הטור הקודם היה כואב, אין ספק.
אף שאין הנחתום מעיד על עיסתו, אך לקוחותיו יכולים בהחלט לעשות זאת, וזה מה שהם עשו. אז נכון שהוא היה קיצוני, ולא ביטא את הנורמות במרבית משפחות – אך בכדי לעורר על עניין מסוים, יש להקצין בתיאורו למען הבנת הנקרא, ובמקרה דנן: הבנת הנקרע…
אך גם לכל אחד מאתנו יש מה לשפר. מבדק קצר שערכתי העלה ממצאים לא נעימים בעליל: ילד הרוצה את תשומת לבנו – אם בבקשת דבר-מה, אם בשאלה כלשהי, ואם ביחס גרידא – נדרש לקרוא ולזעוק זאת שמונה פעמים(!), בממוצע. אודה ואבוש, כשהכנסתי את עצמי למבדק, הוא לא שינה הרבה ולא הטה את הסקר לכיוון הנגדי. ודווקא לכן אני חש את עצמי כיכול להביע את המחשבה על כך, ולא מעמדה של התנשאות, אלא כבעיה משותפת שעלינו לפתור.
הילד האומלל רוצה לשתות. הוא מבקש מאתנו כוס מים. אבל אנחנו עסוקים בחישוב מחיר הקנייה שערכנו זה עתה, לעומת המחירים המופיעים בעיתון שמול עינינו. הילד מבקש שוב. אנחנו שקועים עמוק-עמוק בין המספרים הקטנים, והכעס על ההטעיה שעברנו מתחיל לבעבע.
"איך הם לא מתביישים?!" אנחנו שואלים את עצמנו, וברקע מתנגנת לה בקשתו של הילד, זו הפעם השלישית. אלא ששוב אנו לא פנויים להקשיב. בשלב הזה הילד מתחיל ליילל, ואת בקשתו הצנועה הוא זועק הפעם במנגינה טורדנית, שהמלחין שלה היה כנראה איש קשה-יום. ואז אנחנו אומרים לילד את המשפט הבא: "למה אתה לא יכול לבקש יפה? למה אתה צריך לבכות על כל דבר?!" ואת התשובה – רק הוא יודע…
וכל זה לא נובע מאטימות או מרוע לב, חלילה. זהו רק חוסר מחשבה וחוסר שימת לב. וחבל. כי ילד יכול לפרוח, לצמוח, ללבלב. רק נקשיב לו, נהיה אתו, נחמיא לו. נפתח מעצמנו שיחה עמו. ואם תרצו, אביא לכם הוכחה ממעשה מפעים ששמעתי לא מזמן על יהודי טוב אחד. הלה נוהג לעבור בין הסובבים אותו, וללחוש על אוזנו של כל אחד ואחד מספר מילים טובות, לפרגן לו מחמאה או שתיים, או סתם לחייך אליו בהערכה. ולא נחה דעתו של אותו יהודי טוב, עד שהחליט ביום חמים לשים פעמיו אל גן-החיות הסמוך לביתו (רמז: הוא נסגר לאחרונה לצורך שיפוצים), ושם, להפתעת השוהים במקום, לחש הוא לסוס ששוטט באורוותו: "כמה אצילי אתה. כמה חזק הנך. סוס מוצלח, סוס טוב". והנה, לתדהמת אותם שוהים מופתעים דלעיל, צהל הסוס בקולו, והחל קופץ ומרקד מרוב שמחה. ללמדנו שאין בריה בעולמנו שאינה זקוקה ליחס.
וכידוע שכן הדבר בצמחים, אשר ככל שמדברים אליהם במילים טובות ונעימות, כן הם פורחים. ויתרה מכך, שאף הדוממים מגיבים לתשומת לב חיובית, והדבר אף נוסה בניסוי מדעי. כאשר לקחו החוקרים טיפה של מים ודיברו ב"אוזניה" מילים בעלות תוכן חיובי, הרי כאשר קפאה הטיפה, היא הפכה לגביש קרח מרהיב ביופיו. ואילו כאשר דיברו בקרבתה מילים שליליות, הטיפה הקפואה הייתה לפתית חסר צורה וחסר חן.
ואם כך בחי, בצומח ובדומם, בבני-אנוש על אחת כמה וכמה. קל לאדם להיות נחמד לזולתו כאשר הוא מחוץ לביתו, אולם ביתר שאת עלינו להקפיד על נתינת יחס לילדים הרכים. הווי אומר: כאשר אדם מוביל את ילדיו אל מקום לימודם, עליו לבכר שיחה עם הילד, על פני שיחה עם ידיד. לא שאלתי רב, אבל אני משער ששיחה זו עדיפה גם מאשר שמיעת שיעור תורה בעת ההליכה. הבה ונשים לב אל הנשמות הזכות. ואם נשים לב אל הנשמה, נראה את אורה הזורח כאור החמה.
ולסיום, סיפור שקיבלתי מאותו יהודי משמח נפש כל חי: באחת מערי הצפון הרחוקות, קיים לו תלמוד-תורה (להלן: ת"ת). במהלך השנה סקר מנהל הת"ת את מספר תלמידיו הרשומים אצלו, והגיע לכלל מסקנה שהמלאי הולך ואוזל. אין מספיק ילדים בת"ת. צריך לעשות משהו. לא ייתכן ככה. ועוד שלל החלטות מנהליות, שלא תמיד באות לידי ביצוע. הוא נועץ בכל אנשי ההוראה שבת"ת, והתקיים בו "מכל מלמדי השכלתי" כפשוטו של מקרא. היה זה אחד המלמדים מן הכיתות הנמוכות שהעלה רעיון, ואף קיבל את אישורו של המנהל ואת אורו הירוק. ומן הכוח אל הפועל.
הגיע סוף השנה, עת שהילדים הרכים משתעשעים במחשבה על החופש המחכה להם מעבר לפינה. בכיתתו של המלמד המדובר עורכים טקס סיום שנה, ובו מקיים המלמד את אשר תכנן. הוא עובר על רשימת התלמידים, ומעמידם אחד לאחד על כיסאו. שוו בנפשכם: הינוקא הרך עומד על כיסא המלמד! איזה אושר. אך בזאת לא תם הטקס. המלמד נעמד לצד הילד המאושר, ולמול עיני כל הכיתה, מתחיל הוא לומר כל שבחו בפניו: "היית ילד צדיק!"; "ראיתי איך ויתרת הרבה לחברים!"; "למדת יפה מאוד את הגמרא!", וכן עוד ועוד מחמאות כנות ואמיתיות. וליתר ביטחון שואל המלמד את תלמידיו: "נכון שזו אמת, כל מה שאמרתי עליו?" וכולם עונים ואומרים: "כן, כן!" ואף מוחאים כף אל כף. וכך עושה המלמד לכל ילדי כיתתו.
הילדים המאושרים יוצאים מן הת"ת בתחושה מרוממת, בתחושה נפלאה. ומיד רצים הם להוריהם ומספרים להם את כל הדברים הללו, כיצד שיבח אותם המלמד, וכיצד החמיא להם על כל התנהגותם המצוינת. ודרכם של שמועות מסוג זה שעושות הן לעצמם כנפיים ומקור, ועפות הן אל אנשים רבים ומנקרות בראשם לאמור: שים לב איזה תלמוד-תורה נפלא יש כאן בעיר. כדאי לשלוח לשם את הילדים.
ולשנה אחרת כבר לא היה די מקום לכל התלמידים שהתדפקו על שערי הת"ת…
תודה.
מזדהה