רכבת הרים לבלפור • טורו השבועי של יוסי אליטוב

בשעה זו של גמר חתימה, קשה להשבית שמחות ולהעיב על תחושת התרוננות הנפש המאפיינת את הנציגים החרדיים שסיימו את המלאכה המתישה של ניסוח ההסכם הקואליציוני, שממנה יצאו כאשר כמעט כל תאוותם בידם. (צילום: מרק ישראל סלם – פלאש 90) יחלפו עוד ימים ושבועות, עד שנוכל לבוא לידי מסקנה ברורה בשאלה האם עבודת הנמלים שעשו יהדות התורה וש"ס להשיב את התקציבים ואת תתי-הסעיפים בכל מה שנוגע לציפורי נפשה ולקיומה החומרי של היהדות החרדית והנאמנה –  התנהלה בחכמה ובשום שכל, ולא כמלאכת פילים בחנות חרסינה; יחלוף זמן נוסף עד שנשכיל להבין האם נכון היה לסתום בשבוע אחד של ערב הקמת הממשלה את כל הבורות שכרה לפיד בקדנציה הארורה היוצאת. כמה חכמה טמונה בחיפזון לתקן את כל הליקויים בבת אחת, כמו מוזלמנים פליטי מלחמה שמקבלים מזון כשוך הרעם – בהבדל אחד: כאן לא מדובר בשאלה האם הפליט מסוגל לעכל את השינוי הקיצוני והמידי במינון המזון (אל דאגה, הוא יודע גם יודע), אלא בשאלה האם דעת הקהל בשלה להכיל פניית פרסה חדה שכזו, שינוי מזג אוויר קיצוני שכזה, הנופל כפרי בשל אל חיקם של מצרי צעדיה של היהדות החרדית. את הדיון המלומד הזה, קיימנו השבוע עם כמה מהנציגים החרדיים העולזים, שעה קלה לאחר שמהדורת העיתון של המדינה ירדה לדפוס כשעמודה הראשי נושא את הכותרת 'ניצחון לחרדים'. בתחתית הכותרת הופיע פירוט, נדבך אחד נדבך, לבנה אחר לבנה, רכש אחר רכש: כמו סל קניות ברשת מרכולים ההולך ומתמלא במחירי מבצע מכל הבא ליד. כמו משחק מלחמה שבו צריך לירות ולהפיל מעוז אחר מעוז. וככל שהתרוננות הלב החרדית עולה, כך גודל החשש מפני התוצאות העתידות להיגזר מהנדוניה הקואליציונית הנאה. בשנות השלושים של המאה הקודמת, נהגו יהודי אירופה לנסוע ברכבות ולהציץ בכותרות העיתונים האנטישמים – שדיווחו על שליטת היהודים בכל תחומי הכלכלה והמשק. היו ביניהם מי שליבם היה מתמלא גאווה כששמעו כיצד הבנקים והקניונים, האניות והציים, המרכולים ובתי החרושת – נתפסים בידיים יהודיות. אח, היו יהודי התקופה אומרים לעצמם, כמה טוב לשמוע שגם אם אנחנו רעבים ללחם – אחינו ובני עמנו מסודרים, שבעים ומשפיעים על היקום כולו.

להציץ בכותרות העיתונים האנטישמים. הסתה פרועה בעיתונות החילונית

בהבדלים המתבקשים, זה בדיוק מצבה של היהדות החרדית בגזרה הציבורית, ערב כינון ממשלת נתניהו הרביעית. חזות חיצונית של כיבוש כולל של כל מעוז ביטול אוטומטי של כל גזירה, החזרת תקציבים ושידוד מערכות כללי. הברוֹך כפול שבעתיים לנוכח העובדה כי כשהוכתה המערכת החרדית ובשרה נסרק במסרקות ברזל – מסכת ההתעמרות לא זכתה למינוף תקשורתי וכמעט שלא זכתה לעיסוק תקשורתי נרחב. בדומייה נשאנו את כאבנו, סופגים גזירה אחר גזירה, קיצוץ אחר קיצוץ, ואין איש שם על לב. כעת, משבוטלו חלק מן הגזירות – סבורה דעת הקהל שהתחלנו לשלוט במדינה, ואינה יודעת כלל כי במקרה הטוב החזירה לעצמה היהדות החרדית כמה זכויות יסוד חלקיות שנלקחו ממנה במהלך הקדנציה היוצאת. מעיון בטיוטת הדרישות החרדית שהודלפה לתקשורת דווקא על ידי אישיות חרדית – עולה הרושם כי מערכת הדרישות בהסכם שנחתם עם יהדות התורה כולל שני אגפים – אגף הדרישות המוצדקות, דוגמת ביטול הסנקציות הפליליות על לומדי התורה, שמירת הסטטוס קוו בנושאי דת ומדינה, שמירה על עצמאות החינוך החרדי, חזרה לתקנות הגיור המקוריות, החזרת חוק נהרי, ביטול האפליה בקריטריונים לדיור לבני זוג שאינם עובדים ופתיחת הגרעינים התורניים לא רק לציונות הדתית אלא גם לחרדים. אלה דרישות שלא רק הדעת סובלתן, אלא בלעדיהן לא היה לאף מפלגה חרדית תוקף מוסרי לחבור לשום קואליציה. וישנו האגף השני. במחילה ממעלת כבוד נציגינו שעשו לילות כימים בחדרי המו"מ, נשגב מבינת אנוש להבין מדוע אי אפשר היה להמתין מעט, למשל, עם הסעיף הדורש מן הממשלה לאשר בחוק אפשרות למנות סגן שר שאינו חבר כנסת. זהו סעיף המייצג את קבוצת הסעיפים המיותרים והמזיקים, וזאת מסיבה כפולה: גם אחרון אוהבי הח"כ לשעבר יעקב אשר יודעים, שקיים סיכוי גדול יותר להקים לתחיה את ר' אברום רביץ המנוח, מאשר לשנות את כל המבנה הנורבגי ולהביא למינוי סגן שר שאינו חבר כנסת.

דעת הקהל סבורה שהתחלנו לשלוט במדינה. מקבץ שנאה (באדיבות 'דוסים')

מה הסיכוי שמיזם כזה יבוא לעולם? אפס. ומה הנִראות הציבורית הנגזרת מסעיף שכזה? חמדנות, תאוות שררה ותחושת זחיחות המשודרת מבעל בית חדש שבא לשכונה ורוצה להמציא את השיטה מחדש. בכל הכבוד והיקר, האם היהדות החרדית לא תסתדר ללא שיעקב אשר יכהן כסגן שר כבר בקיץ תשע"ה? האם מגדלי בסר בפאתי בני ברק יפלו על ראשי תושבי עיר התורה אם ראש העירייה לשעבר ימתין לבחירות הבאות כדי לחזור לכנסת? לדגל התורה הפתרונים, ולנו התהייה שאינה נותנת מנוח, משום שריצת האמוק לעבר מעוזי שררה, אינה משרתת את היהדות החרדית. נקודה. מי שמצפה שביבי של 2015 יתקן את כל נזקי נתניהו של 2013 למספרם, צריך לקחת בחשבון את תכונותיו של הנ"ל, ואת זהירותו היתרה שלא לטבול את אצבעותיו במים צוננים עבור שותפים קואליציוניים מעבר למינון הבסיסי וההכרחי. מי שמצפה שנתניהו יתייצב כחייל בשדרת מערכותיה של היהדות החרדית, צריך לזכור שבעורפו נושפת דעת קהל לא סימפטית המובלת בידי מערכת תקשורתית שלא השלימה עם נצחונו ומצפה למפלתו בשיניים חשופות. מוטב היה לוּ היו ח"כינו מתמקדים בנושאי הליבה, מתרכזים בסוגיות המהות, ומותירים בצד את העניינים הפרסונליים ואת הזוטות שלא יקרה דבר אם יבואו לעולם בסיבוב הבא. רכבת הרים מעט היסטוריה: משנת 1990 ואילך נעה הפוליטיקה החרדית על מסלול קסמים בעל תבנית קבועה ומדויקת: ממשלת ימין-חרדים מנקרת עיניים, שמזמינה מיד לאחריה ממשלה אזרחית ואנטי חרדית לסירוגין. אחריה שבים החרדים להיות יקירי המערכת הפוליטית לקדנציה אחת, ואחריה – שוב שנות רעב. בראשית היתה ממשלת שמיר של 1990. החרדים היו שותפים בכירים בממשלה הצרה, ובמובנים רבים נהגו בה מנהג בעלי בית. זו גררה בעקבותיה את ממשלת רבין, שהשאירה בחוץ את יהדות התורה וזכתה לכינוי ממשלת שמד. ב-1996 חזר תור הזהב החרדי עם עלותו לשלטון של נתניהו-טוב-ליהודים. ושוב חזרו ההחצנה, השתררות היתר והישנות נאומי הרהב והשררה, אשר גרמו לאהוד ברק לשעוט לעבר קריית הממשלה כסוס אביר הנישא על גלים של מהפכה אזרחית.

