לא היו ימים טובים להר מירון כימים אלה שבין פסח לל"ג בעומר, שבהם עומדים משכירי הצימרים ביישוב בפתחי בתיהם, סמוקי לחי, מאושרי מבע, נושאים מבט אל האופק, ממתינים לעם ישראל שיבוא בהמוניו לעלות ולהיראות ליד חלקת מחוקק ספון.
גם לעסקני מירון לא היו ימים טובים כימים אלה, שבהם הכל רואים אותם בעודם מתרוצצים במעלה ההר, תופרים קצוות, מתאמים עמדות, מלחימים ברזלים, שותים קפה טורקי עם מפקדי המחוזות אך נזהרים מנטילת אחריות על האירוע הגדול והמיותם שאין לו רמטכ"ל של ממש או סתם מישהו שייקח אחריות על כל מקרה שלא יבוא, ויישא על כתפיו את עול ניהול האירוע הגדול והקדוש ביותר במדינת ישראל.
בשעת צהריים של יום ראשון נקלעתי אל היישוב המתמרק לקראת יום חגו, מלווה בחיים רבינוביץ', העוזר המיתולוגי של ח"כ אייכלר, איש חסידות באיאן בכל הווייתו. בתקופה זו, בכל יום הוא עושה את הדרך בואכה צמתי גולני וקדרים, ובכל נסיעה גוברת התרגשותו והולכת. ליד עמוד ההדלקה שמענו על חזקת האדמו"רים לבית רוז'ין להעלות את אבוקת הקודש, שהועברה במסורת לנושא הלפיד הנוכחי, כ"ק האדמו"ר. אף חסיד, אמר לנו חיים, לא יוותר על נוכחות באירוע שאליו נשואות עיני החסידים מראשית השנה ועד אחריתה. אלפים יצטופפו כאן, וינסו לשאוב קדושה מלוא החופן. מאות באים מחוצה לארץ, כדי להיות באירוע שעליו אמר הרבי מרוז'ין ש"רבבות נשמות בישראל מוצאות בו את תיקונן".
שיא השיאים, הוא מספר לי, יהיה הרגע שבו יעלה הרבי אל המדרגות הפרוביזוריות, יסיר את עניבתו וישליכנה אל ערמת הספוגים הצחורים ושמן הזית הטהור שאלפים יצקו בחרדת קודש ובטהרת לב. התזמורת תנגן את ארבע הבבות של בעל התניא, תשורר את מנגינת 'ויהי נועם' של ראשוני רוז'ין, ובבת אחת תתחלף האווירה: תעלה האבוקה, והפרנצ'ס ממול ירעדו מריקודי האלפים לכבוד התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי.
אחר כך האזנו לסיפורי גבורה של איש ירושלים הרב מנשה אייכלר, לוחם לח"י המיתולוגי ואביו של הח"כ מבעלזא. אייכלר היה מפורצי הדרך, מראשוני מירון, ועד היום הוא רשום כמנהל אתר הרשב"י.
ואחר כך פגשנו את המרואיינים הקבועים: שְלוּש מההקדש הספרדי, הלפרין מוועד היישוב, דרעי מהמקומות הקדושים, קופרשטוק מהשתיה הקרה וקרליבך מפתח המערה. איש בתפקידו ובמשמרתו, הכל נערכים והכל מתראיינים והכל זוכים להכרה החד שנתית שלהם כאנשי המקום הקדוש שהכל עולים אליו כל השנה, ובייחוד בל"ג בעומר, חג-החגים המירונאי, היום אשר ישועות בו מקיפות. זה יסדר כניסה לאח"מים, רעהו יפרוץ נתיב חדש בדרך-בורמה, השלישי ישכיר שטחים עבור אוהלי המתרימים ומציבי הבאסטות להבטחת ישועות ומכירת מים קדושים ונרות נפלאים, והרביעי יבטיח בעצמו ישועות עד רום שמים לכל מי שיתרום לו ח"י רוטל זקוקים כסף צרוף כפול שלושים וששה חודשים. בונוס תפילה בפתחי המערה לרוכשי חבילת ישועות פרימיום.
בתוך הכפר פגשנו את צבי, איש כפר מירון. לצבי אחוזות לרוב בכפר שהפך מחצבת זהב עבור תושביו לאורך השנה כולה, ובייחוד בל"ג בעומר שחל בסביבות שבת קודש. או אז זוכים למתנת שמים של דינרי זהב בזכות התנא האלוקי שאת אזור ציונו איוו למושב להם.
