לשכת ראש הממשלה ברחוב קפלן כבר ראתה הרבה בשנות קיומה. אבל גם קירות הזכוכית שהקנו לה את הכינו 'אקווריום', עדים בימים האחרונים למחזות שאפילו בימי מפרק השעונים ממגדלי תל אביב או ראשי ממשלה מנוחים כמו יצחק רבין ואפילו מנחם בגין, לא ראו.
דלת העץ המיושנת החוצצת בין ראש הממשלה לדלפק שלש המזכירות המקדמות את מי שזכו לעבור את מבוכי הלשכה, נסגרת ונפתחת חליפות. אל הלשכה עולים ובאים חברי כנסת מן השורות האחרונות בסיעת הליכוד וממפלגות אחרות. הח"כים באים, מפעילים אפליקציית חניה בכחול-לבן ומסרבים להתפנות אפילו באיומי פקח.
ויש להם סיבה טובה להשתקע שם: הפקידות מגישות כוסות קפה בזו אחר זו, ומגשי פירות חתוכים מוזרמים חופשי לשולחן. סבלנותו של נתניהו מופנית כולה למצבה של הדודה הזקנה ב'בית רבקה'; לדיאטה של הבן הצעיר; אפילו למזג האוויר במקום מושבו של הפרלמנטר התורן.
לא במליצה ניתן לומר, כי כמה מהרגעים היותר הזויים בתולדות הפוליטיקה הישראלית נרשמו בימים האחרונים בלשכת נתניהו: חבר כנסת אפרורי מהליכוד, שעד כה ראה את הלשכה רק דרך כלי התקשורת, זומן השבוע בשלישית לשיחה עם הראש. נתניהו, יצרן מועד של קטסטרופות, מחזיק בכל זאת ביתרון מסוים. למרות היותו תמיד האחרון לזהות את המשבר התורן, האיש מתייצב כטייס אוטומטי ברגע שלפני האחרון. כמות הפשלות שהובילו אותו לממשלת השישים ואחד שבראשותו – אינסופית. הנדיבים שבפרשנים מעניקים לה שנה וקצת. אבל ביבי, שמבין כעת כי הוא תלוי במצב רוחו של כל אחד משישים הח"כים שלצידו, מאפשר לנבחרים לפרוץ ללו"ז הצפוף שלו. הם, מצידם, מנצלים זאת. ללא רחמים.
כמספר האנשים העולים לרגל, כן מספר האינטרסים. אבל הבלגן הגדול אינו מרתיע את נתניהו, משום מה. אולי זה הרצון העמוק – שגם הוביל אותו לבחירות האחרונות – להיחרט בספרי ההיסטוריה כראש הממשלה שזכה לכהונה הארוכה ביותר בישראל.
אם נתניהו חשב שהבחירות הן הליכה בפארק, וניצחון שלושים המנדטים שיכר את חושיו, הרי שהוא לבטח לא העלה בדעתו שבתוך שישים וחמישה ימים כל חייו הפוליטיים יתכנסו לשאלה האם יצליח לשרוד את הצבעת אי האמון הבאה במליאה. האיש, שלא פגש אנשים רגילים עד לבחירות הנוכחיות – וגם זה בקושי – מוצא את עצמו מדבר עם אחרון הח"כים בסיעת 'כולנו', כידיד ותיק.
בישיבת סיעת הליכוד ביום שני השבוע בלטו לחיצות הידיים, החיבוקים וההתעניינות הנוגעת ללב של נתניהו בכל אחד מחברי הסיעה. בשלב מסוים נפנה נתניהו לעיתונאי שלום ירושלמי, הפרשן והשכן, לחץ את ידו תוך שהוא מסנן לאוזנו: 'לו רק היית ח"כ בליכוד, גם אותך הייתי ממנה לשר, לסגן שר או לכל תפקיד אחר'… מסתבר שנתניהו החליט, כי אם כבר נגזר עליו ליפול לתוך הבור הפוליטי השחור והלחוץ הזה, לפחות יעשה זאת בחיוך, בהנאה מכל רגע.
