עלייתם של שורדי השואה ושל ניצוליה ודרכי קליטתם בחברה הישראלית כבר נידונו במחקרים רבים. הדיון עסק בשאלת קבלתם של הניצולים בחברה הישראלית – האם ראו בהם אחים או זרים? האם התקבלו בחשדנות או בזרועות פתוחות? במחקרים מאוחרים יותר הוצגה תרומתם של הניצולים לחברה בישראל בתחומים שונים. ואולם בכל המחקרים האלה החברה הישראלית היא שעמדה בלב הדיון.
אסופת המאמרים ישראל בעיני שורדי השואה וניצוליה, בעריכתה של דליה עופר, מציבה את השאלה על ראשה ושואלת כיצד נגלתה ישראל לעיני עולי שארית הפליטה: האם מצאו בה את הבית המדומיין לאחר הטרגדיות של השואה ואבדן הקהילה, הבית והמשפחה? מה עשו כל אחד ואחת בתחומם כדי להפוך את ישראל לבית של ממש? כיצד עיצבו את חייהם לפי טעמם ואילו ערכים ותכנים שאפו להטמיע בחברה המתעצבת? החוקרים שמאמריהם מתפרסמים באסופה זו באים מתחומי דעת מגוונים במדעי החברה והרוח, והם מספרים לנו את סיפורם של ניצולים ממגוון רחב של מגזרים , מקצועות ומעגלי חיים משנותיה הראשונות של המדינה ועד ימינו אנו.
התשובה לשאלה כיצד ראו החרדים מקרב שארית הפליטה את ישראל, מורכבת בהחלט. ברשותה של הוצאת יד ושם ובאדיבותה, נפרשׂ פסיפס מרתק מעולמם של שרידי האש הניצבים נוכח המציאות בישראל, ונצטט ממיטב הקטעים שבמאמרה המרתק של מיכל שאול.
עלייה וקוץ בה
השאלה המסקרנת אודות יחסם של יהודי אירופה, הייתה גורלית בימים ההם, כפי שמובא במכתב ששלחו כמה חסידי גור באחת מערי פולין המשוחררת אל רבם ה'אמרי אמת': "אל כבוד קדושת מרן אדמו"ר שליט"א. תהילה לה' שברוב חסדיו ונפלאותיו נשארנו אנחנו במתי מעט בחיים, אחרי שעברנו צרות רבות ונוראות, והנה עתה נפשנו יבשה אין כל ועינינו נשואות השמימה והננו נבוכים בדת מה לעשות, כי נשארנו בלי מנהיג ורב, גם בלי מקווה ומוהל ושאר כל"ק [כלי קודש]. האם להתחיל בפה הכל מחדש או לעשות כל מה שביכולתנו למהר נסיעתנו לארץ הקדושה?"
בנוגע להתלבטות של החסידים הניצולים אם לשקם את החיים היהודיים בפולין או לנסוע לארץ־ישראל, השיב בנחרצות הרבי ה'אמרי אמת' מגור, שניצל מאימי התופת והיה באותה עת בירושלים: "בוודאי אם יכולים צריכים לעשות הכל כדי לעלות לארץ־ישראל" (פורסם בשערים, ט"ו במנחם אב תש"ה). זו הייתה גם עמדתה הרשמית של אגודת ישראל ועמדתם של ראשי הרבנים החרדים בארץ־ישראל.
"האם להתחיל בפה הכל מחדש?". האדמו"ר מגור בכינוס זעקה להצלת
יהודי אירופההקונפליקט המורכב אפף את העולים, אשר מחד גיסא היו חלק מן החברה החרדית, אשר לה אידאולוגיה ומערכת ערכים נפרדת מן האתוס הלאומי־ציוני ששלט במדינה שבדרך, ומאידך גיסא היו חלק משארית הפליטה אשר עלתה ארצה לאחר השואה.
מובן שאין לדבר על ניצולי השואה החרדים כעל מקשה אחת, משום שלמעשה קבוצה זו כוללת קשת רחבה ומגוונת של תת־קבוצות. בקצה האחד שלה נמצאת תנועת פועלי אגודת ישראל (פא"י), אשר לצד הגדרתה העצמית בתור חרדית היה יחסה אל החברה היישובית והישראלית אוהד בדרך כלל, והיא אף ביקשה להשתלב ככל שניתן בה ובמוסדות המדינה; בקצה השני עומדות הקבוצות המזוהות עם העדה החרדית, השוללות שלילה גמורה כל קשר עם המדינה הציונית. הקבוצה אינה הומוגנית לא רק בהיבט האידאולוגי — היא מגוונת בשל היותה מורכבת מחסידים ומליטאים, וכן מיוצאי מזרח אירופה, הונגריה, רומניה ומערב אירופה.
