וברך פרי בטנך
בזמן שהותו בעיר צפת (שנת התרפ"ג – 1923 למניינם) ביקש אדמו"ר "באבא סאלי" זיע"א מחכמי ורבני צפת להודיעו על תלמידי חכמים אביונים ועניים כדי לחלק צדקותיו. יעצו לו חכמי צפת על תלמיד חכם גדול בתורה ובשנים בשם רבי ציון הכהן אשר הינו חולה משותק חלקית ורתוק למיטה, בודד וערירי, כי אשתו ובניו נפטרו ברעב גדול ששרר בארץ בימי מלחמת העולם הראשונה.
האדמו"ר סר לביתו של רבי ציון הכהן ומצאו בחדר צר ארבע אמות על ארבע אמות, ספק מרתף ספק מערה, ללא אור וללא אויר צח, מוטל במיטה רעועה במצב אנוש, באין יכולת לזוז במקומו. ואלמלא אנשי חסד ונשים צדקניות הסועדים אותו במיטת חוליו תמורת תשלום, היה מצבו חמור יותר.
נתן לו אדמו"ר "באבא סאלי" מכסף הצדקה שבידו מנה אחת אפיים ופנה לצאת בברכו אותו בברכת רפואה שלימה כנהוג. והנה פונה אל אדמו"ר "באבא סאלי" החולה ואומר: "רבי, ברכני ברכה שלמה!" – "מה היא ברכה שלמה אשר אתה מבקש?" "ברכני שאזכה להתרפא, ולהתחתן ולהביא בנים כדי להשאיר זכר אחריי", ענה החולה.
עמד האדמו"ר משתומם, אדם בגיל מבוגר למעלה משבעים, חולה מוטל על ערש דווי, מבקש ברכה ולא סתם ברכה רגילה, כי אם ברכה למעלה מהטבע. הרגיש החולה בתמיהתו של אדמו"ר, התחזק ואמר: "רבי! בטוח אני ומאמין באמונה שלמה, כי אם תברכני כפי בקשתי, תתקיים ברכתך בי". "מאמין אתה באמונה שלמה" שאלו אדמו"ר ? – "הן!" ענה החולה, "אחרת לא הייתי מבקש". התפעל האדמו"ר מדבריו וברכו כפי בקשתו.
חלפו עשר שנים, ובשנת התרצ"ג עלה שוב אדמו"ר לארץ, ובהיותו בצפת נזכר באותו חכם ובאותה ברכה שברכו, והתעניין במצבו.
עיר הקודש צפת תובב"א (צילום: באסל עווידאת - פלאש 90)
על חכם ציון הכהן כבודו שואל? יבוא ויראה את מצבו, הרי הוא בכבודו של עולם. סר האדמו"ר עם אחד מרעיו הרבנים לביתו, ומצאו יושב במרפסת ביתו, מלובש בגדי כבוד ומסב בכורסא נאה, ומסביב מפזזים ומכרכרים שני ילדים קטנים.
דרשו אחד בשלום השני, ושח לו רבי ציון הכהן את הנס והפלא שקרה לו בזכות ברכת האדמו"ר: "לאחר שאדמו"ר ברך אותי בברכתו, הגיעה לצפת מאמריקה אישה אלמנה עשירה עם ביתה הצעירה שהייתה בגיל שבע עשרה. ביקשה לחלק צדקה, הדריכוה חכמי צפת לביתי. בראותה את מצבי הקשה נכמרו רחמיה, וצוותה כי יפנו את החדר מכל הרהיטים, יסיידו ויצבעו, יחליפו את המיטה וכלי מיטה בחדשים, ולקנות כל הנצרך על חשבונה. והיא עצמה פיקחה על הכל, והחליטה לא לחזור לאמריקה, כי אם להישאר עימי ולטפל בי ככל הנדרש.
המלווה שהיה עימה אשר תרגם לי את דבריה, אמר: חכם, ב"ה עכשיו יש מי שיטפל בך ויכלכל את שיבתך בכבוד, אישה זו הניצבת עמך, קיבלה עליה להישאר עמך ולטפל בך כראוי. חס ושלום עניתי, איך יתכן לעבור על איסור יחוד עם אישה וכו'.
מסרו לה את דבריי, ושאלה: "מה עליי לעשות, כדי שאוכל לטפל בו, דעתי נחושה לטפל בו ולסעדו במיטת חוליו, ויהי מה".