מי שחשב שחבר הכנסת ר' ישראל אייכלר מיהדות התורה המציא את השיטה לאיים בתכנית בוקר בתחנת רדיו ובערב להיות מובל אחר כבוד לפגישה עם נתניהו בדרך לוועדה לפניות הציבור – טועה. הוא בסך הכל פעל לפי השיטה הפוליטית החדשה. איש מהיר תפיסה הוא אייכלר. הביט ימין ושמאל וקלט שכל איוב קרא המאיים להתבצר בקבר יתרו ביום השבעת הממשלה זוכה לכהונה מכובדת. אייכלר ראה את אורות המגדלור, קלט את קוד המורס וקיבל את מבוקשו כפי שכל אחד אחר שהיה נוהג כמותו היה מצליח.
כשישתחרר מהח"כים הצרים עליו בלשכתו, יהיה על נתניהו לצעוד לטקסי זבד הבת ולאזכרות הסבים המנוחים מקרבה שלישית ורביעית לחברי הקואליציה. אלו הן הצרות של ממשלות צרות. אבל אם יהיו לו טענות על כך, הוא יכול להפנותן רק לכתובת אחת: ראש הממשלה, בנימין נתניהו, קפלן 1 ירושלים.
חותר להדחה
ארבעה ימים לאחר הבחירות ישב איש חכם עם נתניהו. בעוד ראש הממשלה היה זחוח ומלא חדוות ניצחון משלושים המנדטים שהשיג, היושב למולו קמץ את שפתיו ושמר על פנים חתומות. הלוגיקה שבפיו היתה ברורה: במדינת ישראל, אמר, טרם צמחה ממשלת אחדות בעיצומה של קדנציה. ממשלת אחדות לעומתה, יכולה להוליד ממשלה צרה. 'שֵב עם הרצוג', המליץ. המחיר שלו עכשיו עוד לא בשמים. סגור איתו – אחריו כבר יבואו כולם, מכחלון ועד ליברמן, ובחצי המחיר. ביבי שמע, אך שלח את האיש לדרכו. בחול המועד פסח, כפה את עצמו אותו ידיד על אפרכסתו של נתניהו בפעם השניה: הוא הבהיר לו בדיוק לאן הוא חותר – אולי מבלי משים – ושהמחיר אצל הרצוג מתחיל לטפס. ביבי הבטיח לחזור אליו, אבל עד היום לא שב.
השבוע, כבר הבין נתניהו שהסחורה שיכול היה לשלם עליה לפני חודש וחצי מחיר מבצע ועוד לקבל בקופה הנחה משמעותית, תעלה לו במחיר שחיטה, כשהסכין מכוונת לבית הבליעה. המחיר העדכני, נכון לעכשיו, עומד על לא פחות מאשר רוטציה בראשות הממשלה, שתתחיל כבר מהשנה השלישית לקדנציה הנוכחית, ואילך. אך גם במחיר הזה, הרצוג כבר לא ממהר לחתום.
בינתיים, נהנה הרצוג מקבלן ביצוע פנטסטי שממקסם עבורו כל רווח אפשרי. למעגן התמיכה המפתיע הזה יש שם: איווט ליברמן. ביום שלישי בשעה ארבע אחר הצהריים, על פתחה של המליאה צבאו בעיקר פוליטיקאים חדשים שזו להם הפעם הראשונה לנאומים בני דקה. אך בעוד הם עמדו נרגשים, סבב לצידם איש גדל גוף ורחב מימדים, שככובד משקלו כך שפע המוטיבציה שנדפה ממנו.
אנתרופולוגים מובהקים ומומחים ותיקים לחידת ליברמן, טוענים כי שנים רבות לא נראה האיש כה עמוס אנרגיות וטעון אדרנלין. איווט נכנס ויצא מהמליאה כל אחר הצהריים, ונדמה היה כי חביבים עליו ספסלי האופוזיציה יותר מכל מנעמי ערי הולדתו בחבר המדינות, שבהן עשה רבות מתוקף תפקידו כשר חוץ. אין ספק: המשימה להוריד את ביבי מהשלטון בכל מחיר, יעלה כמה שיעלה, הפכה אותו לשאהיד. לשם כך, הוא מוכן לשתף פעולה אפילו עם דב-חנין-זועבי, אם יצטרכו.