מתוך מכלול ההיבטים שבמאמר, בחרנו להתמקד בשלושה חלקים. הראשון הוא יחסם של מנהיגים דתיים ופוליטיים, חלקם הגדול ניצולי שואה בעצמם, לתנועה הציונית ולישראל. החלק השני מתמקד במכלול השיקולים שעמדו לפני הניצולים החרדים לאחר השואה כאשר נדרשו להכריע אם פניהם לארץ־ישראל אם לאו, והאחרון חותם בתשובה כיצד הצטיירה ארץ־ישראל בעיני הניצולים לפני שעלו אליה.
יחסה של ההנהגה החרדית לעלייה לארץ־ישראל לאחר השואה: אידאולוגיה ופרקטיקה
לפני המלחמה היה יחסם של החרדים לארץ־ישראל ולציונות המתגשמת מורכב. למן הקמתה של התנועה הציונית לפני כמאה וחמישים שנה ובמהלך התפתחותה במאה העשרים נדרשה ההנהגה החרדית לשאלה כיצד יש להתייחס אל תנועה יהודית מהפכנית זו. התנגדות חד־משמעית לציונות נשמעה לרוב מפיהם של מנהיגי הקהילות החרדיות בצפון־מזרח הונגריה (= אונטרלנד: מונקאטש, קלויזנבורג, קאליב, טאהש, פאפא, ספינקא ועוד) ובטרנסילבניה (סאטמאר, סיגעט, גרוסוורדיין- שם התגורר ה'אהבת ישראל', ועוד). הם התנגדו נחרצות לתנועה הציונית כחלק משלילתם את החילוניות והמודרנה. ואילו הרבנים בפולין ובגרמניה היו לרוב פרגמטיים, גם אם מבחינה אידאולוגית הם שללו את התנועה הציונית ודרכיה, נטו רבני אגו"י בפולין ובגרמניה לגבות את התנועה הציונית ולתמוך במדיניותה שתבעה את מימושה של הצהרת בלפור ופתיחת שערי הארץ לעלייה חופשית.
בשלושת העשורים שבין מלחמות העולם עלו ארצה יהודים חרדים בעיקר מפולין ומגרמניה. עולים אלה יצרו מוסדות תורניים ומסגרות חינוכיות לבניהם ולבנותיהם ברוח הגישה החרדית. הם הקימו חצרות חסידיות, ישיבות חסידיות, ישיבות ליטאיות וסמינרים של "בית יעקב".
מראה כללי של ההתיישבות החרדית בבני ברק, תרצ"ג.שיתוף הפעולה של אגו"י עם התנועה הציונית התהדק עם תחילת מלחמת העולם השנייה במסגרת הניסיונות של הגופים השונים לפעול להצלת יהודי אירופה. בעקבות הידיעות על היקף "הפתרון הסופי" נעשו הדברים מורכבים עוד יותר: כפי שעמדו על כך חוקרי ההיסטוריה יוסף פונד וחיים שלם, הצורך להתאים את עצמם למציאות היהודית שהשתנתה גרם למנהיגי אגו"י ולציבור חברי התנועה להבין כי הדיון על ארץ־ישראל חדל להיות נושא תאורטי, הלכתי או השקפתי והפך לעניין מעשי. עם הבנת היקפו העצום של חורבן יהדות אירופה החליט הוועד הפועל של אגו"י בכסלו תש"ה להכיר בארץ־ישראל בתור מרכז היהדות העולמי ולבכר עלייה לארץ־ישראל על פני הגירה לארצות אחרות.
בפעם הראשונה הפכה ארץ־ישראל למרכז תורה אטרקטיבי בעבור שיירי היהדות החרדית בעקבות עלייתם של ראשי הרבנים בימי המלחמה, ובהם הרבי מגור, הרבי מבעלז, הרבי מוויז'ניץ, החזון אי"ש, הרב מפוניבז' והרב מבריסק. אותם גדולי תורה אשר עלו ארצה נתפסו בחברה החרדית כחלוצים לפני המחנה, אשר הפריחו את השממה הרוחנית ובנו מבעוד מועד את המקלט להצלתו הרוחנית של העם היהודי. שיקום הריסות המבול ובניית העולם התורני מחדש, היוו עבור רבים מן החברה החרדית ביטוי מובהק לניצחונה של היהדות על הנאצים.