דרך אחת ויחידה ישנה והיא: אם תינשאי לו כדת וכדין. "מסכימה" – ענתה האישה. אך התנגדתי בכל תוקף לישא אותה לאישה, ולהפתעתם ותמיהתם של החכמים. אם כן אמרו לי: "אסור לרחם עליך יותר".
אם באמת מרחמים אתם עליי, אמור לה שתשיא לי את ביתה הצעירה. שחקו החכמים בליבם, אך האישה שאלה: מה הוא אומר? אמרו לה את בקשתי. הדבר אינו תלוי בי כי אם בבתי, נקרא לנערה ונשאלה את פיה – ענתה האם. שאלה האם את ביתה: המוכנה את בתי להינשא לזקן חולה זה? ותען הנערה: רצון אמי זהו רצוני, ואם אמי מסכימה אני מוכנה.
ומיד שכרו את הדירה הזאת שאני גר בה, והביאו רופאים מומחים, וב"ה זכיתי והולדתי בנים, ואלה הם הבנים אשר חנן ה' אותי, הודות לברכת כת"ר, ואמונתי החזקה בה', המתאווה לתפילתם ולבקשתם של צדיקים, ושומע את שוועתם, ומקיים דבריהם".
התפילה ברום עולם
מסירות נפשו של אדמו"ר "באבא סאלי" זכותו יגן עלינו אמן, על התפילות – תמידין כסדרן, בזמנן וכהלכתן ועד להקפדה על נטילת ידיים קודם תפילה, הייתה מעל ומעבר לכל המושגים. גם בנסיעותיו הרבות, שמר והקפיד על זמני תפילתו, ומן השמים סייעו בידו שלא לסטות ממנהגו.
סיפר בנו אדמו"ר רבי ברוך, שיבדל לאורך חיים טובים אמן: "לפני כ-40 שנה, הייתי לצדו של מורי ורבי אבי במסע מיוחד ממרוקו לצרפת. באחד מימי המסע, עלינו על כביש ארוך ופתלתל, שהנסיעה בו נראתה אינסופית. שעות ארוכות נמשכה הנסיעה. הגענו לכביש פתלתל והשמש נטתה לערוב. הדקות שנקפו הציקו לאבא. "חייבים להתפלל מנחה, אם נשתהה עוד מעט, יבוא כבר זמן ערבית", אמר אבא. הוא קם ממקום מושבו ואמר לי: "אני פותח בתפילה. כשאגיע לתפילת העמידה, תעצור את הרכב במקומו".
בנו האדמו"ר רבי ברוך אבוחצירא נושא דברים לזכרו, היום (צילום: יעקב כהן)
"הנסיעה הייתה בלב כביש המסוכן, שהיינו רחוקים מסופו, אולם ברגע שבו עמד אבא לפתוח בתפילת העמידה, עצרתי את הרכב במקום. אבא יצא מהרכב ונעמד בשולי הדרך, כשהוא מתייחד עם קונו בתפילה. לא חלפו אלא שניות אחדות ואל מקום עומדנו מגיח שוטר במדים, רכוב על אופנוע. "אסור לך לעצור כאן ולו לרגע", הוא אמר לי בטון קשוח. החוויתי לו באצבעי על אבי הצדיק, השרוי בתפילה, בהסבירי כי הרכב יישאר על מקום עומדו עד תום תפילת הצדיק ויהי מה. ברגע שבו נתלה מבטו של השוטר הגוי בפני הצדיק ובתנועתו, הוא נאלם דום ובאופן אינסטינקטיבי, ללא אומר וללא דברים, שלף מכיסו פנס גדול, מיקם עצמו לפני רכבנו החונה על אם הדרך, והחל מכוון את התנועה הזורמת, לבל תתנגש ברכבנו.
עם תום התפילה, כשנכנס שוב אבא לרכב, בתום התפילה, ביקשתי את רשותו לצאת ולהודות לשוטר, לנגד עיניי ראיתי את השוטר עולה חיש על אופנועו וממהר להיעלם מהמקום. בראות אבא את תמיהתי, אמר לי: "אל תחפש את השוטר. לא אליו התודה, אלא ליושב במרומים" ולא היה במקום שום שוטר במציאות. והרי זה עתה אמרתי ב"אשרי" של תפילת מנחה: "רצון יראיו יעשה".
באחד הימים, בשעת בין הערביים, היה אדמו"ר "באבא סאלי" באוטובוס, בדרכו מארפוד, לעיירה קסרסוק, בהגיע זמן תפילת מנחה, שלח האדמו"ר את משמשו, ר' ניסים לנהג הערבי, לבקשו, שיעשה חניה למספר דקות, כדי שיוכל להתפלל מנחה, הנהג הערבי, לא רצה כלל להתייחס לבקשתו של אדמו"ר, ואדרבא האיץ ברכבו, על מנת להגיע לעיר, לפני רדת החשיכה.
האדמו"ר לא ויתר על תפילת מנחה בניחוחא ובזמן, והציע תשלום לנהג תמורת ההמתנה, והנהג דחה את הצעתו של האדמו"ר והמשיך בדרכו. האדמו"ר לא אמר נואש ולמשמשו אמר, שיתכונן לרדת מן האוטובוס לתפילה. לאחר שתי דקות ארע פיצוץ באחד מגלגלי האוטובוס, ובעל כורחו, הסיט הנהג את רכבו לצד הדרך, וירד במרירות גדולה להחליף את הגלגל. מיד אחריו ירדו האדמו"ר ומשמשו, להתפלל מנחה. ברדתם אמר האדמו"ר למשמשו שיש להם רווח כפול ומכופל, הם גם יתפללו בלי לשלם בעד החניה, ונוסף לזה באותה הזדמנות, ינוחו קמעה ויתפללו גם תפילת ערבית, ורק לאחר מכן ימשיכו בדרכם, כי לפי מה שנראה לו יארך התיקון כשעתיים. רק לאחר שחזר האדמו"ר לאוטובוס, כשסיים תפילת ערבית, גמר הנהג את מלאכתו, חזר אל ההגה והמשיך בדרכו.
מקרה דומה קרה לאדמו"ר פעם, בדרכו מהשפלה לירושלים, בשנת תשי"ב (1952). הוא ביקש מהנהג שיעצור את רכבו באזור שער הגיא, שהיה מאוד מסוכן באותם ימים, בגלל קרבתו של הגבול הירדני. הנהג סרב בטענה שזהו מקום סכנה, וכבר אירעו שם היתקלויות עם חוליות מסתננים.
"נס במקום הזה". שער הגיא כיום (צילום: נתי שוחט - פלאש 90)
אך האדמו"ר לא ויתר, ושוב לפתע, כבה מנוע האוטובוס ללא סיבה, הנהג טרח מאוד למצוא את מקור התקלה ולהניע את המנוע מחדש, אך בלא הצלחה, בינתיים ירד האדמו"ר והתפלל את תפילתו. כשגמר וחזר אל מקומו, שלח את מלווהו אל הנהג, שיאמר לו כי אפשר כבר להניע את הרכב. וכך היה. להפתעת כל הנוסעים, מיד כשהתיישב הנהג ליד ההגה, ציית לו המנוע, וכשם שלא ידע בשל מה נגרמה התקלה, כך לא הבין, איך סולקה. הוא רק ניחש, שלאדמו"ר פתרונים. כל זאת עשה אדמו"ר, זכר צדיק וקדוש לברכה, כדי להתפלל תפילתו בזמן ובישוב דעת, ולא הסכים לשום פשרה וקולא, באף מצב.
"והקיבה" – אלו מאכלים כשרים
פעם, באחד מביקוריו של אדמו"ר "באבא סאלי" זיע"א בפריס בשבת קיצית, ביקש הרב, שיגישו לו אבטיח לאחר הסעודה. בתו של הרב, שהתגוררה אז בפריס, כבעלת הבית וכמצוות כיבוד אב עליה, מיהרה למלא את רצונו. ניגשה למטבח, להכין את האבטיח. אותה שבת, נזדמן בדרך "מקרה" לפריס, יהודי ירושלמי, ידיד המשפחה, שאף הוא התארח אצל חתנו של הרב וזכה לשבת עימם בסעודות השבת.
אותו אורח, ראה על האבטיח חותמת עם השם "כרמל" ושאל את מארחיו, למקורו של האבטיח. הוא נענה, שהאבטיח מיובא מישראל ומיד שאל האם הוא מעושר? המארחים הודו, שלא שמו לב לכך שהאבטיח מהארץ, כי בדרך כלל, האבטיחים המצויים בשוק שלהם לא מהארץ. ברור, שאותה שבת, לא אכל אדמו"ר ר' ישראל, מהאבטיח. הוא אמר, שיתכן שאותו אורח הגיע לשם במיוחד, ולו רק כדי להצילם מאכילת "טבל".
"בכל צרתם לו צר"
הימים ימי הסליחות, חודש הרחמים תש"ל (1970), עם ישראל בארץ ובעולם כולו, נדהם מהצלחותיהם האחרונות של המחבלים, להפריע למהלך החיים בארץ ובכל מקום, שרק יכלו להגיע אליו. באמצע חודש אלול, הצליחו קבוצת חבלנים, לחטוף מטוס אל על, שהיה בדרכו מלוד לארצות הברית והנחיתו אותו באזור זרקה, שבעבר הירדן. במטוס היו נוסעים רבים ועשרות מהם היו מאחינו בני ישראל, זעקה גדולה קמה בארץ ובכל מקום בו גרו קרובי החטופים ונעשה מאמץ עליון על ידי הגורמים, להביא לשחרור המטוס ונוסעיו. המחבלים שחררו לאלתר את החטופים שאינם מבני ברית, ואת היהודים בעלי כל הנתינויות, השאירו בידם כבני ערובה, עד שיתמלאו דרישות רבות, אותם דרשו מהממשלה בישראל.
החטופים הוחזקו בתנאים קשים מנשוא. שניים מהמטוסים החטופים בזרקא
בין החטופים השבויים בזרקה, היו מספר רבנים חשובים, שחזרו לקהילותיהם לאחר שהות בארץ. מיד עם הגיע הבשורה על נפילתם בשבי, ארגנו בני משפחותיהם בארץ תפילות מיוחדות ואמירת סליחות להצלתם ולא חסכו כל מאמץ, כדי לעורר רחמי שמים, שכל השבויים יחזרו לבתיהם לשלום.
אחד הדברים הראשונים שנעשו, היה להתקשר לאדמו"ר "באבא סאלי", שיעורר רחמי שמים, להצלת החטופים. האדמו"ר הצטער מאוד לשמוע את המקרה והבטיח לעשות כל שביכולתו, למען החטופים.
עברו יומיים ודבר לא השתנה, החטופים הוחזקו בזרקה, שהוא אזור מדברי, בתנאים קשים מנשוא, שהמחבלים הדגישו במיוחד, על מנת לזכות במקסימום מתביעותיהם. בני משפחותיהם של הרבנים, החליטו לנסוע לנתיבות, לבית האדמו"ר ה"באבא סאלי" ולהתחנן לפניו, שיבטיחם, שקרוביהם ביחד עם כל החטופים, ישוחררו בקרוב בריאים ושלמים.
לבית ה"באבא סאלי", הגיעו בערך בשעה שתים עשרה בצהריים ומצאו את האדמו"ר, שזה עתה נטל ידיו והחל בסעודה.
משראה האדמו"ר את חתנו, הבין שלא הגיע אליו מירושלים, בסתם יום של חול, בלי סיבה מיוחדת, אך בשום אופן לא הסכים לשמוע מה יש בפיו. הוא ציווה על כל הבאים ליטול ידיים ולהצטרף לסעודה. בלית ברירה ובלב כבד, נטלו הכול את ידיהם ובצעו על הפת, אך לאכול לא יכלו ורק חיכו להזדמנות לשטוח את בקשתם לפני האדמו"ר. האדמו"ר, שהרגיש במתיחות השורה בקרב אורחיו ולאחר שנודע לו שאחד הבאים הוא רבי דוד הררי רפול, בנו של הגאון הצדיק רבי עזרא הררי רפול זצוק"ל, ידידו מלפני כחמישים שנה, הפסיק סעודתו והסכים לשמוע את בקשתם.
כאן סיפר חתנו מחדש את פרשת החטיפה והדגיש לאדמו"ר ה"באבא סאלי" שבין החטופים נמצאים גם רבנים חשובים ובתוכם בני משפחת רפול, שאת סבם ואביהם הכיר והעריך מאוד. האדמו"ר, לאחר ששמע את כל הסיפור, ענה ואמר: "וכי חושבים אתם שאני מחכה לכם, שתבואו לכאן ותבקשו שאעורר רחמי שמים למען החטופים? דעו לכם, שכבר מלפני יומיים, מהרגע שבאה אליי הבשורה הרעה על החטיפה, לא הייתה לי מנוחה וכל הזמן עמדתי בתפילה לפני בורא עולם להצלתם. כמעט לא אכלתי ובלילות האחרונים, לא יכולתי לעצום עין מרוב צער על מצבם וגורלם של החטופים. אך ברוך ה', יש לי בשורה טובה עבורכם, לאחר לילה שלא עצמתי עין והזלתי הרבה דמעות לפני בורא עולם, כשהגיע זמן התפילה, ניגשתי להדליק נרות, לעילוי נשמת הצדיקים שיעוררו רחמים מלמעלה להצלת החטופים. והנה אני רואה כמין אור גדול, "וגילו לי מן השמים" שכל החטופים ישוחררו בקרוב, בריאים ושלמים. ובאותו רגע ידעתי, שנתקבלו תפילותינו ביחד עם תפילות כל בני ישראל ואין יותר מקום לדאגה. ולכן הרשיתי לעצמי עתה, לאחר מנוחה קצרה, לערוך סעודה שתהיה מעין סעודת הודיה, על הבשורה הטובה שנתבשרתי".
כמובן שכל הנוכחים קיבלו את דברי האדמו"ר בשמחה רבה והמתח הרב ששרר עד לאותו הרגע, החל להתפרק. אך בכל זאת, הוסיפו להקשות, מתי יארע דבר, האם מיד? או לאחר זמן? ואדמו"ר השיב, שהנשים והקטנים ישוחררו מיד והגברים יגיעו לבתיהם בעזרת ה', עד לראש השנה הבא עלינו לטובה.
ומדברי ה"באבא סאלי" לא נפל דבר. למחרת הגיעו להסכמה עם המחבלים וכל הנשים והקטנים השבויים, שוחררו ומיד החל משא ומתן מורט עצבים שבסופו פוצצו המחבלים את המטוס ושחררו את החטופים. היה זה בערב ראש השנה. השבויים נחתו בקפריסין כתחנת מעבר והיה חשש, שלא יספיקו להגיע לבתיהם, לפני כניסת החג ורק ברגע האחרון, נמצא עבורם סידור טיסה שהביאם לניו יורק, מספר שעות לאחר התקדש החג בארץ, אך שעה קלה לפני כניסת החג בניו יורק. הם הספיקו להניח תפילין, מצווה שלא זכו לה כל ימי שביים, להחליף את שמלותיהם ולקבל את פני החג, כך התקיימו דברי "נבואתו" של האדמו"ר, ממש כמסירתם.
שעות לפני התקדש החג, נחתו השבויים בארה"ב. שדה התעופה JFK בניו יורק
המאלף במקרה זה הוא, התבטאותו של אדמו"ר, שצערם של ישראל הוא צערו האישי ואין הוא צריך שיבקשו ממנו, להתפלל להקל על צערם של יהודים או להצלתם. הוא רואה בזה חובה קדושה שכל אח עושה לאחיו. זו הלא הפעם היחידה, שהאדמו"ר "באבא סאלי" העיד על עצמו, שהרבה להצטער בצערם של הפונים אליו. כמעט בכל פעם, ששערי בקשה ננעלו כביכול, הרבה להצטער ואף הוריד דמעות רבות, להביא פורקן ורפואה שלימה לכל פונה.
הושיבו ישיבה על קברו
מיד לאחר הסתלקותו של האדמו"ר רבי ישראל אבוחצירא בד' שבט תשד"מ, החלו רבים לעלות אל קברו. בני משפחתו מיהרו להושיב ישיבה על קברו ואט אט החלו לבנות מוסדות תורה וחסד בו לומדים ומתחנכים מאות תלמידים ברוח ישראל סבא.
כיום, מונים מוסדות בבא סאלי בעיר נתיבות, מעונות יום, גני ילדים, בית ספר לבנות בית יעקב, תלמוד תורה זיכרון ישראל עבור בניהם של חניכי הישיבות בני תורה מעדות המזרח, בשיטת הלימוד המוכרת כ"זכרו", בפיקוחו האישי של המפקח הנודע הרב משה קלצקין שליט"א מירושלים ובניהולו של הרב מנחם אפשטיין.
המוסדות כוללים גם רשת כוללי אברכים ברחבי נתיבות, כוללי הוראה, כולל הפועל לפי המסלול של ארגון "דרשו וכולל לגמלאים, שחלק מהאברכים בו היו מהמתפללים הקבועים במניין בו בהתפלל האדמו"ר רבי ישראל אבוחצירא זיע"א.
כמו כן הוקם בסיעתא דשמיא מכון הוצאת ספרים, לחקר כתבי מרן רבינו יעקב אביחצירא זיע"א "אביר יעקב" במטרה להאדיר את הספרים הקדושים של רבני משפחת אביחצירא בכלל ובפרט את ספריו הקדושים של מרן ה"אביר יעקב" זיע"א. העוסקים בקודש פנימה, חברי המכון, הינם אברכים חשובים תלמידי חכמים אשר תורתם אומנותם ועמלים שעות רבות על מנת לפענח כל מאמר ופירוש בספריו הקדושים.