בעוד ליברמן כמעט משוכנע שידו הארוכה של ביבי היא ששלחה את החוקרים ל'ישראל ביתנו' ערב הבחירות, אין לו ספק שנתניהו עודנו מנסה לשמוט לו את המפלגה מתחת לידיים, ולקחת לעצמו נתח. (לפחות אחד מח"כי ישראל ביתנו יזם בעצמו מהלך שכזה, בלי להזדקק לפנייה מצדו של נתן אשל.)
שאלתי השבוע את אחד ממקורביו האם ליברמן עדיין שרוי באקסטזת הנקמה בנתניהו. כזכור, איווט ליברמן בטוח כי פרשיית 'ישראל ביתנו' והחקירה שנגזרה ממנה יחד עם הירידה במספר המנדטים, בושלה על ידי נתניהו. המקורב שעמו שוחחתי, רק הנהן בראשו, מביט אנה ואנה. אלא שאם אכן נתניהו הוא האיש שעומד מאחורי החקירה ושולט ללא מיצרים על השאלטר המשטרתי של חדרי החקירות, איווט אמור היה לחבק אותו ככל שיכול – ולא להגביר את גובה הלהבות עד כדי עשיית חשק לנתניהו לשגר את החוקרים הישר לביתו שבנוקדים. המקורב גלגל עיניים למעלה, כמי שאומר, לאיווט יש היגיון משלו. הוא רק פלט משפט קצר: אל תנסה להבין.
אורחים באזכרה
השאלה המטרידה יותר מכל את הפרשנים היא, כמה תשרוד ממשלת נתניהו הרביעית. ממשלות מסוג כזה, שורדות בדרך כלל מתקציב לתקציב, אולי אפילו ממושב למושב. אך נכון לרגע זה נראה שהממשלה תדע לצלוח את התקציב הבא לשנים 2015-16. מעבר לאופק הזה, לא נראה שממשלה כה צרה תוכל לשרוד.
הקושי המיידי שצפוי לקיומה היומיומי הוא בוועדות הכנסת – אם מתוך 61 ח"כים בקואליציה ימונו שרים וסגני שרים, לא ייוותרו כמעט ח"כים לעמוד על המשמר הפרלמנטרי. קחו לדוגמה את ש"ס: ארבעה מתוך שבעת הח"כים ישמשו כשרים וסגני שרים. על כתפיהם של שלשה ח"כים לא מהשורה הראשונה, תונח כל העבודה הפרלמנטרית. וממשלות, מתרסקות לפעמים על וועדות הכנסת השוטפות.
אבל תסמכו על נתניהו שרגע לפני הנפילה, הוא יתייצב בכל אירוע או טקס שיוכל להוביל ח"כ ושניים לממשלתו. ציפורה מלכה שפיצר לבית לבני, שהיתה מושא ללעגו, לא תופתע אם באזכרה הבאה לאביה איתן לבני המנוח, תתייצב אצלה כל לשכת נתניהו, מראשה ועד לאחרונת הקצרניות. ממחטות יישלפו והכל ישאו בכי ומספד בקולם לזכר קצין מבצעֵי האצ"ל האגדי ואחרון הז'בוטינסקאים שדרכו היתה אור לאומה – מי יודע, אולי יעורר הנפטר רחמים מלמעלה שיאפשרו לבִיתו, יחד עם מר הרצוג היקר, לחבור לקואליציה.
דרוש: אסטרולוג
בשלב מסוים, מסע החיפושים שהכריז אריה דרעי לאיתור שר למשרד לשירותי דת, כבר הפך למביך. ברשימת התנאים שהציב למבקש המשרה, התבקש המועמד להיות שר ייצוגי כאריאל אטיאס, רהוט כחיים אמסלם, פייטן כאלי סוויסה, בולדוזר כמשה שמעוני, משייט תחת הראדר כרחמים מלול ומכובד החובש מגבעת רבנית רחבת תיתורה כהרב יצחק פרץ.