כך למשל הסביר הרב יחזקאל בעסער (תרצ"ט-תש"ע), חסיד רדומסק מפולין שהוברח בימי השואה לרומניה והיה לימים לאחד מראשי אגו"י בארצות־הברית, את נס תחייתה של החברה החרדית בישראל: "כך נגזר מן השמיים, שארץ־ישראל תהיה מקום לפליטה למאות אלפי יהודים, ומהם צמחו המספרים שהגענו אליהם בלע"ה [בלי עין הרע] היום. מעבר למדידת הכמות של היהודים, מחובתינו להתבונן באיכות, שורה מפוארת של גדולי התורה ישבו בארץ־ישראל באותה שעה, חלקם הגיעו בתחילת המלחמה וחלקם הגיעו בשנים הסמוכות לפניה, וניצלו בארצנו הקדושה. היו אלה מהעולם התורני: החזון אי"ש, הרב מפוניבז', הרב מבריסק ובניו, הרב מטשעבין, הרב מפרשבורג, הרב מקרינקי, הרב מלוצק, ראשי הישיבות של מיר ושל סלובודקה. בהצלתם של גדולי עולם אלה כרוכה פריחת עולם התורה הנמשך עד היום, האם אנחנו יכולים לתאר לנו את פריחת התורה ללא אותם אישים?! תמונה דומה אנחנו רואים בפריחתם של חצרות החסידים שנבנו הודות להצלתם של האמרי אמת ובניו (שלושתם כיהנו אח"כ כממלאי מקומו) וחתניו (בתוכם חתנו הרב יצחק מאיר לעווין מנהיגה של אגודת ישראל), האדמו"ר מבעלז ואחיו הרב מבילגורייא, הרב מסאטמאר, הדמשק אליעזר מויזניצא, ואחיו האמרי חיים והמקור ברוך, האדמו"רים מגזע רוזין, שהגיעו לארץ בשנים הסמוכות לפני המלחמה, הראשון בהם האדמו"ר מהוסיאטין, ואחריו האדמו"רים מסדיגורא ומטשורקוב שהגיעו מווינה, האם ניתן לתאר את תקומת עולם החסידויות בלעדיהם […] פירטנו רק את הבולטים ורק כדוגמה להמחשה, איך היינו נראים לולא הכין הקב"ה מראש, את ארץ־ישראל כמקום פליטתנו…"
"שורה מפוארת של גדולי התורה..." החזו"א בבחינת תלמידיםברוב המקרים לא שינתה השואה באופן דרמטי את עמדותיהם האידאולוגיות של המנהיגים החרדים כלפי ארץ־ישראל והתנועה הציונית. הרבי מגור — שעוד לפני מלחמת העולם השנייה קרא ליחידים לעלות לארץ־ישראל, פעל להקמת מרכז של חסידות גור בתל אביב ועלה ארצה בעצמו בשנת ת"ש — הגביר את קריאתו, כאמור, והוסיף את עניין מקומה של הארץ כמקלט יחיד מפני אויביו של העם היהודי. האדמו"ר מבעלז אמנם נמנע מלהורות לתלמידיו שיעלו לארץ לאחר השואה, בעיקר בשל הסכנה הביטחונית והמציאות הכלכלית ששררה בה, אך כשפנו אליו חסידיו בהתלבטות בעניין, המליץ להעדיף את ארץ־ישראל בשל מעלותיה הרוחניות.
לעומת זאת שניים מראשי היהדות החרדית, הרב משה בלוי (תרמ"ה-תש"ו, מראשי היישוב הישן ומנהיג אגו"י בארץ־ישראל) והרב יעקב רוזנהיים (תרל"ה-תשכ"ו, נשיא ההסתדרות העולמית של אגו"י), דבקו בהסתייגותם מהרעיון הציוני וקראו לשקם את החיים היהודיים בגולה. גם אדמו"רי הונגריה, האדמו"ר מקלויזנבורג (תרס"ט-תשנ"ד) והרב צבי הירש מייזליש אב"ד וויטצען (תרס"ב-תשל"ד) ופעיל ההצלה מסלובקיה הרב מיכאל דב וייסמנדל (תרס"ד-תשי"ח) המשיכו לאחר השואה לבקר בחריפות את התנועה הציונית, ואף עשו זאת ביתר שאת. הם התנגדו להקמת מדינת ישראל, ראו בהגירה לארצות־הברית פתרון ולו זמני לבעיית הניצולים ועודדו אותם לכיוון זה.
יחסם של ניצולי השואה החרדים לארץ־ישראל: בין מקלט לסכנה
לפני הניצולים עמדו שלוש אפשרויות לאחר המלחמה: להישאר באירופה, להגר לארץ רחוקה כמו ארצות־הברית או אוסטרליה או לנסות לעלות לארץ־ישראל. בסופו של דבר כשנדרשו הניצולים, ציונים ולא־ציונים, להכריע לאן להגר, הם התחשבו בנתונים אחדים, למשל: מקומם של קרובי משפחה בוודאי היה גורם חשוב בעבור מי שנותרו לבד בעולם. ניצולים רבים חשו עייפות מצטברת אחרי שנות סבל ונדודים וחיפשו מקום להניח את ראשם, ולכן לעתים נרתעו מפני מלחמה נוספת במזרח התיכון. גם המצב הכלכלי הקשה בארץ־ישראל הרתיע את מי שביקש לפרנס עצמו בכבוד. נוסף על כך בעבור חסידים ההכרעה בדבר היעד שאליו פניהם הייתה קשורה, לעתים, במקום הימצאו של הרבי — במקרה ששרד.
