שקט.
עברו כמה שניות ארוכות, עד ששמתי לב ששאלת שאלה, ילדונת.
תמר עמדה מול תמונת ביתה משוחחת במחשבתה עם שירל'ה הקטנה והגדולה גם יחד.
שניות ארוכות של כלום חלפו, עד שעניתי לך, בתמיהה- "מה פרוש? היא המשיכה להתפלל עלינו, על כולנו!"
"עלינו?" הבטת בי בספקנות, וניכר כי לא האמנת לי. "אז, מה, אמא- תמיד מתפללים? כל החיים? תמיד מבקשים בקשות וה' נותן ושומע?" הייתה זו תגלית עבורך. אבל האמיני לי, ילדה- גם עבורי.
פתאום חוויתי איתך את התחושה המשכרת הזאת- את הרגע האינסופי שאין לו תכלה. כן, לעולם לא נגמרות הבקשות, לעולם לא פוסקות הדמעות. לעולם לא נסגר הסידור, לעולם לא ייתם על מה לבקש. לעולם לא.
והיו עוד כמה דברים שלא נגמרו, אבל אותם לא פרטתי באוזנייך, ילדה יקרה שלי. לא הסברתי לך אז, כשעוד היו אוזנייך כרויות לשמוע ולקבל- שגם שם, בשמים, לעולם לא נמאס מלהקשיב… לא גיליתי את אוזנך כי מייחלים לבקשותייך. לא ספרתי עד כמה אהובה את, ותפילתך. עד אנה תלך השפעתה ותגדל. לא גיליתי לך, שירה- את הסוד האמיתי של חייך. את סודה של תפילתך.
חרש עזבה תמר את חדרה של ביתה, כמו תופרע שנתו של אי מי מרחש פסיעותיה. דממה של הבנה שררה בבית, רגעים של חשבון נפש. רגעים של תפילה.
שירה:
נמאס. נמאס כבר לבא לכאן כל בוקר בשמונה, לשבת באותו הטור ובאותו שולחן ולעמוד מול מבט נוקב של מורה כבודה שמורה לך לפתוח סידור ו… להתפלל. נמאס. למה הם לא מבינים שזה פשוט לא מדבר אלי? אני פותחת את הסידור ומרגישה את הכלום הזה נושף בעורפי, מכה בי בשוטים של נקיפות מצפון, צורח מתוכי מילה אחת ויחידה שכולה ריק ואין. מדבר ציה ושממה הם משל עלוב למתחולל בתוכי. אז אנא, המורה, אם איני פותחת את הסידור כנראה שיש לכך סיבה מספקת.
מהי הסיבה, את שואלת? ובכן, זו עובדה: אין לי טעם ושייכות במילים. הן עוברות לידי. אני ממלמלת אותן בשגרתיות יום אחר יום. אולי כשסוף סוף משהו יבין אותי באמת, יהיה לי את מי לשאול את כל השאלות הללו. בינתיים אני כאן, יושבת בכיתתך, ומסרבת בתוקף לעשות את שעושות כולן. הן אוהבות להתפלל, המורה. הן שואבות מכך סיפוק והנאה. את התפילה של מירי ה' מקבל מן הסתם בזרועות פתוחות. וטובי, שמתפללת בכזו כוונה (כך נראה לי-) ולא מוציאה עיניים מהסידור- אז את הבקשות שלה ה' לוקח ומקבל. לי אין קשר ישיר, אצלי הקוים משובשים. למה, תסבירי לי המורה, למה שהוא יקשיב דווקא לי אם יש לו תפילות מושלמות כל כך כמו של מירי וטובי, כמו של פנינה ובת שבע, הצדיקה של הכיתה, שאגב, נראה לי שמתפללת גם ערבית. יש שמועות כאלה, לא בדקתי. זה לא מעניין אותי.
בכלל לא.
את שואלת אותי איך אני יודעת? כי ככה זה. לא צריך לומר לי במפורש. אם אין קשר ושייכות אז מה הטעם להתפלל? אם אני לא מכוונת בתפילה אז זה "כגוף בלי נשמה", לא כך? יש לי זיכרון טוב, המורה. הייתה לנו סמינריסטית בכיתה ג' שאפילו חיברה לזה שיר. התפילה שלי היא גוף בלי נשמה. היא ריקה, מרוקנת. המחשבות שלי רחוקות. מה שאני צריכה באמת בכלל לא כתוב בסידור, את מבינה???