עד לפני שבועיים, דרעי עוד החזיק בקונספציה אחת: להתמנות בעצמו למשרה. הסיבה: חיבור ישיר לעולם התורני רבני שכה חסר לו. ההשפלות שחווה בשנתיים האחרונות גרמו לו לרצות להיות פוסק אחרון במינויים של רבני ערים ומועצות מקומיות. הוא האיש שבהינף יד ישגר את הדיינים לבתי הדין האזוריים ואת הבכירים שבהם לבית הדין הגדול. ובעצם, מה מפריע לו להיות האיש שמפתח הג'ובים בידו – ברצותו ימנה את חיים השיפוצניק מפתח תקוה ליושב ראש מועצה דתית בעיר דרומית גדולה לאלוקים, וברצותו יעניש וישגר את הבכיר שקודם בסבב שלפני הקדנציה הנוכחית – ללשכת האבטלה האזורית. דרעי רץ עם התפיסה הזו כשלצידו יעקב מרגי, בחלוקת עבודה ברורה: מרגי יכהן כסגן הממונה על העבודה השחורה, דרעי יגזור סרטים וייהנה מעוגות הקצפת בלבד. עסקה משתלמת לשני הצדדים.
ואז, האיש שלא נרתע מהחלפת דעות, התעורר בוקר אחד והבין שמפלצת המשרדים שקיבל, כלכלה מורחב עם משרד הנגב והגליל, מעניקה לו מגע ישיר על מגש של כסף עם שלל ראשי רשויות ומוקדי כח רבניים שמאחוריהם, כך שממילא, בתחומים שיתנקזו אליו – המפתח השבדי של השיבר עודו בידו. וכשלא יעלה רצון מלפניו להפוך זמין למשאלתו של אי מי, מצב הטיסה הידוע יופעל. למה לו לשים יד בכל מועצה דתית בשדרות או בבאר יעקב, כשמשלחות אינסופיות של נכבדי המושבים יתפסו את הלו"ז הצפוף שלו במילא?
ואז, נולד המהלך הבא: ייבוא מחודש לאריאל אטיאס. המשימה היתה פשוטה: להרחיק מעצמו את הצרה הזו ששמה אוזן קשבת לגבאים ושתדלנים, ובמקביל, להביא שר כשרוני שימלא את המוטל עליו ככל שרשימת המכולת תהא ארוכה לביצוע, ושלום על ישראל.
בוקר אחד בשבוע שעבר קיבל אריאל אטיאס זימון לביתו של חבר מועצת חכמים נכבד. אחר כך, זומן לפגישה עם דמות רוחנית חשובה אחרת בציבור הספרדי. שניהם, כל אחד לחוד, הפצירו בו ליטול עליו את התפקיד. אך אטיאס סירב בתוקף. דרעי מתקשה, ולא בפעם הראשונה, לקרוא את אטיאס. בתוך-תוכו חשב שאטיאס מנהל את המו"מ הקואליציוני במאמץ יתר, ומפגין את כישוריו כדי ליהנות מהסעודה של שבירת הצום.
למעשה, עד קרוב לחג הפסח, דרעי אולי חשב שאטיאס מובטל. הלה לא ממהר לשתף באלו מיזמי נדל"ן הוא מעורב ועד כמה הוא שקוע בעסקים (עד צוואר, אגב). בש"ס, חשב מי שחשב שעסקיו אווריריים למדי, ונועדו לצרכי הצהרות פרישה בלבד. אלא שגם אם חלפה מחשבת פיגול בראשו של אטיאס לקטוע את התחייבויותיו העסקיות, הרי שהדרישות שהציב התפקיד בפניו, לא אפשרו לו – יחד עם היעדרותו של מרן הגר"ע יוסף – לומר שלום ולא להתראות לעולם החדש שפתח בפניו דלתות של פרנסה בכבוד.
(אפרופו העדרותו של מרן: כשהשלטון היה בידי ש"ס ומרן הגר"ע יוסף היה בחיים חיותו, עם קבלת ההחלטה על מינוי רב עיר לכרך גדול, היה הגר"ע מפרסם את תמיכתו במכתב ברכה גלוי, ואז, איש מבני העדה הספרדית לא היה מהין להציב את מועמדותו הנגדית. בכך נסללה הדרך למועמד הש"סי. הגר"ע יוסף היה מונע, בעצם קיומו, משר הדתות חוויות מפוקפקות של מרחצאות דמים ותככים בכל עיר ועיר. כיום, המציאות סבוכה בהרבה. גם אם השלטון כולו יהיה בידי ש"ס, כל מינוי רב לעיר בסדר גודל של ראשון לציון או לוד, ייתקל בנתיב ייסורים הצפוי למחזיק התיק עד שזה יעדיף לעלות לירושלים כדי להחזיר את התיק למשלחיו וליהנות מרגעים של שפיות במזנון הח"כים.)