מושא עיני החסידים. מעון קודשו של הרה"ק מבעלזא זי"עהעובדה שמרבית הניצולים בחרו להגר דווקא לארץ־ישראל ושמרביתם גם נותרו בה גם לאחר הקמת המדינה אינה מובנת מאליה, שהרי הימים היו ימי השיא של המאבק הצבאי והפוליטי על עתידה של ארץ־ישראל. ולא זו בלבד, אלא שמרבית העולים הגיעו בעיצומה של מלחמת העצמאות — הקשה במלחמות ישראל.
תמיהה זו תקפה שבעתיים בנוגע לעלייתם ארצה של הניצולים החרדים, שלכאורה לא רק שלא הזדהו עם הציונות בעבר, אלא אף ראו במפעל הציוני־חילוני בארץ־ישראל סכנה של ממש לעתידו של עם ישראל מבחינה רוחנית.
לפי הערכות מסוימות היו במחנות העקורים בגרמניה כ־6,000 חברי אגו"י. מתוצאות הבחירות לוועד המרכזי של שארית הפליטה מתברר שתומכי אגו"י היו קצת יותר מעשירית מכלל העקורים ושאגו"י הייתה התנועה הרביעית בגודלה במחנות. גם באיטליה פעלו כמה אלפים מקרב חברי אגו"י. לראשונה בתולדות יהודי רומניה קמה בה לאחר השואה תנועה אגודאית חזקה, אשר יש שהעריכו את מספר חבריה ב־10,000. ריכוזים נוספים, שבכל אחד מהם כמה עשרות של ניצולים חרדים, היו בצרפת, בהולנד, בשוודיה, בפולין, בהונגריה, בצ'כוסלובקיה, בשווייץ ובסין.
בריכוזים השונים של שארית הפליטה נלחמו נציגי היהדות החרדית העולמית על לבם של הניצולים. מחד גיסא נרתעו אותם נציגים ממצב היהדות החרדית בארץ־ישראל וחששו לאבד מבחינה רוחנית יהודים נוספים, ומאידך גיסא הם ביקשו לחזק את מרכזי התורה במקומות מושבם — בעיקר באנגליה ובארצות־הברית — בעזרת צירופם של פליטים חרדים. זאת ועוד, מלבד השאלות האידאולוגיות זימנה העלייה לארץ־ישראל שאלות הלכתיות עקרוניות כמו פיקוח נפש בעלייה בלתי לגלית, שיתוף פעולה בלתי נמנע עם הציונים ובעיות הלכתיות פרטניות כגון הפלגה בשבת בספינות בבעלות יהודים.
"שאלות הלכתיות עקרוניות ופרטניות..." ספינת מעפילים עוגנת לחופי נהריהההתלבטות לאן לפנות הייתה מקור לוויכוחים ולבלבול בקרב ניצולי השואה החרדים, כציבור וכפרטים. כפי שתיאר זאת הרב יחזקאל הרפנס, יליד טרנסליבניה ושורד מחנה אושוויץ: "האיש האומלל, שהתנענע כקצף על פני המים, לא ידע למי להאמין, במה לבחור ולאן לפנות". קשה לקבוע בוודאות כמה מניצולי השואה החרדים בחרו לעלות לארץ־ישראל וכמה בחרו להגר לארצות אחרות, אולם נראה שאפשר להעריך כי למעשה רוב החרדים מקרב שארית הפליטה החליטו לעלות לארץ־ישראל.
כיצד ניתן להסביר זאת? למעשה, ניתן לומר שעליית הניצולים החרדים לארץ ישראל לא היתה בסיבת התעוררות התנועה הלאומית-ציונית, אלא להיפך, למרות קיומה של הציונות לא חששו מנהיגי הקהילות החרדיות כי פעולותיהם בעד יישוב ארץ ישראל ייראו כתמיכה בתנועה הציונית. במאמר שפורסם בשבט תש"ז בעיתון דגלנו כתב משה שנפלד (תרס"ז-תשל"ה), מהאידאולוגים הבולטים של צא"י: "מיותר הוא לטפח את הכמי'[הה] לארץ ישראל בלב יושבי המחנות. מצוקתם הנוראה ואכזבתם מארצות הגויים, מאלצות אותם בין כה וכה לחפש מקלט ומפלט בארצנו. הם זקוקים לכל היותר לעידוד וחיזוק נאמנותם ותקוותם לעלי'[יה]".
