ביום שלג בשנת תרצ"ד, עבר הרב שמואל שפיגל, תושב ברלין, בחצר בה היו ערמת אפר ושרידים חרוכים של ספרי קודש יהודיים שנשרפו על ידי נאצים והיו מושלכים בשלג.
בקצה הערמה המפויחת הבחין הרב שפיגל בהגדה של פסח. שוליה היו חרוכים אך נראה היה שהספר עצמו לא נשרף הודות למי השלג שנספגו בו. הרב שפיגל לקח את ההגדה לביתו, ייבש אותה וצירף אליה פתק בכתב יד:
אוד מוצל מאש.
לאחר שהנצים ימ"ש הראו את גבורתם והעלו על המוקד רבי רבבות ספרים יקרי ערך, הלכתי פעם אחת, ובאתי אל איזה חצר אשר שם היתה צבורה ערימת אפר מהספרים שנשרפו. הערימה היתה מכוסה שכבת שלג אשר ירד בינתים. ובירכתי הערימה מצאתי את ההגדה הזאת שלא נשרפה לגמרי רק נחרכה מעט. הרימותי אותה כשהיא כלה רטובה מחמת השלג הנמס, ולקחתיה אל ביתי למזכרת.
ברלין. בחורף שנת תרצ"ד
הרב שפיגל לקח את ההגדה החרוכה עמו כשעלה לארץ ישראל. שלושה מארבעת ילדיו, בנו צבי-הרמן ובנותיו רחל וגיזלה, נספו בשואה עם בני משפחותיהם. בתו חנה עלתה לארץ ישראל בשנות השלושים. ההגדה נשמרה בבית המשפחה בתל אביב. נכדה של חנה, אילן גנות, תרם את ההגדה ליד ושם, שם העלו תיעוד מההגדה:
מי עשה את הגדת הפסח?
אוי אבא, קורע