ומה בעצם רע לו, לאטיאס? ממש לא. כיום, האיש לא תלוי באף אחד. "היתה לי הנאה גדולה לסייע למפלגה מבלי שיהיה לי בה כל אינטרס אישי, למרות שאיש בש"ס לא האמין לי שאני נטול פניות", הסביר אטיאס בשיחה סגורה השבוע. "אינני לוביסט, מאכער או מחפש ג'ובים", אמר.
אגב, ההצעה האחרונה שהוגשה לאטיאס, היתה צירוף משרד הנגב והגליל למשרד לשירותי דת. תיק כלכלי? עכשיו נראה את אטיאס מסרב, אמר דרעי לסובביו. אבל הסירוב שוב היה מוחלט.
דרעי יצא אפוא לדרך השלישית: הסבת כוכבים ממסילותם. תשאלו: למה לייבא כוכבי לכת חיצוניים? לדרעי יש בעיה עם שני שרי הדתות האפשריים מתוך תוכי מפלגתו. איציק כהן בישר לו מראש שהוא מעדיף סגנות או שָרוּת באוצר. כהן ספג חוויה לא נעימה בכהונתו כשר דתות – בניגוד לאוצר, שם הפך להצלחה מטאורית. כהונתו במשרד הדתות התקשתה לספק את הסחורה למשלחיו. גם דרעי וגם כהן הבינו שתהיה זו ברכה לבטלה.
עם יעקב מרגי הסיפור מורכב יותר. מסכת קשריו עם חצרו של הגר"ש עמאר, שבינו לבין ש"ס קיים נתק ברור, הקשו מאוד על הבחירה. לו דרעי היה מתמנה לשר, מינוי של מרגי לסגנו לא היה מהווה כל בעיה. כשהחלו מדברים על שררה מוחלטת, מרגי הפך לפרובלמה.
כיום אפשר לגלות, כי מרגי חי בקונפליקט. הוא היה השושבין של הגרש"מ עמאר לרבנות ירושלים. אבל רק ש"ס שילמה את חלקה בעסקה. כשהגיע תור חצר בית הגר"ש עמאר לשלם את המחיר ולתמוך בבחירות, אפילו מינורית, בש"ס – מרגי הובך. דרעי, איש שחושש מנאמנויות כפולות – בעיקר בתקופה כה רגישה, כשרבנים מליבה של ש"ס מזהירים אותו השכם והערב שהקונפליקט של מרגי במינוי רבנים ודיינים רק יילך ויגבר – החליט כי מרגי לא יוכל לכהן כשר הדתות באופן בלעדי.
נוספה לכך העובדה שהבית היהודי דווקא ראו במרגי אדם הגיוני שיידע לא לקפח את רבני הציונות הדתית. בפעם הזו, הקומפלימנטים של הבית היהודי – דווקא הזיקו למושא המחמאות.
כאן יצא דרעי למסע שליית כוכבי-עבר. איש בעל חזות רבנית לחש על אוזנו של רחמים מלול, מנאמני דרעי בעבר, וראש עיריית רחובות בהווה, כי הראיס עומד ליצור עימו קשר. עד עתה לא ברור מי עומד מאחורי השמועה, ואם לא היתה זו יוזמה של המתווך עצמו ותו לא. ההצעה דלפה, אבל דבר לא נהיה ממנה.
נכון לשעת כתיבת השורות, בצהרי יום רביעי השבוע, רשימת אנשי הקשר של דרעי עדיין נסרקת על ידו פעם אחר פעם בניסיון למצוא כוכב שימלא את התפקיד. אלא שככל שחולף הזמן, הפוליטיקאים מהעבר ובהווה בורחים ממנו כמאש. מי שיחזיק בתפקיד, ייאלץ לעמול 18 שעות ביממה על פיזור ומינוי רבנים ודיינים מעל כל גבעה צחיחה. במצב שכזה, הקרואסונים במזנון הכנסת נחמדים בהרבה ממרתון מפגשים עם גבאי בתי כנסת וראשי עדות.