במאמר אחר מתש"ז צוטטו מנאום שנשא משה מונק (תרע"ז-תשל"א) בסניף פא"י בפתח תקווה הדברים האלה: לא נכון כי השאיפה של שארית הפליטה לארץ־ישראל באה רק כתוצאה מתעמולת השליחים. עוד טרם שהספיק לבוא השליח הראשון מא"י הייתה כבר השאיפה הכללית של שארית הפליטה לארץ–ישראל ולא לגולה. וכך אמרו לנו השרידים עם בואנו אליהם: בימים החשוכים, בשוכבנו בבונקרים וע"י הכבשנים וחיכינו בכיליון עיניים למוות שיבוא ויגאלנו מייסורינו הקשים והמרים ומנוגשינו — שאלנו לעצמנו: למה ועל מה מגיע לנו כל זה הלא שמרנו את התורה. ובין כל אלה הנשרפים והנחנקים לעינינו נמצאים גם צדיקים גמורים וקדושי עליון? וכשרצינו להצדיק עלינו דין שמיים, לא מצאנו סיבה אחרת אלא מפני שבעת שישבנו בגולה לא התאבלנו די על ירושלים […] עוד טרם שהגיעו שליחי א"י למחנות […] כולם התכוננו לבריחה, כדי להיות קרוב לארץ־ישראל.
"מיותר הוא לטפח את הכמיהה לארץ ישראל". קבוצת הכשרה של אגודת ישראלארץ־ישראל: סכנה רוחנית ואתגר תורתי
היבט נוסף לעליית הניצולים החרדיים טמון במאבק על אופיה של המדינה החדשה ועל האפשרות לקיים בה חיי תורה ומצוות, ואכן, הקריאה ש"חובה של כל יהודי חרדי להיאבק במיוחד בכדי ליצור חיים יהודיים טהורים בארץ האבות" מצאה דרך אל לבם של ניצולים חרדים רבים בריכוזים של שארית הפליטה.
העלייה של רבים מתלמידי החכמים ששרדו לארץ־ישראל ושיקום מוסדות התורה נבעו גם מהחלום העילאי של "ללמוד וללמד תורה בארץ־ישראל", במיוחד על רקע החורבן, והם התגייסו במלוא המרץ כדי להפוך את החלום למציאות. הרב שמעון אפרתי (תרס"ח-תשמ"ח) [אביו של הגר"י אפרתי] תיאר בספרו את המחויבות שחשים הניצולים כלפי דורות העבר כך: "לפיכך, עלינו להכריז קבל עולם כולו שעוד לא נותקה השרשרת, עוד נמשכת ותימשך שלשלת הזהב של נושאי דגל התורה. ביחוד מוטלת חובה קדושה זו על אלה השרידים אשר זכו בחסדי ה' ויצאו מגיא ההריגה ומעיי המפולת של אדמת פולין אשר רוותה מדם אחינו הקדושים והגיעו לארץ חמדה ובתוכם אנכי, שזיכני ה' לעלות ארצה ולהמשיך בעז"ה [בעזרת השם] לעבוד ולעסוק בעבודת הקודש של רבנות והוראה וטעמתי מן הטעם הטוב של "אין תורה כתורת ארץ ישראל".
בקריאה זו הכריז הרב אפרתי כי דגל התורה ימשיך לעבור לדורות הבאים, ולא רק שהתורה לא התפוגגה עם מקיימיה בכבשני אירופה, אלא שהיא עלתה עם הניצולים לארץ־ישראל. הרב אפרתי ראה בארץ־ישראל מקום של שיקום, מקום שבו התורה נוכחת וקיימת יותר מבכל זמן וטעמה רק משתבח עם "אווירא דארץ ישראל".
כשבגבם עולם התורה עולה בלהבות על רבניו ותלמידיו ולנגד עיניהם מתעצבת ישות חילונית חלופית בארץ הקודש, התגבשה בקרב מנהיגי היהדות החרדית תודעה של היותם נציגי העולם שהיה, והתפתחה בהם תחושת שליחות פנימית עמוקה להמשיך את שרשרת הדורות. הם שאפו לחזק את עולם התורה ולמנוע בכל מחיר את קטיעתו על־ידי החילוניות. תחושת השליחות כבאי כוחם של הקרבנות הצליחה לעורר ולעודד את ניצולי השואה החרדים לגייס את הכוחות שנותרו בהם ולפעול למען כינונו מחדש של עולם העבר.
במובנים רבים ראו עצמם ניצולי השואה החרדים כ"יהודים האמתיים" האחרונים, מי שנושאים על גבם את האחריות ההיסטורית כדי שלא תושלם מלאכתו של היטלר וחלילה תישכח תורה מישראל. ניצולי השואה החרדים הדגישו כי החלק המשמעותי בתהליך שיקומם האישי והלאומי הוא שיקום העולם התורני. המשימה המרכזית שקיבלו על עצמם הניצולים מכוח "צוואתם של הקרבנות" הייתה למלא מחדש את השורות ולחזק את עולם התורה. ניצולי השואה ביקשו לקשור את החורבן וההשמדה עם התחייה המחודשת והפריחה של החיים היהודיים אחרי השואה.
"למלא מחדש את השורות ולחזק את עולם התורה". ישיבת פוניבז'מנגד, הקמתה של מדינת ישראל החילונית הציבה לפני החברה החרדית אתגרים חדשים ומסובכים, במיוחד על רקע שואת יהודי אירופה. תחושת האבדן שנוצרה בעקבות הירצחם של רבים מגדולי התורה גרמה להרגשה של אבדן היהדות ומורשתה הרוחנית ועוררה צורך חיוני להצילה; במצב זה נתפסה המדינה החילונית, שהקמתה הלכה ונעשתה מוחשית, כאיום גדול יותר מאיומי העבר על קיום המחנה הדתי — ממשיך המורשת. גם אנשי הציונות הדתית הציבו אתגר לחברה החרדית כאשר ייחסו להקמתה של מדינת ישראל משמעות אמונית של ראשית הגאולה.
לצד ההתקרבות בין אגו"י לתנועה הציונית במהלך תקופת השואה גבר המתח ביניהן בתקופה זו, בעיקר על רקע סוגיות של הצלה וסיוע לניצולים. שיאו של המתח היה בפרשת ילדי טהראן (תש"ג) — שבעקבותיה האשימו החרדים את הציונים בהעברת ילדים יתומים על דתם.
הדימוי של ישראל כמקום מסוכן העשוי להמיט שמד רוחני על המעט שנותר, ובעיקר על הילדים והנוער, הלך והתפתח בימי העלייה הגדולה בין השנים תש"ח-תש"ך, עם קליטתם של עולי ארצות האסלאם בארץ. באותה עת התהלכו בחברה החרדית סיפורים על אנשי הממסד בכלל ועל אנשי עליית הנוער בפרט, האורבים לילדים בעלי הפאות ולבנות הצנועות והחסודות ומבקשים להרחיק אותם מכל קשר אל הדת והמסורת. סיפורים אלו הילכו אימים על הניצולים החרדים, אך בה בעת חיזקו את מחויבותם להגן בחירוף נפש על דור ההמשך ולחזק את עולם התורה.
"אורבים לילדים בעלי הפאות". קבלת פנים לילדי טהראן בתחנת הרכבת בחדרהלפיכך לעתים קרובות לא נתפסה ישראל בעיני הניצולים החרדים כמרחב של שיקום נסי וכערש מנוחה לאחר שנות התלאות, אלא כחזית נוספת במאבקם של מקדשי השם. למשל, בספר 'מאזנים למשפט' מנה הרב זלמן סורוצקין (תר"מ-תשכ"ו), אשר עלה מפולין בתקופת השואה והיה לראש מועצת גדולי התורה של אגו"י, את ה"צרות [ה]רבות ו[ה]רעות [ש]עברו על דור עני זה":
"עלילות, פרעות, גזירות על גזירות (שכונתן היתה להכרית אכל מפי הגולה הדויה או להעביר את ב"י [בני ישראל] על דתם ואמונתם ולמרר את חייהם, כמו הגזירה על בתי הת"ת [תלמוד תורה], על השחיטה וכו'), ב' מלחמות איומות בהיקף עולמי, גירושין של המוני בית ישראל ממקומות מגוריהם לערבות סיביר וכדומה, נדודים מפאת המלחמות, ועל כולם — הטבח הנורא של ששת מיליונים יהודים ע"י הנאצים ימ"ש [יימח שמם], מלחמת השחרור של אה"ק [ארץ הקודש], המלחמות על קדושת השבת, על החינוך המקורי לבנים ולבנות, על שחרור הבנות מגיוס, צרות רבות ורעות, שלא נשמעו אפילו בימי הביניים. וה' חנני בלב רגש ותמיד נספחתי אל מחנה המצילים והמגינים על עמנו הנדכא ועל תורתו".
בנשימה אחת מנה הרב סורוצקין את השואה יחד עם מלחמות החרדים על קדושת השבת ועל שחרור הבנות מגיוס, מה שמלמדנו כי על־פי תפיסתו שורשיהם העמוקים של האירועים מקורם בעניין אחד: הניסיון המודרני לפגוע בתורת ה' ובמקיימיה. ולכן עבור ניצולי השואה החרדים המאבק הקיומי עוד לא תם. תקופת השואה נתפסת בתודעתם כ"מובלעת היסטורית" שקטעה באופן זמני את מאבקם של מגני הדת בהרסנותה של המודרנה, ותוצאות השואה הן הדלדול הכמותי והאיכותי של הכוחות ומעבר חזית המאבק לארץ־ישראל או לשממות רוחניות אחרות שבהן יש להשלים את המשימה.
"צרות רבות ורעות, שלא נשמעו אפילו בימי הביניים". ההפגנה נגד גיוס בנותוַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי: הכאב החרדי מול הווי החיים ה"חופשיים"
מלבד הקשיים שהיו מנת חלקם של רוב העולים הניצולים חוו לעתים הניצולים החרדים תסכולים אחרים הקשורים למפגש עם החברה הישראלית, החילונית ברובה, כשניסו להגשים את חלומם לחיות בארץ־ישראל חיי תורה. כך, למשל, סיפר מי שהפך לרבה של יפו, הרב משה זאב פרידמן (תרע"ב-תשמ"ח) [חמיו של האדמו"ר מביטשקוב זצ"ל] — שהיה לפנים אב בית דין בטרנסילבניה, ומשנת תש"ד ועד לסיום המלחמה היה כלוא במחנות עבודה ברומניה — שבימיו הראשונים ביפו דרשה ממנו הסוכנות היהודית, כמו מרוב העולים החדשים, לחלוק מטבח עם משפחות נוספות. מטעמי כשרות הוא לא היה יכול לקבל את הסידור הזה וביקש סידור אחר.