הלוואי ויכולתי לומר לך את זה, המורה. אבל את בטח תחשבי שזאת חוצפה, ואולי גם כפירה. את בטח תסתכלי עלי, על שירה חיימסון שכל כך הערכת עד עכשיו, ותחשבי לעצמך: 'אהה… אז זאת שירה חיימסון? מעניין… לא ידעתי… חשבתי שהיא יותר איכותית…'
אהה, המורה. אז הנה, אני שותקת, והסידור שלי עדיין סגור. והפה. והלב. והכל בעצם.
רק עוד משהו קטן לספר לך המורה. את בלאו הכי לעולם לא תקראי את המילים הללו, אז לא אכפת לי לכתוב אותן.
בליל שבת האחרון אחותי התנדבה לארח אצלנו את הכיתה שלה ל'שמירת לשון' ולקבלת שבת. הן חמודות, החברות שלה. תמימות כאלה. באו עם סידורים והתחילו לשיר "לכה דודי". אמא פינתה להן את הסלון, ואני פסעתי לחדרי, מחכה שתלכנה.
פתאום שמעתי נקישה בדלת. אמא נכנסה לחדרי, וחייכה. "שבת שלום שירה" היא אמרה לי בנעימות, ואני השבתי 'שבת שלום' רפה. סבורה הייתי כי אמא תסתובב ותצא, אך לא כך היה. אמא נותרה עומדת על מפתן החדר, ואני הרמתי מבט בוהה מהספר (משהו מהספרייה של בית הספר, אל תדאגי, המורה) נתקלת במבט מלטף שכבר מזמן לא חיבר בינינו.
טוב, המורה, זה נושא אחר… אמא שלי היא אישיות באמת מיוחדת, אבל מה לעשות, גם היא לא תמיד מבינה אותי… אבל לא משנה. בקיצור, אמא נכנסה לחדר ושאלה אותי אם אני מסכימה שאעביר את התמונה שלי ממסיבת הסידור אליה לחדר ההורים.
'פ'סדר'- משכתי בכתפי באדישות. 'אבל למה?' לא התאפקתי מלשאול. אמא כמו חיכתה לשאלה. "התמונה הזו יקרה לליבי-" ענתה לי בפשטות. "היא מזכירה לי עד כמה הסידור הוא ידיד הנפש של חיי, ועד כמה חסרה לי לפעמים התמימות היפה הזאת, שהייתה לך אז, בשעתו-" הצביעה אמא על פני המחייכות שניבטו מן התמונה- "התום הרך הזה שהבטיח אז בכל הכח שהסידור הוא הדבר הכי חשוב בעולם…"
השפלתי את מבטי. משהו רטוב התגנב לקצה העין הימנית. אופס. אסור לבכות בשבת, נכון?
אז מיהרתי לנשום עמוק, כאילו לא נגע לי אישית- "אבל התמונה הזאת יקרה גם לי…" ופתאום צלל קולי ללחישה חרישית- "אני אוהבת אותה… אני רוצה אותה תלויה לי על הקיר לתמיד…"
ולך אני אומרת, המורה, שהתמונה הזאת מזכירה לי את שירה האמיתית… גדולה, בוגרת אמנם, חמש שנים אחרי אותה מסיבת סידור בכחול לבן- ועדיין רוצה מאוד להתפלל כמו אז, כמו שפעם שרתי בטוהר… "ותן בליבנו בינה להבין.. להשכיל.. לשמוע… ולקיים".
המורה, אני לא הגשתי את העבודה בספרות, אני יודעת. לא היו לי כוחות לזה. אכפת לי מהציון, כן, אבל יותר אכפת לי מהאמת שלי עם עצמי. מחר בעז"ה אני מקווה לפתוח אותו שוב, את הסידור, ולנסות גם לפתוח ערוצים חדשים של אמון ואהבה. ואם אצליח- את כבר תדעי, המורה.
את תראי עלי.