לפני המצלמה
ההתלהבות של הפרלמנטרים החרדים מהחזרה לקואליציה – אמיתית וכנה. יש בהם את החן המצוי ביהודים ששבו לגבולם אחרי גלות קשה ומייסרת. אבל דווקא הפשטות הזו שבה הם מתייחסים לחזרתם לקואליציה, להשבת התקציבים הצפויה ולמשרות המובטחות – גורמת להסתה פרועה. החילוני המצוי רואה את נתניהו מכניס לממשלתו חרדים חשוכים, עסקנים במובן הרע של המילה, גזעניים, שונאי זרים, קנאים לדרכם בשם היהדות האותנטית, ואת התזמורת הקלוקלת הזו מלווים מאות מיליוני השקלים המועברים לחרדים, למטרות שבדעת הקהל החילוני נתפסות כלא ראויות בעליל.
חלק מהח"כים החרדיים המפוכחים – ערים לבעיה. הם טרודים בהורדת מפלס הקנאה והשנאה המתפרצות כלבת אש אוכלה. אבל כאן מגיעה בעיית המשנה: כשאומרים לפרלמנטרים החרדים ללחוץ על כפתור ה'הסברה', צצים להם מסבירנים בשכר ובהתנדבות המרבים לדבר בעוצמתה של המסכנות החרדית והגזלנות החילונית השואבת את כוחה מרשעות הלפידים ועד שואת גרמניה האנטישמית. המתוחכמים שבהם, מנסים לפרוט את רשימת התקציבים והמינויים במסווה צדקני של דאגה כנה לכלל, ובלע"ז 'לערבב' את המדינה תוך סיפורי בלהות על הסבל הגדול והתיקון שהיה כה נחוץ לעוול המתמשך.
העובדות שמציגים המסבירנים אולי נכונות, אבל הדרך שבה מתכתבים הפוליטיקאים החרדים עם דעת הקהל הכללית, בטעות יסודה. הדבר הקל ביותר הוא לזלזל בעומד מולך ולהפכו לנער ובער. לחשוב שב'שטיק' פה ובווערטאלע שם אפשר יהיה לספר סיפור אחר, הפך מזמן לחוכא ואיטלולא בידיהם של שדרים מנוסים שקורעים את המרואיינים לגזרים – בשפת העם, בירידה לניואנסים המוכרים לבני המגזר האחר – מבלי שיבחינו בכך המסבירנים בעצמם.
דעת הקהל הישראלית מחזיקה בשנאה כלפי היהדות החרדית היונקת משלשה ענפים ידועים. שנאת תלמידי חכמים הידועה מחז"ל; חוסר הכנות האופייני המלבה את האש במקום להנמיך להבות והתנהלות של נציגי הציבור, המרואיינים האולטימטיביים, בצורה שאינה מעוררת כבוד.
בעוד שאת המרכיב הראשון של השנאה הבסיסית איש לא יוכל להפר, הרי שהמרכיבים האחרים – השני, והשלישי (העיקרי) – יכולים להימוג או להתפרץ ביתר שאת, תלוי בחכמתם של י"ג נבחרינו. איש מלבדם לא יוכל כמותם לבנות או להרוס, להחריב או ללבות את השנאה הגואה או הדועכת כלפינו. הם שגרירנו. התנהלות מעוררת כבוד, ניסוח מלוטש, הצגה נכונה של המסרים, התחומים שבהם יבחרו לפעול בהם ועליהם לדבר (ובמחילה מכבודם, גם עברית תקינה יותר לא תזיק) תוך הימנעות ממשפטים פומפוזיים, ונאומי רהב שמוחלפים בהתנסחות צנועה יותר – הם שם המשחק.
אם זקוקים אנו למסבירנים, טוב יעשו אנשי המקצוע אם במקום להיצמד לעיתונאים ולכל מצלמה הנפתחת מולם ייצמדו הישר לרקתם של משלמי שכרם, ובדף מסרים ברור וכללי עשה ואל תעשה יומיומיים, יבצעו את תפקידם מאחורי הקלעים. לוּ חכמו ח"כינו וישכילו זאת, תהא אחריתם של יועצים אלו שווה את תמורתם.
(צילום: פלאש 90)