שמש גלילית אדומה, נוטה מערבה, קפחה על ראשינו בשעה שגלגלנו שיחה עם צבי. איש חייכן צבי, גדוש ויטמינים ואנרגיות חיוביות. הוא עמד בפתח ביתו, וגולל באוזננו מונולוג מרתק.
"אני שומע", המתיק עמנו סוד, "שביקשתם את ועדת הכספים. נו, אינשללה, תיקחו כבר את הוועדה, תקבלו הרבה כסף ותשימו את הכסף במירון. תאמינו לי, חבל שלקחתם את רק ועדת הכספים. את משרד האוצר אתם צריכים לקחת. רק משרד האוצר. שם יש יותר כסף. שם אתם עושים מה בראש שלכם. תלחצו על ביבי, הוא יהיה חייב לתת לכם. מה יש לי מכחלון? מה יש לו מכל אלו? צריך כסף לחרדים. אינשאללה שיעלו לכם את הקצבאות. תבואו פה לשבתות ולל"ג בעומר, ותשלמו טוב".
"בבחירות", אמר לי צבי, "אמרתי פה לחבר'ה – תצביעי בוז'י. הוא ייתן לחרדים, ויהיה כסף פה במירון. אבל הם טיפשים, כולם הצביעו ביבי. טוב, לפחות תקבלו את ועדת הכספים".
כמה אתה לוקח ללילה? שאלתי את צבי.
"שבעת אלפים שקלים ללילה – ואתה מקבל חדר בונבוניירה".
ובכמה אתה משכיר את הבית שלך?
"הבית שלי זה משהו אחר. שמונה עשר אלף שקלים, והוא שלך בל"ג בעומר. זה ליגה אחרת".
עכשיו תורו לשאול אותי: "תגיד, מתי בפעם הבאה ייפול ל"ג בעומר על מוצאי שבת?"
אני עורך חישוב מהיר ועונה לו: "רק בעוד שבע שנים".
אנחת ייאוש מכמירת לב התמלטה מפיו של צבי. "שבע שנים, איזה שמונצעס", הוא אומר ביידיש. "גם כן הלוח הזה".
אחר כך התעשת: "טוב, אני לא דואג. השם ישלח פרנסה. איך אתם אומרים? כדאי הוא רבי שמעון".
טיפסנו אל מערת הקודש, ונשאנו תפילת ערבית של גבורה שבנצח. אחריה נשאנו תחינה על הכלל ועל הפרט, וחשבנו שישראל אם אינם נביאים – בני נביאים הם. שום תופעה מקוממת לא תוכל לו, למגנט ההמונים הקדוש בגליל העליון, שבו מתמרקות הנשמות ומתחוללות הישועות. כדאי הוא רבי שמעון גם למי שלא זכה בנחלת אבות מכניסה ומרשרשת בהר מירון.
זֶלִיג-רוּבְן הוא צעיר חם-מזג ממאה שערים. בן עשרים וחמש, רזה, לא גבוה, בעל פנים סמוקות ופאות מקורזלות. את העולם הוא רואה מבעד למשקפיים פלסטיים, בעלי מסגרת שחורה וזגוגיות מטושטשות. הליכתו נמרצת תמיד. ידיו תחובות בדרך כלל בחגורה מכופתרת של חלאט ירושלמי שידע ימים יפים מאלה.
טון דיבורו גבוה. בשפת העברית אינו שולט, אבל היידיש שבפיו, הו, היידיש שבפיו. זו עסיסית, גדושת ביטויים וניבים שזר לא יבינם, ואם יבינם – יתגלגל מצחוק למשמעם. שפת ההפגנות והמחאות היא שפתו, וזו, כידוע, גדושה ניבים ארכאיים למכביר – מ'הזדעזעי ארץ' ועד 'הרשעים כים נגרש', בואכה שפת הפשקווילים שזליג-רובְן הוא מבכירי מנסחיהם.
הוא סיקריק גאה, זֶלִיג-רוּבְן. משכים ומעריב לכיכר השבת, למחות על כל פרצה וספק פרצה. וכשאין פרצות בנמצא, זוהי סיבה להפגנה בפני עצמה. ובכלל, עצם קיומה של מדינת ישראל היא פרצה גדולה וחמורה, שאלמלא נחלשו הדורות היה צורך למחות עליה בכל יום. אלא שנתמעט הדור ואבדו אנשי אמונה, וזליג-רובְן וחבריו המועטים נושאים לבדם את משא הקודש של מוסד ההפגנות והמחאות והתבערות ועגלות האשפה הבוערות והאבנים המתגלגלות במורדות הכיכר.
