגרת) שעודד את השמירה על שמות יהודיים, במיוחד שמות פרטיים. "אצלי בכיתה לכל הילדים, למעט אחד, היה שם יהודי", אומרת בייזר. היא עצמה, כפי שניתן לראות, נושאת שם ייחודי, שאביה בחר לה משום שאהב. רק בארץ חקרה ולמדה את מקור שמה הייחודי: שרח בת אשר.

השפה הראשונה של הילדים היהודיים בפינלנד כיום היא בעיקר עברית. לא מעט בשל העובדה שבקהילה יש ישראלים יורדים רבים, אך גם בשל הטמעת הזהות היהודית. גם לבייזר יש אח מתבולל ואחיינים לא יהודיים – אולם שמותיהם יהודים – כמו שאול ושלמה, ויש להם תודעה של זהות יהודית. מצב עצוב לכל הדעות.

לפני כחודשיים התמנה לפינלנד, לראשונה בתולדותיה, רב, שהוא בן למשפחה יהודית-פינית. הרב שמעון ליבסון נשלח ללמוד רבנות בארץ ובארצות הברית. דווקא בשעתה הקשה של היהדות שם, היא זוכה לרב ממוצא מקומי שהחליף את הרב משה אדלמן, שהיה רב עד כה.

אוכלוסיה קטנה עם רבנים גדולים

שני רבנים ידועי שם פעלו בפינלנד. עבור שניהם היא היוותה תחנה לא מבוטלת במסע חייהם.

הראשון הוא הגאון רבי נפתלי אמסטרדם, שהגיע לפינלנד בעקבות הוראתו של רבו הגדול, מחולל תנועת המוסר רבי ישראל סלנטר. רבי נפתלי אמסטרדם נולד בעיירה סלנט שבליטא בשנת תקצ"ב (1832). הוא למד אצל רבי ישראל סלנטר בבית מדרשו בווילנה ובקובנה, והיה בין התלמידים המיוחדים של רבי ישראל. רבי ישראל סלנטר עצמו מסר לידו את בנו כדי לחנכו.

לאחר שנישא פתח מאפייה בביתו לפרנסתו, שאותה ניהלה אשתו. רבי ישראל אסר עליו לעבוד בה כפועל פשוט, למרות רצונו. בשנת תרכ"ז (1867) התמנה לרבה של הלסינגפורס – לימים הלסינקי בירת פינלנד – בה כיהן כשמונה שנים, אך משפחתו נותרה להתגורר בקובנה.

מכיוון שהיה רבה הראשון של פינלנד, ובימיו הלכה הקהילה הראשונה והעמיקה שורשים, סביר להניח כי הוא זה שעיצב את צביונה של הקהילה כפי שהיא נראית עד היום. בפינלנד מספרים עד היום על ענוותנותו.

"כשהיה נכנס לבית המדרש היה מקפיד להחזיק בידו ספר קודש", מספרת שרח. "כדי שמי שקם, יקום לכבוד הספר, לכבוד התורה, ולא לכבודו".

כתלמיד מובהק לרבו, עיקר מה שהעסיק אותו היה תורת המוסר. לאחר שחזר חי חיי צער ודחק, שהטרידו את מנוחתו והפריעו לו בתלמודו ובעבודת המוסר. בעקבות כך שלחו רבי ישראל לסנט פטרבורג לכהן כמורה צדק לצד עמיתו רבי יצחק בלאזר. לאחר שנתיים כיהן ברבנות בעיירות יאסווין ואלקסוט, ולבסוף נטש את משרת הרבנות. לאחר פטירת אשתו בשנת תרס"ו עלה לארץ ישראל, והתיישב בירושלים ב'חצר שטרויס' המפורסמת.

ארבעים וחמש שנים לאחר מכן הגיע לפינלנד משפיע נוסף על צביונה: הרב שמעון פדרבוש, שהגיע לפינלנד מפולין. הרב פדרבוש נולד בנארול שבגאליציה, וגלה למקום תורה כשהיה אך בן 14 שנים. על כתב הסמיכה שלו חתום, בין השאר, המהרש"ם מבארז'ן. בין השנים תרפ"ב (1922) עד תרפ"ח (1928) שימש כנציג יהודי ב'סיים', הפרלמנט הפולני. הוא נשא לאשה את מרים, בתו של הרב ישעיה איש-הורוויץ מוינה. שנתיים לאחר מכן, בתר"ץ (1930), הוצעה לו רבנות פינלנד, והוא נענה.

בימיו של הרב פדרבוש החלו הנחיות באשר לצורך להעניק לכל ילד שם פיני, בנוסף לשמו היהודי. הרב פדרבוש עודד את היהודים להישאר עם שם יהודי, כשגם השם הרשמי יישאר כזה.

כשהדהדו פעמי המלחמה בפינלנד, בשנת ת"ש (1940), נאלץ הרב פדרבוש לעזוב. בפינלנד היו יהודים שכעסו עליו בשל כך: היאך עוזב קברניט את ספינתו דווקא בשעתה הקשה?

אבל בייזר מבינה אותו. "עם כל הצער, אני מבינה אותו. הוא לא היה אזרח פיני, וזה היה מסוכן". מאוחר יותר הוכח שצדק, כאשר נתינים שאינם פינים הוסגרו לידי הנאצים.

את המשך עשייתו היהודית העביר הרב פדרבוש לניו יורק. מארצות הברית השתדל רבות לפעול למען היהודים הפינים במהלך המלחמה. הוא נפטר בה בגיל 97. במהלך השנים הוציא ספרים רבים, וכתב מאות מאמרים בעברית, באנגלית, ביידיש, בגרמנית ובפולנית, ואף כאלו שתורגמו לפינית ופורסמו. ספריו, שהידוע שבהם הוא 'בנתיבות התלמוד', יצאו ברובם לאור בהוצאת מוסד הרב קוק.