ש"ס בפנים, יהדות התורה בחוץ. שר הפנים דאז דרעי עם רה"מ רבין

ב-2001 חזר הגלגל להסתובב ולהאיר פנים לציבור החרדי. אריק-מלך-ישראל ניצח בבחירות והחזיר את החרדים למעוזי השררה. הממשלה הזו הובילה לממשלת שרון השנייה עם טומי לפיד והמפד"ל, ממשלה שזכתה שוב לתואר ממשלת השמד והיתה אחת הגרועות במחוזותינו. אחר כך, ב-2006, הופיעו ראש הממשלה אולמרט והחרדים חבוקים ודבוקים בדבר המלך, רוקדים על הבמות ומתקשים להתכתב עם דעת הקהל הכללית. אחריה היתה עוד קדנציה עם נתניהו, שהובילה לממשלת האחים הלא קדושים שלא מכבר נפחה את נשמתה. שר ההיסטוריה עושה את תפקידו נאמנה, והנה שוב אנחנו על הבמה יחד: הימין והחרדים, החרדים והימין. השלטון ואנ"ש, אנ"ש והשלטון. הבאנו תיקים וכיבודים עליכם, כן נזכה לשבת בסוכות עורו של נתניהו לקדנציה הבאה בירושלים הבנויה. וכאן נדרש מבט מפוכח לעבר המציאות: לא לפיד המתייבש עתה באופוזיציה ולא יורשיו העתידיים שלבטח יבואו אחריו הם אלו שיקבעו את אופייה של הממשלה הבאה ואת זו שלאחריה – אלא רק אנחנו. אם יידעו נציגינו להתעלות ולגבור על סחרחורת הגבהים, כל צר ומשטין לא יוכל לנו; אך אם יקהו חושיה – ניתן לקבוע כבר מעתה כי הקמפיין לקראת כינון ממשלת השמד של 2019 יצא השבוע לדרכו. רבים אצלנו נוטים לתלות את כל הרעות החולות שמזמנת לנו רשות הרבים הציבורית בשנאת עמי ארצות לתלמידי חכמים. הלכה היא בידוע שעשיו שונא ליעקב, ואיש שרחוק מעולמה של היהדות מתעב את מי שדבק בתורתו ובאמונתו. יש בכך מן האמת; אבל כאשר השנאה מתפשטת לאזורי תרבות נוספים ואוחזת גם ביהודים מסורתיים וגם בחובשי כיפות בדגמים שונים – יהיה זה משגה לתלות הכל באותה שנאה ידועה. מן ההגינות והשכל הישר לתלות זאת גם בהתנהלות לא נבונה ולא מחושבת של פוליטיקאים מקרבנו, שגורמים לגרעין השנאה להצמיח שדה קוצים פורח.

לא הוא יקבע אם תקום ממשלת שמד נוספת. לפיד (צילום: גילי יערי - פלאש 90)

צריך לומר את האמת: אל הסבב הקואליציוני הזה מתייצבים אריה דרעי, משה גפני ויעקב ליצמן כשהם מצולקים, בשלים, ואפילו מעט זהירים. שלושתם נמצאים בפוליטיקה זה העשור הרביעי. אי אפשר לחשוד בהם בטיפשות, בבוסריות או בטירונות – גם לא בזחיחות ובעיוורון. הם יודעים היטב מה טיבה של דעת קהל ועד כמה עצומים נזקיה כשהיא מתהפכת על כבשת הרש של היהדות החרדית ושוטפת את כל הנקרה בדרכה. השלישייה הנזכרת יודעת זאת טוב מכולם, אבל מה לעשות – לשררה יש די אן איי משלה. בוקר אחד משכים לו הנציג החרדי, מציץ מן החלון והנה הוא רואה גדוד מאבטחים, עוזרים ושרתים הפותחים עבורו את דלתות האאודי A6 ומלווים אותו באשר ילך. בכל מקום הוא זוכה לכיבודים. מבטי הערצה הנתלים בו ברחובות. השררה עוטפת אותו מכל כיוון, ואז מתחילה ההסתחררות: הוא מתחיל להאמין לחמישית ממאמרי ההערכה המתפרסמים ביומון המפלגתי ועוסקים באישיותו הדגולה ובמעשיו הכבירים אשר מימות רבי חייא לא היה כדוגמתם. להשלמת התמונה, הוא זוכה לרבע מחמאה המשוגרת לעברו מעיתון כלכלי נחשב – ואז הוא מתחיל להאמין שבשלו בא לו כל הכבוד הגדול הזה. מי ידמה לו ומי ישווה לו. אם להתנסח בזהירות, הקדנציה המתרגשת עלינו לא תיבחן בכמות המיליונים שהאוכלוסייה החרדית תזכה בה בזכות שלוחי הציבור הנמרצים שלה. היא תיבחן ביכולתם של אותם נציגים לצלוח באופן מושכל את הפילטרים התקשורתיים ולייצא את צרכי הציבור החרדי באופן המתיישב על דעתו של האזרח המצוי והלא פופוליסטי. בלשון יעקב אבינו – אל תרגזו בדרך. בידי הנציגים החרדים לקבוע האם נזדקק לתגובת ריאקציה בדמות ממשלת שמאל נוספת, או שיכיר ויידע העם היושב בציון כי החרדים אינם מקבלים מאומה מעבר לזכויותיהם הבסיסיות כאזרחים במדינה דמוקרטית.