לאחר שקיבל קיטון משלו, החליט לייסד בית כנסת שכונתי ואף הצליח במשימה. וכך תיאר את תסכולו כשבית הכנסת שהקים נסגר על־ידי משטרת ישראל: "ביום בהיר אחד, אני רואה שבאים מהנוטרים ושמים מנעולים חזקים על אולם בית הכנסת, אנחנו התנגדנו לזה, אבל מה כוחנו נגד אנשים מזוינים בקתות ורובים, התרגשתי מאד עד לידי סכנה, וירקתי ממש דם מרוב מרירות, שכה יעשה לנו בארה"ק [בארץ הקודש], רבש"ע [ריבונו של עולם], היכן אני, הלא בין אחינו בשרנו, האיך אפשר להיות דבר כזה, בית כנסת שכבר כמה חודשים מתפללים בו מאות יהודים יסגר על מנעול ובריח ע"י שוטרים "יהודים" ברובים ובקתות, זה ממש איום ונורא!…"
"שמים מנעולים חזקים על אולם בית הכנסת..." ביהמ"ד של האדמו"ר מביטשקובבעוד מדינת ישראל נתפסה לעתים כחסרת רגישות וכמתנכלת לתורה ולמקיימיה, אנשי "המזרחי" נתפסו כאדישים ורדודים, אנשים אשר לתורה אין מקום משמעותי דיו בחייהם. בתסכול סיפר הרב ישעיהו מנחם שטרן על מקום עבודתו: "במקום עבדו 56 עובדים, הרוב היו דתיים ובזמן הכנת החומר בשעות הבוקר הי'[ה] פחות או יותר שקט, ושמעו מה שדברו בקצה האולם וכך אני שומע: (לדוגמא, אני מביא) יעקב נכנס, אומר "בוקר טוב לכולכם" עונים לו, וכך שלמה נכנס, ודוד… ומתחילים לפטפט ושואלים: שלמה, מה שלומך? איך עבר אתמול בערב? איפה הייתם? ושאלות כהנה, ושלמה עונה: כן, ראינו הצגה יפה, וכי ופתאום יעקב אומר לדוד: איזו כובע יפה יש לך! התשובה: תודה. שיחות חולין מכל הצדדים, איך עברו השעות של הערב (…) ואף אחד לא אומר, הייתי בשיעור של תורה… למדתי אתמול בערב עם חבר… בחברה של דתיים ג"כ א"א [גם כן אי־אפשר] לשמוע איזו שהיא מלה שיש לה קשר לפחות עם דרך התורה! ראיתי חברים בכל גיל והי'[ה] נראה לי שהם לא חילונים ולא בורים. מילא חילונים ובורים, על מה יש להם לדבר ולספר מלבד הדברים הנ"ל. אבל אלה שלמדו פעם או אולי גם כעת ממשיכים לקבוע עתים לתורה גם מהם א"א [אי־אפשר] לשמוע ד"ת [דבר תורה]? האם ח"ו [חס וחלילה] מתביישים לגלות זאת בחברה?
לנוכח מצבם הרוחני הירוד של העובדים במקום עבודתו, החליט המחבר לקבל על עצמו את המשימה החינוכית והתחיל לומר דברי תורה בעת ארוחות הצהריים ואף חילק לעמיתיו בקביעות חוברות שהכין על פרשת השבוע.
לצד מי שבחרו לנסות ולהשפיע על מצבה הרוחני של החברה הישראלית והמדינה, היו שהתייאשו ובחרו לעזוב אותה. כך תיאר הרב אברהם שלאגר, מחסידי סאטמאר, את צערו של אביו לנוכח המצב הרוחני בישראל, שהביא את האב בסופו של דבר, לטענתו, לכוון את בנו לגור באמריקה: "אף שכל ימיו הי'[ה] חפצו ותשוקתו ליסע לארה"ק [לארץ הקודש] ועתה שמלא ה' משאלתו הי'[ה] בשמחה גדולה מצד אחד אך מצד שני נהי'[ה] מלא צער כשראה האפיקורסות והפקרות השוררת בין החפשים בעו"ה [בעוונותינו הרבים] ממש נחלה מרוב עג"נ [עגמת נפש], גם על חלק מתהלוכות אחב"י [אחינו בית ישראל] שומרי תו"מ [תורה ומצוות] כאב לבו, וכן לא הי'[ה] יכול לעבור בשקט על מה שענין הבלורית נעשה כהיתר אצל הרבה מתלמידי ואברכי הישיבות של יוצאי ליטא. לפעמים כשנגע[ה] ללבו ההנהגה בארה"ק [בארץ הקודש] איך ובידי מי הוא אמר להבל"ח [להבדיל בין חיים לחיים] לאמי מורתי תחי'[ה] שיחפש בשבילי שידוך מאמריקה וישלח אותי לגור שם, ודברי צדיק עושים רושם כי אחר פטירתו נתקיימו דבריו".
