יוחנן, ניצול שואה היה. אחר מלחמת העולם השנייה, היגר לארצות הברית, שם בנה בית חדש, הפעם בלי כיפה, בלי ציצית, גם בלי שבת. באחד הימים, הוא נקלע לשיחה עם רבי אליעזר סילבר, זכר צדיק לברכה, אחד מבכירי ראשי הישיבות החרדיות באמריקה, הוא שטח בפניו את הסיבה בעטיה השליך אחר גוות את ערכי היהדות, בהם אחז בלהט טרום השואה.
”המהפך שלי התחולל בשל מעשה שחזיתי במחנות“, שח לרב סילבר. ”היה זה ביום מן הימים, אפופי תלאה היינו במחנות. צר ומצוק מצאונו. לחם דל ומים לחץ. ביום מן הימים נקלעתי לתור ארוך שהשתרך במחנה, כאשר יהודים רבים ביקשו להתפלל מתוך סידור, ויהודי שעמד אי-שם, המציא להם אותו תמורת כיכר לחם אחד.
כיכר לחם אחד“ מספר האיש ברגש כשהוא מחווה בידיו בפני אי-שיחו, ”היה שווה בעל כל הון. גופנו היה צנום וכחוש מרוב גוויעה ברעב מעיק. עמדתי מול התור הזה, ואז התחולל בקרבי ”המפץ הגדול: אם יכול יהודי להתנהג ברשעות ואכזריות אבירת-לב שכזו כלפי אחיו הנאנקים, ודאי אין זו דרך האמת, תהיתי בכבדות החלטית. מאז, מהלך חיי השתנו לבלי-היכר. המרתי את ערכי היהדות בחילון“.
כאן סיים האיש את סיפורו הנוגה. הרב סילבר האזין בשקיקה ובדממה לדברים הנוקבים, אך בשפה רפה פנה אל האיש וחיווה את דעתו למאורע. ”אדרבה“, אמר, מדוע תסתכל על האיש הזד הזה שעושה מסחר מהיהדות על חשבון פת-לחם בודדת. תראה את מאות בני האדם שצבאו לפתחו והסכימו למסור את פת-לחמם העלובה והדלוחה לטובת תפילה מתוך סידור! צא וראה את ליבם הגואה של אחיך האחרים, למאותיהם, שהסידור היה להם ל“פת לחם“. ניצול השואה האזין לדברים והרהר ממושכות. דמעות לחות החלו נקוות מבין ריסי עיניו. ואט-אט חל המפנה החיובי – הוא שב לדרכו – דרך אבות ואימהות.
* * *
כל מי שמעלעל בפרשה, מעלה תמיהה באשר לאזכור העיתוי של ביאת ה“מרגלים“ אל הארץ. לשם מה באמת, מקשה כל מעיין, הוצרך המקרא ליידע אותנו כי ”הימים ימי ביכורי ענבים“ ? פלאחים מוכרי אבטיחים, גם כנראה הילכו ליד המרגלים, אך ודאי אין צורך באזכור פרט זה שאיננו רלוונטי לנושא המדובר.
הבה ונצייר את מה שמתרחש שם, בסיפור ה“מרגלים“, ובכך ניתן מזור לתמיהתנו. לאור המסופר במדרש, אשכולות עסיסיים עצומי -מימדים קידמו את פניהם, והם נשאו אותם לעבר המדבר, עשרה על אשכול אחד (!!). אותנו, ודאי זה היה מפעים. היינו לוקחים פסק זמן בכדי לעכל את החוויה הזו, הם, לעומת -זאת, אפופי בילבוליזציה ומתחילים לקטר בנשימה אחת על שלל המראות ה “ מבעיתים “ שהם נחשפים להם. למה זה קורה ? איך זה שגל של התרגשות לא מציף אותם לנוכח המשא שהם עצמם נושאים? איך זה שימים של ביכורי ענבים, בה כל הארץ לובשת לבוש של אשכולות ענבים עסיסיות ופוריות, הלב לא הולם ומבכר למקד רזולוציה על המגרעות המפלצתיות שהארץ, לטעמם לפחות, רוויה בהן?
אתה מחסיר פעימה! מה שבטוח, בטוח: גם מול אשכול מרהיב ועסיסי, אז הלב אמור להתרונן, ניתן לחיות בטריטוריה אחרת לחלוטין, קיצונית למדי. יכולים אנו לראות בחורי ישיבות, טהורי -לב ונפש ולהתפעם לנכוח אחיזתם במסורת של סבא של כולנו ולהתמלא גילה, או גם להכפיש ולתעב. יכולים אנו לחזות בגל בלתי -פוסק של אברכי-משי העושה דרכו לישיבה, ולפתח סלידה, אולם, מאידך, יכולים אנו גם להתמוגג מכך עד דמעות. אל נא, אל נא נהיה מרגלים.
[מתוך הגליון פרש(יי)ת השבוע]. לתגובות: [email protected]
כגולש קבוע באתרם הנפלא והנכבד שמתי לב לשינויים טובים ומועילים שעשיתם.
ואני מוכרח להודות כי מי שהכי שבה את לבי בסגנונו הצח ולשונו הבהיר הוא הכותב החדש אבישי פרי.
נראה כי מדובר בבחור מוכשר ומחונן ביותר ואין לי אלא לצרף את ברכתי שיצליח בכל דרכיו ומעשי ידיו – ואתם מנהלי האתר זכיתם ועשיתם בחירה טובה עם האיש הנפלא הזה.
תודה תודה תודה.