יודעים היטב מה טיבה של דעת קהל ועד כמה עצומים נזקיה. דרעי ליצמן וגפני

כיבוש השִמרון קוראים לו דוד שמרון. הוא איש תמיר, גבה קומה, מרשים למראה ובעל סמכותיות המשודרת מהליכותיו. עורך הדין שמרון הוא האיש העומד בראש צוות המשא-ומתן הקואליציוני מטעם ראש הממשלה נתניהו. שעות אינסוף העביר לאחרונה עם ראשי הסיעות בניסיונות אינסופיים להוביל לשותפות הקואליציונית הנחשקת. על פניו, שמרון קיבל לידיו משימה פשוטה למדי: לחלק שלל מדינתי בין שישים ושבעה חברי כנסת. מבלי להקל ראש – לא מדובר במשימה בלתי אפשרית. כל סוחר מתחיל יודע לעגל את הפינות הנדרשות, להפקיד את ההבטחות המבוקשות ולהוביל לסגירת זיכרון דברים בתוך פרק הזמן הנאות שאותו קבע המחוקק. לא כן כאשר מדובר בבאי כוחו של נתניהו. מבצע התמרונים שנתניהו יצא אליו בחמשת השבועות האחרונים היה בלתי נתפס עד הזוי בצורתו, בתהפוכותיו ובעיקר – במשך הזמן שחלף עד שהתקבלה חתימה אחת, בודדת, של מפלגה יחידה. כך יצא שפרויקט שיכול היה להסתיים בארבעים ושמונה שעות – נמתח לאורך חמישה שבועות, עד קצה הגבול הקבוע בחוק לאחר קבלת ארכה מהנשיא. ולבסוף, הכל מדדים לקואליציה צולעים, חבולים, עם הנשמה ביד והלשון בחוץ. אם מישהו הספיק לשכוח, ממשלת נתניהו הקודמת נפלה לא בגלל סוריה ולא בגלל איראן; לא בגלל יוקר הדיור ולא בגלל הקפריזות של השר פירון. היא נפלה בשל מערכת יחסים עכורה שניהל נתניהו עם שריו ושותפיו. רק בגין כך מצאו את עצמם ארבעה מיליון מאזרחי ישראל צועדים לקלפי באמצע קדנציה, סתם כך, בגלל יחסי האנוש של נתניהו. מיליונים השביתו יום עבודה בגלל הקושי הנפשי של העומד בראשות הממשלה להסתגל לעבודה בצוות ולהתנהל בסבירות בסיסית עם אנשים שעימם הוא בא במגע. בינתיים, ההישג המשמעותי ביותר ששמרון הביא לנתניהו הוא שמל"ג בעומר הבא עלינו לטובה, יום כינונה של הממשלה החדשה – ביבי יתגעגע בלילות ליחסים הסבירים שניהל עם לפיד ובנט בקדנציה הקודמת.

מתח את המו"מ עד הקצה. עו"ד דוד שמרון (צילום: תומר נויברג - פלאש 90)

כולם – מבנט ועד סילבן שלום – משחיזים בלילות את החרבות וממתינים לביבי בפינה. על הכל הם מוכנים לוותר: על משרדים עבי תקציבים, על כבוד מנקר עיניים ועל שררה אין קץ; אבל הביזיונות מול בני משפחות ותומכים שלהם, חורגים מגבולות הסיבולת שאיש ציבור מסוגל לבלוע בשתיקה. תמצית האטימות נראתה על מר שמרון בפגישה שקיים השבוע בבית קפה צדדי בשכונת בית הכרם. הוא ישב על כסא עץ, בחש בכפית בספל אספרסו מהביל. האירוע הנזכר התרחש פחות מיממה לאחר שבנט הודיע לנתניהו כי הוא מסכים לבלוע את גדוד הצפרדעים שהאכיל אותו, מוכן להשלים עם גירושו מאזור משרד החוץ, מסכים לגנוז את חלום הביטחון ואפילו החל לעכל את זריקתו מכל המדרגות של משרד הדתות. תן לי את החינוך שלי, שידר בנט, ורק תאשר כבר שקיבלת את הפקס. שמרון הוסיף לבחוש בספל, מצמץ בעיניו ואמר: "בנט? זרקנו אותו ביום שלישי, אחר כך הוא הגיע כמו ילד טוב ביום שישי עם החינוך. עכשיו נראה מה עושים אתו. שום דבר לא בוער. וכששמרון סינן מפיו את שמו של בנט, ניתן היה להתרשם כאילו מדובר בכלל ביורשו המעודכן של נסראללה. כשנשאל שמרון מתי בדעת הליכוד להשיב לבנט, הוא הגיב בחיוך לגלגני. "לנו יש זמן. נשב על קרואסון וכוס קפה, ועד יום שלישי נשקול בדבר". אם לא די בכך שבנט ויתר על חלומו לבלות את הקיץ הקרוב בניו יורק כשר חוץ בפגישות עם מנהיגי העולם, והסכים להפוך לנפתלי הסדרן, המיישב סכסוכים בארגון המורים ומשבץ מורים ושעות במחוז דרום, אלא גם להצעה ענייה זו, מדקדק שמרון – בשליחות הבוס – מהו סוף זמן ההשפלות, כאותו בריסקער שמדקדק בזמני עלות השחר: מהו סוף זמן האכלת מרור שניתן להאכיל את בנט, איפה אפשר לענות אותו עוד טיפה, לתת לו עוד צביטה, להספיג עוד השפלה, להחטיף לו עוד נבוט בראש. ככה סתם, בשביל השעשוע, כדי לשמח את ליבם של בני משפחת המלוכה וכדי שחודש אייר יעבור עליהם ברוח מבושמת וטובה, עם יכולת להריץ הלצות על חשבון בנט ועם מורל שמרקיע לשחקים.

ליישב סכסוכים ולשבץ מורים. משרד החינוך (צילום: אוראל כהן - פלאש 90)

לא נשתף אתכם בכל עולם הדימויים שבו משתמש שמרון בדברו על בנט – שמשקף גם משהו מהלך הרוח בבית משפחת נתניהו. אבל די אם תנסו לברר מדוע חושב שמרון שדרעי יסתפק בסוף במשרד הפנים המצומק והמדולדל. כשנשאל על כך השבוע, אמר כממתיק סוד: 'מה, אתם לא יודעים שכשדרעי ישב במעשיהו הוא הבטיח לחבריו שיום יבוא והוא יסיר מעליו את מדי האסיר, ויחזור בשעטה דווקא למקום שממנו נזרק בבושת פנים? אני אומר לכם: דרעי חייב את משרד הפנים. אל תאמינו לשום דבר אחר'. לו היה שמרון מבצע פעולת מודיעין בסיסית אחת, הוא היה יודע שההיפך הוא הנכון: גם אם דרעי חלם בעבר על שיבת הפנים – בשבועות האחרונים עלו אליו לרגל כל חבריו וידידיו והזהירו אותו לבל יתקרב למשרד העלול להחזיר אותו לימים שאותם יעדיף לשכוח. ניתן להסתכן ולומר שתחושת הקושי שהוא משדר מפני ההיפרדות מהמשרד נועדה לצרכי הגדלת סכום הפיצויים גרידא, כאשר חלום ביעותיו הוא הרגע שבו ייאלץ באמת לחזור למשרד שממנו החלה הפורענות המשפטית שהתרגשה על חייו. הלחישה של אשל נתן אשל הוא האיש שאשם במידה רבה בכל הנסיגות והחרטות של נתניהו מהבטחותיו במהלך החודש האחרון. אשל קשור לקבוצת אנשים הקרובה לנתניהו, שטוענת שהממשלה הבאה צריכה להיות מורכבת מכחלון, מיהדות התורה, מליברמן ומהרצוג. מבחינת האסכולה הזו, ש"ס ובנט צריכים להישאר מחוץ לממשלה. בעיני רוחם, זו הממשלה האידיאלית. גם לאחר שהורחק רשמית ממוקד קבלת ההחלטות, אשל אוחז בהשפעה מאגית על נתניהו. הוא הגבר שדאג לרבים מן הפיגועים הפוליטיים שאירעו כאן בשבועות האחרונים, בתקווה שאחד הצדדים יישבר והוא יפתח עבור הרצוג כניסה אחורית ברחוב בלפור. השבוע, כשנשאל על מעורבותו, משך אשל בכתפיו, והצהיר כי הוא אינו קשור למו"מ הקואליציוני בשום צורה. ומרוב שאינו קשור, אין כמעט בחישה קואליציונית שטביעות אצבעותיו אינן ניכרות בה. עתה הוא מזהיר את ביבי מפני צירוף דרעי ובנט, ומשכנע אותו כי ממשלה ללא השניים תהיה הרבה יותר יציבה ואחראית. לדבריו, דרעי אינו יודע שובעה, ואילו בנט יפגע בתדמית הממשלה בעולם. מוטב לוותר עליהם ולכונן ממשלת אחדות.

טביעות אצבעותיו בכל מקום. נתן אשל (מימין) (צילום: אמיר שאבי - פלאש 90)

צאו וראו מה עולל נתניהו לדרעי: מתחילה הובטח לו משרד הפנים במלואו. לפיכך, מרכז הכובד בסביבת דרעי הוקדש למאבק על תיק הדתות הנוסף. אחר כך, בימי חול המועד, נעשתה פניית הפרסה הראשונה, והוצע לו משרד התחבורה. דרעי חכך בדעתו, ועד שסיים להחליט התיישב ישראל כץ על התיק במלוא כובד משקלו כמתנחל על מאחז בגבעות השומרון. דרעי נשלח לתמ"ת. נו, אמר דרעי לעצמו, טוב למות בעד התמ"ת. ואם זה יבוא יחד עם משרד הרווחה – הרי זה משובח. חלומו הנוכחי של דרעי הוא לחלוש בו זמנית על שלושה משרדים, וכך לשאת בתואר חבר הקבינט אריה מכלוף דרעי, שר הכלכלה, הדתות, הרווחה, ואם אפשר – גם הנגב והגליל. ביום שלישי בערב, ישבו דרעי ואטיאס עם חברי הסיעה לפגישת עדכון רשמית. בשעה שיוחדה לכך, גוללו השניים באוזני החברים מהשורה ששה שבועות של אירועי בלהות שעברו עם נתניהו, בנוסח: וייסעו ממשרד הפנים ויחנו בתחבורה, וייסעו מהתחבורה ויחנו בכלכלה, וייסעו מהכלכלה ויחנו בנגב ובגליל. ויחנו שוב בפְּנים, וייסעו לדתות. מה יפו פעמייך בנעלים, ש"ס למודת התלאות והנדודים. כף קלע פוליטית דומה לזו עבר רק נפתלי בנט. בשיחה עם אחד האנשים הקרובים לדרעי ניסיתי להבין היכן נמצאת רכבת השדים כרגע. "זה אתם, העיתונאים", השיב לי. "אנחנו עקביים. יצרתם מציאות מדומה", דברי המקורב. לא אנחנו נקלקל לסביבת היו"ר את חגיגת האשליות. אבל מן הראוי יהיה למתוח קו בין ההתוועדויות המתקתקות של דרעי עם נתניהו בבלפור 3 לתדרוכים הנסתרים וחורשי הבוז של נתן אשל, דוד שמרון ואחרים. בסיוט הפוליטי הגדול – נתניהו עוד לא נגע. נכון לרגע זה, חירוק השיניים של סילבן שלום מהדהד מרמת גן עד רחוב קפלן; אי הנוחות של גלעד ארדן העבירה אותו מעט על דעתו, עד כדי הצהרות מעל גלי האתר לשקול אפשרות לכינון ממשלה עם הרצוג ולבני, ולו בכדי שיוכל לזכות בתיק החוץ הנחשק כל כך.

מעדיף ממשלה עם הרצוג כדי להשתדרג. ארדן (צילום: יונתן זינדל - פלאש 90)

קל זה לא הולך להיות לנתניהו. לאחר שבחסדי שמים הוא דרך על רגלי כולם ולא החמיץ מוקש אחד שלא נתקל בו – מצפה לו התמודדות עם נשיא אמריקני קשוח ותאב נקמה, נשיא שאין לו הרבה מה להפסיד. תאריך פקיעת התוקף של אובמה בבית הלבן הולך ומתקרב, וגורמים בממשל מספרים שהנשיא גמר אומר להשיב מעט מכבודו הרמוס באמצעות מסכת התעללויות שההתעמרות של נתניהו בבנט תדמה מולה למשחק ילדים חביב. קרב מרגי-נהרי נכון לשעה 13:08 ביום רביעי, שעת נעילת עמודים אלה, ההתגוששות העכשווית היא בין הליכוד לבנט ולדרעי. עם ליברמן, עם כחלון ועם יהדות התורה – העניינים נסגרו. ההתמודדות הגדולה תהיה מול שניהם, וכאן צפויות דרמות שעוד יפרנסו משדרים מלאי פאתוס בתחנות הרדיו החרדיות. זוכרים את ההתחייבות של ביבי לש"ס על "דתות מלא-מלא"? הדרישה החדשה כעת היא שש"ס תסכים לארח סגן מהבית היהודי במשרד הדתות, ותפנה עבורו חלק מסמכויותיה במשרד. בנט, מצדו, כבר הבהיר לנתניהו שהסגן החרדי במשרד החינוך יהיה פחות או יותר עציץ של שנת שמיטה – מאום לא מעבר לכך. נתניהו לא התנגד, בינתיים. בשלב זה, האחראי על ההתעללות בבנט שוקל לקחת ממנה את התרבות ולהשאיר אותה רק עם הספורט. בשעות שנותרו עד פרוס השבת, אנו צפויים לשמוע שבספורט עצמו, שקד תופקד בעיקר על קבוצת הספורט ששוכנת כבוד בשכונת קטמון הירושלמית. גם זה רק בענף הכדורעף, וגם זה כפוף לאישור סופי של הגברת. המצב לא פחות משעשע בתוך ש"ס. אחרי ששדרת הח"כים בש"ס השלימה עם עידן הקיסרות של דרעי החפץ שהשר השני יהיה לכל היותר שר במשרד האוצר (יצחק כהן) – כעת מתנהל קרב סמוי בין משולם נהרי ליעקב מרגי. כל אחד מהשניים חפץ לכהן בתפקיד הסגן של דרעי במשרד הדתות. ומכיוון שהבטחות אינן עולות כסף, דרעי מבטיח לשניהם.

קרב סמוי בתוך המפלגה. סיעת ש"ס (צילום: יונתן זינדל - פלאש 90)

זה מתנהל בערך כך: הבקרים שמורים לנהרי, הערבים למרגי – ולמחרת בסדר הפוך. שניהם התבשרו כבר כי הם-הם הסגנים הבאים. כשכוכבו של מרגי דורך, מסבירים לנו שהוא שר הדתות האולטימטיבי של ש"ס, שיכול להקים מועצה דתית על כל גבעה צחיחה ולמנות רב מקומי לכל שמורת טבע; וכשכוכבו של נהרי דורך, אומרים לנו שמרגי – מאן דכר שמיה. וכי שכחתם שהנ"ל היה קשור לדמות אחת שבינה לבין ש"ס שוררת מערכת יחסים עכורה? מוטב אפוא ועדיף שהקופאי של ש"ס, נהרי משולם, יהיה זה שיכהן בתפקיד. איש חכם אמר לי השבוע: אל תדון את חברך בשעה שהוא פוגש את התהילה. גם אם דעתו משתבשת והריהו משתטה כאחרון הריקים בשוק התגרנים – דוֹן תדוּן אותו לכף זכות. בין אם זהו ראש ממשלה ובין אם זהו שר בכיר לשעבר ושלעתיד – השררה פוגשת את האדם בחולשותיו. זו מהותה של שררה, שמשכרת את הפוגשים בה, מסמאת את עיניהם, מטשטשת את חושיהם ומביאה אותם לידי אובדן כבוד עצמי.