ה'לואר איסט סייד' שהיווה מרכז למהגרים היהודייםהגירה מישראל למדינות אחרות הייתה תופעה קיימת בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה. כשם שאין נתונים מדויקים על מספר העולים החרדים, כך אין נתונים על אחוז החרדים מקרב העוזבים. עם זאת ידוע על תופעה זו, שנבעה בין היתר מרתיעתם של העולים החרדים ממצבה הרוחני הירוד, של מדינת ישראל.
תּוֹכוֹ אָכַל קְלִפָּתוֹ זָרַק: ההפרדה בין היחס להכרה
סיכומו של ענין מביא להכרה ברורה כי כאשר מדברים על "ישראל בעיני הניצולים" בהקשר החרדי, יש להפריד בין היחס האידאולוגי העקרוני למדינת ישראל ובין המישור הפרגמטי; בין היחס לרעיונות ולערכים ובין היחס למוסדות פוליטיים ולמכשירים ארגוניים.
היחס של החרדים לארץ־ישראל באותה התקופה היה יחס מורכב וטעון מבחינת תפיסתם ההיסטורית: מחד גיסא מדובר בארץ האבות הקדושה שאליה קיימת זיקה היסטורית ודתית בת אלפי שנים, ומאידך גיסא בארץ זו קמה חברה יהודית חדשה, בעלת רוב חילוני, שאינו חש עצמו מחויב למסורת ולהלכה היהודית.
בפועל, דווקא מתוך השבר הגדול ולמרות קשיי ההתמודדות, נסללה דרכה המחודשת של החרדיות במהירות מפתיעה. דווקא במדינת ישראל הציונית והחילונית, שבה הייתה מיעוט מבחינה דמוגרפית ואידאולוגית, השתקמה החברה החרדית. באופן לא צפוי את תהליך השיקום הובילו ניצולי שואה, שחוו על בשרם את התופת והיו מוכים, רצוצים ואבלים.
"ובהר ציון תהיה פליטה". הפסוק שחרט הרב מפוניבז' על בנין הישיבהדרך הטיפול הייחודית של היהדות הדתית בכלל והחרדית בפרט במשבר שיצרה השואה הייתה תיקון המצב הדתי והרוחני ביישוב, ומכאן האכזבה העמוקה מהירידה בתחום הדתי־חברתי שאפיינה אותו. מלבד המאבקים על חינוכם של ילדי העולים, שהביאו לפרישתה של אגו"י מהקואליציה (ספטמבר 1952), התאפיינו שנות החמישים בשורה ארוכה של אירועים שאוששו את אופייה החילוני של החברה הישראלית ויצרו אצל החרדים ברבות השנים יחס שלילי כלפי המדינה וכלפי הציבור החילוני, שהפנה עורף לקודשי ישראל. זו אחת הסיבות המרכזיות שהתחושה העמוקה של שותפות הגורל הכלל־יהודית והכלל־ישראלית, שליוותה את החברה החרדית בסוף שנות הארבעים ובראשית שנות החמישים, הומרה החל משנות השישים בהתבדלות ובהסתגרות של החברה החרדית. במילים אחרות, תחושת הסכנה גברה בסופו של דבר על תחושת המקלט.
דרך הטיפול הייחודית של היהדות הדתית בכלל והחרדית בפרט במשבר שיצרה השואה הייתה תיקון המצב הדתי והרוחני ביישוב, ומכאן האכזבה העמוקה מהירידה בתחום הדתי־חברתי שאפיינה אותו. מלבד המאבקים על חינוכם של ילדי העולים, שהביאו לפרישתה של אגו"י מהקואליציה (אלול תשי"ב), התאפיינו שנותיה הראשונות של המדינה בשורה ארוכה של אירועים שאוששו את אופייה החילוני של החברה הישראלית ויצרו אצל החרדים ברבות השנים יחס שלילי כלפי המדינה וכלפי הציבור החילוני, שהפנה עורף לקודשי ישראל. זו אחת הסיבות המרכזיות שהתחושה העמוקה של שותפות הגורל הכלל־יהודית והכלל־ישראלית, שליוותה את החברה החרדית בשנות הקמת המדינה, הומרה החל משנות הכ' בהתבדלות ובהסתגרות של החברה החרדית. במילים אחרות, תחושת הסכנה גברה בסופו של דבר על תחושת המקלט.
"תחושת הסכנה גברה..."לרכישת הספר ישראל בעיני שורדי השואה וניצוליה שבהוצאת יד ושם >>