מרתף קטן וצר עומד לרשותו בימות החמה ובימות הגשמים. ברחוב עין-יעקב, קרוב לשטיבל'ך, שם הוא יושב עם חבריו בלילות אפופי עשן סיגריות, תחת נורת ניאון מרצדת, ומנסח את מערכות נטורי קרתא. כל מי שדרכו אינה ישרה בעיני זֶלִיג-רוּבְן וחבריו, יזכה לקיתון של רותחין ממקלדתו של זֶלִיג-רוּבְן, שדווקא מתמצא היטב ברזי האקטואליה ובתהלוכות הפוליטיקה.
בכתב גרפיטי גס וגמלוני שרטט זליג-רובן מעל גבי מאורתו את הכיתוב, "כאן שטח פלסטין". סביב מתנוססת תצוגת דגלים שחורים לאות אבל, ודגל אש"ף לאות נתינוּת נאמנה. ואומרים שיש לו שם מכשיר מוצפן שמותיר אותו תמיד מעודכן וידען, ואל תשאלו איך וכיצד. לשם שמים הוא מתכוון, שהרי מניין יידע מתי מתרחשת פרצה שיש למחות כנגדה אם לא ייעזר בפלאי הטכנולוגיה. אך אל דאגה, בצנעה הוא עושה זאת, והלוואי שלא יראהו אדם.
עלון שבועי יש לו, לזֶלִיג-רוּבְן, 'משמרת החומה' שמו. משמרת זו יוצאת לאור במכונת דפוס מיושנת שנחה מנוחת עולמים בפאתי המרתף המאובק, תרומת נדיבי-לב מהרשות, שנדבה אותם רוחם לסייע לו במלאכת העמדת דת ישראל על תילה. וכיוון שבאו אומות העולם לתרום להעמדת הדת, שוב אין כאן דין של נטילת כספים מהרשעים-כים-נגרש, ואין כאן הנאה משולחן איזבל, כפי שזֶלִיג-רוּבְן נוהג להתבטא בפשקוויליו. שהרי גוי שתרם – תרומתו תרומה.
מרתק העלון. תפוחי זהב במשכיות כסף. דבר דבור על אופנו. אין גדול בישראל שיימלט מנחת קולומוסו של זֶלִיג-רוּבְן. אין מנהיג עדה, ראש קהילה, עוסק בצרכי ציבור או סתם אדם שנקלע לזירה הציבורית שלא יזכה למתת ידו ההגונה. בגדול יתחיל ואף בקטן יכלה את זעמו. יום שבו לא הותקף מישהו על ידו, הוא יום שראוי לחשבון נפש נוקב, שמא להפגנה עצמית בוערת בפתח ביתו.
בכל שבוע ייחד את היריעה לפרצה אחרת, ופעמים שיזדמנו כמה וכמה פרצות לפונדק אחד. וככל שירבו הפרצות הרי זה משובח, שהרי ההפגנות הן נשמת אפו וחמצן נשימתו. דין אחר לה למדינה עצמה, "הישות הציונית הגוססת", בלשונו, הזוכה מדי שבוע למתקפתו של זֶלִיג-רוּבְן. בכל שבוע תוסיף הישות לגסוס ולפרפר, ובאורח פלא תמיד יישאר מעט מנשמתה, שהרי אחרת יימצא זֶלִיג-רוּבְן מחוסר עבודה.
חבריו של זֶלִיג-רוּבְן, כנפולת של נמושות המה: מצוקת הדיור ויוקר המחיה הובילום לנטוש את סמטאות מאה שערים ופשקוויליה ולנדוד לעבר בית שמש שבפרוזדור ירושלים. שם מצאו להם פרצות אחרות להפגין כנגדן, קירות רעננים להדביק עליהם ועגלות משוכללות להבעירן. בכל ה' באייר הם יוצאים להפגין, שק ואפר במותניהם, אש וגפרית בפיהם, דגלי הרשות בידיהם.
אין דעתו של זֶלִיג-רוּבְן נוחה מנטישה זו, אולם כיוון שכך החליטו חבריו, הוא נותר כאן, לשמור על הגחלת שבצפרדע שלא תעומעם.
ביום שישי האחרון, מצא זֶלִיג-רוּבְן מציאה נאה, שראוי היה לו לרדת לעולם כדי למוצאה. בדיוק חזר מתפילת שחרית של צהריים, מחשב את צעדיו הבאים. אל מול עיניו צעד חייל. חייל אמיתי של הישות הציונית הגוססת. עם מדים ירוקים שטמאים במגע ובמשא, עם רובה גדול שיש בו כדי להמית. אפילו דרגות זיהה זֶלִיג-רוּבְן על כתפו של החייל הציוני. דרגות של ממש, שאת טיבן אינו מכיר, אבל אם דרגות יש, כנראה קצין הולך לנגד עיניו. מציאה כשרה לכל הדעות.
אפשר תבוא לידו של זֶלִיג-רוּבְן מצווה נשגבה ויחמיצנה? חלילה וחלילה. אש של קדושה וטהרה החלה בוערת בזֶלִיג-רוּבְן. בגוו השפוף ננסכו עוז ותעצומות. פיו החל ממלמל מלמולים של הכנה למצוות מחיית עמלק, ובאבחת זעם קודש החל יורה נאצות לעבר החייל של הישות הציונית. "שייגעץ, ארויס. חרד"ק. צא טמא", ועוד מארות וגידופים כיד הדמיון הטובה.
לא נתקררה דעתו עד שלא זרק חפצים וצרורות אחר גוו של הקצין ההלום והמתרחק. יש אומרים שאף ביצה מהחלוקע'ס נזדמנה לידו. זֶלִיג-רוּבְן ידה את הביצה לעבר החייל, אולם זו החטיאה את מטרתה ונמרחה על פשקוויל תועה שדבוק היה על הקיר הסמוך. "א-שאָד", הפטיר לעצמו. וי לביצה כשרה שהחטיאה את מטרתה.
כיוון שבאה לידו מצווה חשובה זו, שוב לא המשיך זֶלִיג-רוּבְן הביתה. הוא פנה לעבר משרדו, על מנת להתעדכן בתוצאות מעשה הגבורה הנאצל. עד מהרה גילה כי משאלתו קורמת גידים ועצמות. התקרית החלה להתפרסם ברחבי המדינה הציונית: תחילה כזרזיף המטפטף טיפין טיפין, אחר כך כאשד מים צלולים ורעננים. שרים וחברי כנסת החלו לגנות, והגיעו הדברים לידי כך שגם ראש הציונים בכבודו ובעצמו התפנה מעיסוקיו במלאכת הרכבת הקואליציה, ושוחח עם השר לביטחון פנים על מנת להוקיע את המעשה שנעשה בסמטה צדדית של מאה שערים.
כל הוקעה העמיקה את הסומק בפניו של זֶלִיג-רוּבְן. כל הודעת גינוי בללה את האדרנלין בדמו. על זאת יתפלל כל סיקריק גאה, שמעשהו ירעים מקצה המדינה ועד קצה, והכל ישיחו בנפלאותיו ובמעשיו ויידעו שציוני לא יהודי. היכי דמי קידוש השם.
לאושרו של זֶלִיג-רוּבְן לא היה גבול. עד שבא הרעש בנפָּאל על אלפי הרוגיו ופינה את סדר היום התקשורתי. מה חבל, אמר זֶלִיג-רוּבְן מתחת לשפמו, שהרעש אירע דווקא עכשיו, בעוד שם שמים הולך ומתקדש בעיני העמים. מדוע לא יכול היה ריבון כל העולמים לדחות את רעידת האדמה בשבוע ימים לפחות.
גנאי הוא הדבר בעיני, שכל אימת שזֶלִיג-רוּבְנים תוקפים חיילים קופצת היהדות החרדית כנשוכת נחש ועוברת לעמדת התגוננות. ח"כינו ושרינו (מזל טוב לשרים המתמנים) מתחרים זה בזה, מי יגנה יותר. הכל מצקצקים בלשון מול מעשה של סיקריק נפשע שאפילו אחוז אחד מן היהדות החרדית אינו מייצג.
מה לנו ולמאפליה הזו? כיצד הפכנו ל'מחותנים' למעשי הברבריות במורדות הסיקריקון, עד שעלינו להצטדק ולהתנצל ולהסביר ש"לא כל החרדים ככה", ש"מדובר בקומץ מופרע", ושבכלל, "אנחנו נגד אלימות"? מי הם בכלל שאנחנו צריכים לקנח אחר מעשיהם?
שנתניהו יתנצל. שבנט יוקיע. שכחלון יזדעזע. שהמשטרה תטפל ביד קשה. הם מחותנים בדיוק כמונו. הקשר שלהם למעשים האנטי יהודיים הללו זהה לקשר שלנו אליהם. די לנו להפטיר שסיקריק אינו חרדי וחרדי אינו סיקריק, וכל המרים יד על חברו נקרא רשע. הא ותו לא.
ייתמו חטאים מן הארץ.
טווווווווווווווווווווווובבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבב